כי לא דבר ריק הוא – פרשת האזינו

סיפור:

בארץ רחוקה חי לו איכר. בבעלותו היתה חלקת אדמה קטנה שהוא גידל בה דגנים, וגינה ששימשה גינת ירק כי אשת האיכר גידלה בה ירקות כתוספת לתקציב המשפחתי הדל.

יום אחד, בשעה שעבד בשדה וגרר בכוחות עצמו מחרשה לא משוכללת, הוא ראה בין רגבי האדמה הטובה משהו בוהק בעוז. בלי להאמין למראה עיניו הוא התקרב והרים אותו. זו היתה מעין זכוכית גדולה. הוא הופתע מהברק שלה, שסנוור את עיניו כשקלט את קרני השמש. הוא הבין שמדובר באבן טובה שערכה רב.

לרגע הוא החל לחלום בהקיץ על האושר שיסב לו הפרסום במשפחה על דבר מציאת האבן, אבל מיד הוא חשב שיתכן ויהיו כאלו שינסו להתחכם ולהוריד את ההתלהבות כי כך דרכם של בני האדם.

על כן, החליט לשמור על באבן בסוד ולהטמין אותה בגינת הירק. בכדי שלא לשכוח את המקום בו הטמין את היהלום, הוא הניח בדיוק מעליו אבן צהבהבה שמצא בקרבת מקום.

בבוקר המחרת קרא האיכר לאשתו, הראה לה את האבן ובקש ממנה לא להזיז את האבן במקומה תהיה הסיבה אשר תהיה. האישה שאלה מדוע האבן המוזרה הזו צריכה להיות בין העגבניות? והאיכר שחשש לומר את האמת, אמר "זאת אבן מיוחדת במינה. כל עוד האבן הזאת נמצאת במקומה, בין העגבניות, המזל יאיר לנו פנים".

האישה לא התווכחה עם דבוקתו המשונה של בעלה באמונה התפלה, ושבה לטפל בעגבניות שלה.

לבני הזוג היו ילדים, שני בנים ובת. יום אחד, כשהייתה הילדה בת עשר היא שאלה את אמה על האבן המשונה שבגינה.

"היא מביאה מזל", אמרה האם והילדה הסתפקה בזה.

בוקר אחד כשעמדה הילדה לצאת לבית הספר, לקראת מבחן קשה, היא התקרבה לאבן ונגעה בה.

במקרה, או מפני שהילדה הלכה בטוחה יותר לבית הספר, היא הצליחה בבחינה ונכחה להכיר "בכוחות" האבן.

באותו הערב, כשחזרה הילדה לביתה, היא סיפרה זאת למשפחתה והאם החלה גם היא לנשק ולגעת באבן בכל פעם שהייתה צריכה טיפת מזל.

 הבן הקטן לעומת אמו ואחותו, סירב לקבל את האמונה הטפלה, הוא פשוט בז להם וכאשר עזב את הבית, שכח מעניין האבן ולא סיפר זאת לאיש.

הבן הגדול, לעומת כולם, מיום שעמד על דעתו, הסתקרן מאוד באשר לאבן, הוא הכיר את אביו כאדם רציני וביקש לדעת מה באמת מסתתר מאחורי עניין האבן הצהובה, על כן, הוא הרבה לחשוב ולשאול את אביו אודותיה.

בשעת כושר כאשר שאל את אביו, "מדוע האבן הצהובה מביאה מזל, בעוד אבנים אחרות אינם מביאות כל מזל" ענה לו אביו, כי מחר יצאו יחד לשדה ותינתן לו התשובה.

"ולמה עד אז…?", שאל הבן   

 "מחר, בני, מחר", קטע אותו אביו.

למחרת בבוקר, מוקדם מאוד, כשבני הבית ישנו, קרב האב לילד, העיר אותו בעדינות, ולקחו לשדה.

"ראה בני", אמר האב, "עד עכשיו לא סיפרתי לך מפני שחשבתי שאינך מוכן עדיין להכיר את האמת. אבל היום  נראה לי שגדלת, אתה כבר גבר צעיר ואתה מסוגל לדעת סוד ולשמור אותו כל זמן שיידרש".

"איזה סוד, אבא?"

