המטרה אינה לנצח אלא להיפתח – וזאת הברכה

פרשתנו עוסקת בעיקרה בברכות שברך משה את שבטי ישראל בטרם מותו ובטרם כניסתם לארץ.

במעמד זה מכונה משה רבנו "איש האלוהים":

"וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ" (פרק לג פס' א)

ונשאלת השאלה, בזכות מה זכה משה לכינוי כה רם ונישא? ענה על כך ר' חיים בן עטר, בעל ה'אור החיים', שזאת בזכות שהוא ברך את בני ישראל למרות העובדה שהם אלו שגרמו לו למות בחוץ לארץ ולא להיכנס לארץ המובטחת.

"נראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלהים מה גדלו מעשיו, הנה בפרשה הקודמת לזה סמוך למאמר וזאת הברכה מלפניה אמר הכתוב החלט הגזירה על משה למות באומרו עלה אל הר העברים וגו' ומות …, ואם כן יאמר האומר, כי זה משה האיש טינא היה בלבו על מיתתו אשר היה לה סיבה עם בני ישראל אחר שרץ אחריהם כסוס (מדרש תנחומא) גרמו לו מיתה בחוץ לארץ ומנעוהו מעבור לארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו לה, וטבע אנוש ירחיק הסובב רע, והגם שידוע הוא הצדיק לסבלן אחר היכולת, זה יועיל שלא לשנוא אותם, אבל קורבת הלב היא נמנעת על כל פנים, לזה בא דבר ה' בתורתו והעיד על הצדיק ואמר כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו עוד לו זאת הברכה וגו' "(אור החיים דברים פרק לג פסוק א)

כלומר משה היה כל כך עניו ובירך את העם בטרם הכניסה לארץ, בעוד הוא נשאר מאחור בגללם. אפשר לומר שבמעשה זה הגיע משה לשיא מידת הענווה, לשיא הביטול העצמי, ועל כן זכה לכינוי "איש האלוהים".

וזהו פלא גדול שיש במידת הענווה, האדם העניו עושה פעולה אחת והתוצאה היא בדיוק ההפך. הוא עושה פעולה של חיסרון והתוצאה היא יתרון וכדברי הרב קוק:

"היא מדה שהחסרון והיתרון מתחברים בה בנושא אחד " (שמונה קבצים קובץ ו, ריב)

הרב קוק אמר את דבריו בהקשר של התפתחות רוחנית שכלית ומעשית, אך בטרם נביא את דבריו במלואם, נראה שהעיקרון הזה חולש על עוד מספר תחומים בהם הענווה מביאה תוצאה הפוכה לטובה.

ראשית, העניו, בניגוד לגאוותן שמשדר כי הוא מורם מעם, משדר 'אנושיות' ופשטות, כמו משה רבנו שכבר בראשית דרכו ירד 'ממגדל השן' לראות בשלום אחיו העבדים, לאחר מכן, בדאגתו לשלום בנות יתרו כאשר ראה שהרועים מונעים מהן להשקות את הצאן, ובדאגתו לגדי הקטן שצמא למים, אותו הרים על כתפיו[1], ובנוסף לכך, משה כידוע היה מגמגם וחשב שהוא האחרון שמתאים להיות מנהיג העם. וממשה אנו למדים שככל שאדם הוא 'אנושי' יותר כך בעצם הוא הופך להיות "אלוהי" יותר.

יוצא שבעוד שהגאוותן מנסה להיות "אלוהי" ובכך הוא רק מתרחק מאלוהים כדברי חז"ל:

"כל אדם שיש בו גסות הרוח – אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר: 'מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל' (תהילים קא, ה), אל תקרי אותו אלא אִתו לא אוכל". (מסכת סוטה דף ה ע"א)

העניו מתרחק מלהיות מורם מעם ובכך זוכה לקרבת ה'.

"בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם – גבוה רואה את הגבוה ואין גבוה רואה את השפל, אבל מדת הקדוש ברוך הוא אינו כן, הוא גבוה ורואה את השפל, שנא': 'כי רם ה' ושפל יראה'". (מסכת סוטה דף ה ע"א).

ולא זו אף זו, זוכה הוא לכבוד גדול "כבוד אלוהים"[1] .

ועוד אמרו רבותינו במקום אחר: ש"כל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו, וכל המגביה עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו. כל המחזר על הגדולה – גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה – גדולה מחזרת אחריו". (מסכת עירובין דף יג ע"ב)[2]. גם כאן אנו רואים שהפעולה הפוכה היא מהתוצאה.

נפשי כעפר לכל תהיה

את הפלא הזה שבמידת הענווה אנו רואים גם ביחס החברה כלפיו, בני האדם לא מתעלמים מהעניו כפי שהיה ניתן לחשוב, להפך הם נמשכים אליו. כידוע העניו נמשל לעפר, ותכונתו של העפר היא שהוא מתחת לכולם, אך הוא גם מצמיח את כולם וכולם נמשכים אליו (חוק המשיכה). כך הוא האדם העניו הוא נותן מקום רחב לאנשים שסביבו הוא מצמיח אותם וכולם נמשכים להיות בקרבתו, ועל כך אנו מתפללים "ונפשי כעפר על תהיה", וכפי שהסביר ר' נחמן:

"כי כל הדברים הם על הארץ, כמו שאנו רואין בחוש, שהכל גדל מן הארץ, וכל הדברים והבריות הולכים ומונחים על הארץ, וא"א שיפסקו ויתרחקו מהארץ. אם לא ע"י כח המכריח היינו ע"י שיש מי שמכריח הדבר, ונוטלו ממקומו מהארץ, ומרחיקו ממנה … כי הארץ יש לה כח המושך, וממשכת כל הדברים לעצמה. כי אם לאו, לא היו יכולים להתקיים עליה, כי היה ראוי ליפול ממנה, מחמת שהיא כדורית, וכל בני העולם עומדים סביבה כידוע, אך שיש לה כח המושך … והצדיק הוא בחינת עפר הנ"ל, כי הצדיק הוא יסוד עולם כ"ש (משלי י) וצדיק יסוד עולם, וכל הדברים עומדים עליו. ויש לו כח המושך, להמשיך כל הדברים אליו … כי זה הצדיק היחיד בעולם, הוא עניו ושפל, ומשים עצמו כעפר, בבחינות (בראשית יח) ואנכי עפר ואפר. וע"כ הוא יסוד עולם, היינו בחינת עפר, שכל הדברים הם עליו כנ"ל. וזה שאנו מבקשים, ונפשי כעפר לכל תהיה, היינו שיהיה לה כח המושך, להמשיך הכל אליו כעפר כנ"ל".  (ליקוטי מוהר"ן תורה ע)

מדרגת העפר כאמור היא מדרגה גבוהה מאוד, במקום אחר כתב ר' נחמן שהדרך להגיע אליה היא להבליג על הכבוד, לדון אנשים לכף זכות ואפילו את השונאים, כפי שהאדמה נותנת את טובה לכל אדם, לטוב ולרשע כאחד, ז"ל:

"דע כשיש מחלוקת על האדם, אין לעמוד עצמו כנגד השונאים, לומר כמו שעושה לי כן אעשה לו כנגדו. כי זה גורם שהשונא יבא למבוקשו, לראות בו ח"ו מה שהוא רוצה לראות בו, רק אדרבא ראוי לדון אותם לכף זכות, ולעשות להם כל הטובות, בחינות ונפשי כעפר לכל תהיה, כמו העפר שהכל דשין עליה, והיא נותנת להם כל הטובות אכילה ושתיה וזהב וכסף ואבנים טובות, הכל היה מן העפר, כמו כן אף על פי שהם חולקים עליו ומבקשים רעתו, אעפ"כ יעשה להם כל הטובות, כמו העפר". (ליקוטי מוהר"ן תורה רעז)

כלי קבלה

אך הדבר החשוב ביותר הוא שהענווה מאפשרת לאדם לגדול להתפתח, להשלים ולתקן את עצמו שזוהי המטרה בשבילה באנו לעולם.

ככל שאנו מלאי ענווה כך מתאפשר לנו ללמוד ולצמוח כראוי, ככלי ריק שבזכות הריקנות יש בו מקום לקלוט לתוכו תכנים חדשים, כך שהחיסרון שחש העניו מאפשר לו להתמלא ולזכות ליתרון, וכדברי הרב קוק:

"מי שהוא ממדת המלכות לית ליה מגרמיה כלום, והיא מדה שהחסרון והיתרון מתחברים בה בנושא אחד. ראוי הוא אדם זה לספוג לתוכו את הכל, וכשהוא פונה אל הטוב ומכיר איך דלית ליה מגרמיה באמת כלום, הרי הוא מוכן להיות ממולא מכל טוב, של כל המדות, כל התכונות, כל הצדדים, ואין בו שום סתירה". (שמונה קבצים קובץ ו, ריב)[3].