"אספר לך. האבן הצהובה נמצאת כאן בכדי לסמן מקום מסוים בגינה. מתחת לאבן טמון יהלום רב-ערך, שהוא האוצר של משפחתנו. לא רציתי שכל המשפחה המורחבת תדע, מאחר ויהיו כאלו שעלולים להמעיט מערכו של היהלום, ולהביא לידי כך, שהדור הבא לא יכיר בערכו וממילא לא ישמור עליו כראוי. כשם שאני חולק עמך היום את הסוד, כך תהיה לך אחריות על הסוד של המשפחה … יום אחד יהיו לך ילדים, ויום אחד תדע שהגיע הזמן להעביר את הסוד לאחד מהם למען המשפחה ולמען הדורות הבאים".

האב נשק לבנו והמשיך.

"שמירת הסוד פירושה גם לדעת מהו הרגע המתאים ומיהו האדם הראוי לכך".

"אתה יכול לבטוח בי, אבא" אמר הנער וזקף את קומתו כדי להיראות מבוגר יותר".

ידיעת הסוד נסכה בנער בגרות, סבלנות, שלווה ושמחה. מידות אשר הטיבו עם המשפחה כולה. הביטחון הרב שהפגין הנער כלפי התועלת שבאבן הצהובה, השפיעה על כולם.

לאחר שקבל רשות מהאבא, הוא רשם על האבן משפט אשר ירמוז על היהלום שנמצא מתחתיה, וזאת בכדי לדאוג שהסוד לא יעלם מהמשפחה לעולם.

חלפו השנים. האיכר הזקן נפטר והצעיר הפך לגבר. גם לו נולדו ילדים ומביניהם אחד בלבד ידע בזמן הנכון את הסוד על היהלום הנוצץ. כל השאר, או שהטילו ספק במסורת המשפחתית העתיקה או שהמשיכו להחזיק בה גם בלי לדעת לענות תשובות על סגולתה.

וכך במשך שנים על גבי שנים, דור אחר דור, רק בודדים ידעו את הסוד, אלו היו אותם בודדים שהיו בוגרים מספיק לדעת את הסוד ולשמור עליו, ואשר העיזו לשאול את אב המשפחה אודותיה, לא מתוך מרדנות או זלזול אלא מתוך סקרנות ואמונה שיש פשר לסוד.

כולם ידעו, שבבוא הזמן יגיע העת בו כולם ידעו את הסוד, אולם עד אז, בזכות התמימים הוא ישמר במשפחה גם אם יקרה מקרה ויקטע ח"ו הרצף של גילוי הסוד, ובזכות הספקנים ישמר המתח סביב האבן וזה יהיה כעין ערובה לכך שיהיו בני משפחה שיחקרו את האבן יפענחו את המשפט ויחפרו למצוא את הסוד שמאחוריה … (י.ש. מבוסס על סיפור מאת י.ל. פרץ).

הנמשל:

היהלום הוא סודות התורה והאבן היא התורה הנגלית.

סודות התורה נמסרו במשך הדורות מרב לתלמיד, רק מי שהסתקרן, שאל וחקר זכה לקבל את הסודות.

מי שהסתפק באמונה נשאר עם האמונה ושמר על המשך העברת המסורת, ומי שזלזל במסורת לא זכה כלל להתקרב לסודות והתרחק מהמשפחה, אולם, ספקנותו הביאה רבים מהמאמינים לחקור את סודות התורה ולגלותם.

בכדי שלא נסתפק רק באבן – בצדה הנגלה של התורה, נרשם בפרשתנו על ידי משה רבנו "כי לא דבר ריק הוא מכם" (דברים לב, מז).

במהלך הדורות הרבו 'למלא' את הצד השכלי – הפילוסופי וחשפו בפני כל, כי אין מילה אחת מיותרת בתורה (וכפירושו של רש"י לפסוק). בדורות האחרונים, החלה הדרישה למלא את הצד הנפשי – הפסיכולוגי.

זוהי דרישה נכונה, דרישה פנימית יותר שלא מסתפקת 'בלדעת' אלא שואפת 'להיות', שדורשת את הלב ולא רק את השכל. במילים אחרות, דורשת עצות לחיים ולא רק תובנות פילוסופיות.

ואכן התורה מכרזת ואומרת: "לִֽי־עֵ֭צָה וְתוּשִׁיָּ֑ה אֲנִ֥י בִ֝ינָ֗ה לִ֣י גְבוּרָֽה" (משלי פרק ח יד). כלומר, בי תמצא לא רק שכל אלא גם עצה, תושיה וגבורת חיים.