כלומר מידת המלכות שהיא המידה התחתונה, אין לה מעצמה כלום, ובזכות כך היא נכונה לקלוט את כל ההשפעות הטובות בקרבה בצורה חלקה ומלאה, כך האדם העניו בזכות החיסרון שהוא חש בקרבו, יכול הוא "ללמוד מכל אדם" ומכל דבר ולהפנים את הדברים בקרבו[4] [5].

בהקשר לכך, ובכדי שנוכל לקבל תובנה שתעזור לנו לפתח את מידת הענווה, אפשר בעצם לומר שההבדל הגדול שבין הגאוותן לענוותן, הוא שהגאוותן עוסק ב'לנצח', והעניו עוסק ב'להפתח'.

כך שבזמן שהגאוותן עסוק בלהסתגר בדעותיו הקדומות ולהילחם עליהם, העניו עסוק בלהיפתח, לשמוע, ללמוד, להתחדש ולגדול.

כך שאם נבין ש"המטרה הגדולה של חיינו אינה לנצח אלא להיפתח", הרי שעשינו צעד גדול לכיוון מידת הענווה ולצמיחה אישית[6].

אכן 'זאת' הברכה

הברכה הגדולה הטמונה במידת הענווה כפי שראינו, רמוזה במילים הפותחות את פרשתנו "וזאת הברכה". המילה "זאת" ע"פ ספר הזוהר מסמלת את ספירת המלכות[7] עליה נאמר "לית לה מגרמה כלום" כאמור לעיל, באשר על כן, אנו למדים כי ב"זאת" – שהיא מידת הענווה, טמונה "הברכה".

ויפה לסיים במידה זו, כי היא הכלי להכיל ולהפנים את כל הנלמד עד כה.


[1] ר' נחמן דרש על עניין זה את הפסוק במשלי "כְּבֹ֣ד אֱ֭לֹהִים הַסְתֵּ֣ר דָּבָ֑ר וּכְבֹ֥ד מְ֝לָכִ֗ים חֲקֹ֣ר דָּבָֽר" (משלי פרק כה, ב).  לדבריו, ישנם שני סוגים של בקשת כבוד, ישנם אנשים המבקשים כבוד מלכים –  כבוד לעצמם, וישנם אנשים המבקשים כבוד אלוהים, כלומר מבטלים את עצמם וכבודם למען כבוד ה'.

והפסוק מלמדנו, שכאשר האדם מבקש כבוד מלכים – "חקור דבר", כלומר,  מיד מתחילים לחקור אחריו האם הוא באמת ראוי לכבוד הזה, ולחלוק עליו. וכאשר האדם מבקש כבוד אלוהים – "הסתר דבר",  אין חוקרים אחריו מאחר וזהו כבוד נשגב שאין לבן אנוש לחקור אחריו. וזאת לשונו: 

"כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו, ולהרבות בכבוד המקום. כי מי שרודף אחר הכבוד, אינו זוכה לכבוד אלקים, אלא לכבוד של מלכים, שנאמר בו (משלי כ"ה) כבוד מלכים חקור דבר, והכל חוקרים אחריו ושואלים מי הוא זה ואיזהו, שחולקים לו כבוד הזה, וחולקים עליו. שאומרים שאינו ראוי לכבוד הזה. אבל מי שבורח מן הכבוד, שממעט בכבוד עצמו, ומרבה בכבוד המקום, אזי הוא זוכה לכבוד אלהים, ואז אין בני אדם חוקרים על כבודו אם הוא ראוי אם לאו, ועליו נאמר (שם) כבוד אלהי' הסתר דבר, כי אסור לחקור על הכבוד הזה"(ליקוטי מוהר"ן תורה ו)

ע"פ דברים אלו ניתן להסביר כי משה נקרא "איש האלוהים" מאחר ודרש כבוד אלוהים ולא כבוד מלכים.

[2] כמובן שהכבוד רודף רק אחרי מי שבאמת ובתמים בורח ממנו, וכסיפור החסידי לפיו, שאל אחד התלמידים את רבו מדוע הכבוד לא רודף אחרי והרי אני בורח ממנו? ענה לו הרב, דברי חז"ל לא מוסבים על אדם שבורח מהכבוד ומסתכל לאחוריו לראות מתי הוא יגיע…

[3] בהקשר לכך כתב הרב במקום אחר, שעלינו תמיד לחוש ולדעת, שבכל עליית מדרגה אנו רק נפתחים כלפי תוכן חדש, כלומר, אנו לא מסיימים, איננו מגיעים לסוף אלא להתחלה חדשה גבוהה יותר מהקודמת, מלבד שזאת האמת, זוהי גם תפיסת עולם ענוותנית שמאפשר לאדם להישאר במצב של קבלה ופתיחות, ז"ל של הרב:

"הכרה זו, שאצל ההתחלה אנו עומדים בכל מעלה רמה, אצל הפתח בכל שאיפת קודש, כי אנחנו רק שוקדי דלתות, ועומדי בפתחים אנחנו, הכרה זו המלאה חכמה וענות צדק, תתן את דחיפת החיים היותר עזה לרוממות האדם, ומזה מסתעפים הם כל ציורי הכבוד שהאנושיות שואפת אליהם ברוחה, ומגשמת אותם בהגשמה מעשית של בניני כבוד והיכלי תפארה, זהו התוכן שרז החיים התרבותיים קשור בו. ואם ההתפשטות יוצאת היא מגבולה ותועה מנתיבה, לכבד את הבזוי, ולאמר ללא אלהים אלי אתה, ולהגיס דעת בכל רעיון אצילי, לאמר: עד כל מרחביו כבר באתי, הגעתי ליער כרמילו ולמרומי שמיו, הנה שקר זה וגסות רוח וחנופת שוא כזאת נבול תבול, ולעד תשאר האמת והענוה, המעוררת רוח, לעלות ולהופיע אורות חדשים ממקור בית החכמה והיכל היושר, השופע מצדקת אור חי העולמים … "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי, כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מד'". (עין איה, שבת ב, פרק שמיני פסקה לו.)

[4] במסכת עירובין מובא שההלכה נפסקה כבית הלל (ולא כבית שמאי) "מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (דף יג ע"ב). ושאלו הפוסקים כיצד יתכן שההלכה נפסקה ע"פ מידות טובות ולא ע"פ החכמה? וניתן לענות ולומר, שאכן לא פוסקים הלכה ע"פ מידות טובות, אך שונה היא מידת הענווה משאר מידות טובות, כי היא מביאה לחכמה, ועל כן, אם ישנם שני חכמים נעדיף את דברי החכם העניו יותר מאחר והוא למד ושמע את הדעות השונות בנפש חפצה ואינו נלחם על דעתו הקדומה ועל כן, דעתו מבוררת יותר. וכפי שבית הלל לא נלחמו על דעתם להפך הם היו שונים גם את דברי בית שמאי ויתרה מכך היא מקדימין את דברי בית שמאי לדבריהם כאמור לעיל. (בדומה לכך ראו דברי החיד"א בפתח עיניים, ח"א, עמ' פח-פט)

[5] כמובן שאין בדברינו לומר שהעניו מקבל כל דבר ואינו מגבש דעה עצמאית, אלא לומר שהוא מוכן לשמוע כל דבר ולבחון אותו, ולא ליתן לדעותיו הקדומות לחסום אותו בחיים. במילים אחרות, הוא לא עבד לדעותיו הקדומות אלא לאמת.

[6] נציין, כי הנטייה "לנצח" נובעת מהצד החומרי, מהנפש הבהמית, שלנו, שמטרתה לדאוג להישרדותנו ממש כמו חיות השדה. והנטייה "להיפתח" נובעת מהצד הנעלה שבנו מהצד הרוחני, שחש את האחדות והקשר שבין כל חלקי ההוויה. זו הסיבה שמידת הגאווה מבליטה את הצד החומרי שבנו ועל כן הגאוותן נקרא "גס רוח", ומידת הענווה מבליטה את הצד הרוחני שבנו. ואכן כל אדם צריך לשרוד בעולם ההבדל שבין העניו לגאוותן הוא שהגאוותן מגדיר את ההישרדות כמטרה והעניו מגדיר אותה כאמצעי.    

[7]  כאמור בספר שערי אורה, וז"ל: "והיא הטובה הגדולה שממנה אנו נכנסים לחיי העולם הבא, ועליה נאמר "זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם". ועל ידיה מקבלים ישראל כל הטובות והברכות, ועליה נאמר "וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם", אלמלא זאת ברכה מאין. ומשה רבינו ע"ה על ידיה גמר ובירך את ישראל, שנאמר "וזאת הברכה אשר ברך משה וגו' את בני ישראל".(שערי אורה שער א)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s