וכדברי הזוהר:

"כמה טבין אינון ארחין ושבילין דאורייתא דהא בכל מלה ומלה אית כמה עיטין כמה טבין לבני נשא (זוהר כרך ג (במדבר) פרשת בלק דף רב ע"א)

תרגום חופשי: כמה טובים הם, אורחות ושבילי התורה, שהרי בכל מלה ומלה יש כמה עצות טובות לבני האדם.

אנו נמצאים כיום בעיצומם של ימי התשובה, ימי התשובה בבחינת תשובה מיראה מאחרינו, וימי התשובה בבחינה של תשובה מאהבה (חג הסוכות ושמחת תורה) לפנינו.

בכדי שנוכל לשוב מאהבה ולשמוח בשמחת התורה, עלינו לגלות את הסוד הנפשי שבתורה לגלות כיצד התורה באה להטיב עמנו ואותנו, לדברי הרב קוק, ההכרה הזו היא אחת מן הצדדים השונים שתביא את התשובה לעם כולו:

"מצדדים שונים תבא ותתגלה התשובה. אחד מיוחד מצדדיה אלה יהיה הצער על העלבון שנעלב הרוח הגדול האצור בכל מה שהנחילונו אבותינו, שאין שיעור לעוזו וכבודו. והרוח הגדול מקורו מקור חיים, המקור האלהי העליון, שהולך ונמשך מדור דור, וכשמשימים אליו לב הלא מוצאים בו הכל, כל חמדה וכל תפארה, והחושך הכפרני גרם להיתלש מקרן בן שמן זה, ולתעות בשדות זרים, שאין בהם לשד וחיים בעדנו כלל. הצער הגדול הזה יתפרץ בעז, וילוה אליו כח של ישוב הדעת ומתינות, לדעת ג"כ מה שיש להבר מתוך כל דרכי התעיה אשר נכשלו בהם. חופש הקדש הפנימי שבנשמה יצא ממאסרו, ובצמאון עז יחל כל רוח עֵר לשאוב ולשתות לרויה מאותו מקור החיים העליון. והדעה והרגש, וטעם החיים, השקפת העולם וחפץ התחיה הלאומית, תקון פגמי הנשמה והתעצמות העז הגופני, הסדור המדיני וחמדת החבורה בארחות דרך ארץ וסבלנות הגונה ביחד עם קנאה חיה נגד כל מתועב ורע, נגד כל דופי וכעור, ומסירות נפש פנימית בעד האמצעים שהטוב הכללי העליון מופיע ויוכל להופיע על ידם, – כל אלה ייוולדו ויתגלו אז בחטיבה אחת, אשר לתמכם צריכים אנו ע"י הכשרת הלבבות לאורה של תורה האמתי הפנימי" (אורות התשובה  פרק ד, פסקה ט)

וכאשר זה יקרה תחל ההשפעה כלפי חוץ:

"עד תור הגאולה העתידה השפענו על העולם רק לימודי חובות, מוסר וצדק, היוצא מדעת אלהים אמת, וחובות אין העולם חפץ לקבל, ואם הוא מקבל נשאר בלב טינה על המעורר הראשי לידיעת החובה, שאינה נותנת להנפש הברברית להתפשט בכל מאוייה. אבל בבוא התור של אור העולם להגלות, יודע לעולם שדרכי החיים של העונג האמיתי אנחנו משפיעים בעולם, את אושר החיים הנותן לו את ערכו, אשר מבלעדו הוא שלול כל ערך. ועונג ואושר זהו דבר השוה לכל על כל פנים לחשוק בו, ואת המקור המשפיע אושר ועונג מכבדים ומחבבים, ועל כן יחזיקו עשרת אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי".(אורות הקודש ח"ג עמ' קלז)

מילוי הנפש החל להתפשט בעם, עם גילוי וכתיבת הזוהר, משם דרך חכמי הקבלה והחסידות וכלה ברב קוק, הדרך די סלולה לפנינו וכל שעלינו לעשות הוא לבקש את מילוי הנפש, ולחקור ולהתבונן בדבריהם, ודעת לנפשנו ינעם.

בברכת שנה טובה!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s