רק צעד אחד קטן – פרשת ניצבים

"אפילו מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן" (לאו דזה)

אחת התובנות החשובות ביותר, שתאפשר לנו להתקדם המון בחיים וללא עצירה, היא התמקדות והערכה של צעדים קטנים.

צעד קטן, הוא כל פעולה שביכולתנו לעשותה בנתונים ובמשאבים העומדים לרשותנו, כך שהצעד הקטן הוא תמיד אפשרי.

לדברי ר' נחמן הפסוקים שלהלן, מלמדים שזה כל מה שדורש ה' מאיתנו לעשות – צעד הקטן.

כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹֽא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא: לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲלֶה־לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֙יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה:וְלֹֽא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲבָר־לָ֜נוּ אֶל־עֵ֤בֶר הַיָּם֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה: כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ: (דברים ל, יא-יד)

מהי אותה מצווה "קרובה" עליה מדברת התורה?

יש מהמפרשים שהסבירו שמדובר על מצוות התשובה ויש שהסבירו כי מדובר על כל התורה כולה. בין כך ובין כך הדברים תמוהים, שהרי ישנו מרחק רב ועצום בינינו לבין מה שאנו יכולים להיות (תשובה) או לדעת (תורה), ואם כן, כיצד הפסוק אומר שקרוב אלינו הדבר "מאוד"?

על כך עונה ר' נחמן, שהמרחק מהאידאל הוא רב, אך המרחק ממה שאנו נדרשים לעשות ברגע הנתון הוא מאוד קטן וקל כי אנו נדרשים לעשות רק את הצעד הבא והקרוב מאוד, וז"ל:

"לא בשמים היא… כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", הינו 'כי אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו', ואין הקב"ה חפץ מהאדם שיעלה לשמים, דהינו שיעשה עבודות גבוהות דווקא מה שאין בכוחו לעשותו, רק ה' יתברך חפץ מהאדם שיעשה מה שאפשר לו לפי מדרגתו, דהינו שילך מדרגא לדרגא בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" שצריכין לילך מדרגא לדרגא … נמצא שאין האדם צריך כי אם להתקרב ולעלות להמדרגה הקרובה אליו מאוד כנ"ל … כי באמת התורה והעבודה שאתה צריך לקיים כפי רצונו ית' הוא קרוב אליך מאוד כי אין אתה צריך רק להתגבר לעלות ממדרגה למדרגה הסמוכה שהא קרוב אליך מאוד ועל זה אתה מוזהר". (ליקוטי הלכות תרומות ומעשרות ג, י).

זוהי תובנה והדרכה שצריכה ללוות אותנו בכל תחום בחיים, מצד אחד להיות מודעים לאידיאל הגדול והרחוק, בבחינת מה שאמרו חז"ל שחייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי (תנא דבי אליהו רבה ,כה) ומצד שני, לדעת כי "לא בשמים היא", כלומר, שמה שמוטל עלינו 'עכשיו' הוא רק להתקדם למדרגה הבאה והקרובה לנו "מאוד".

כי אחרת, אם רק למטרה האידיאלית עיננו יהיו נשואות, אנו עלולים לקפוא במקום לאור המרחק הרב שיתראה למול עיננו. או לעשות מאמץ כביר מעבר ליכולתנו, שעלול לגרור לאחר זמן מה לדעיכה וייאוש.

ונראה לענ"ד, שכנגד שתי תופעות אלו דיברה התורה. כנגד התופעה הראשונה של דרישה עצמית מעבר לגבול היכולת, נאמר "לא בשמים היא", וכנגד התופעה השנייה של דרישה עצמית שניתן לעמוד בה, אך במאמץ כביר נאמר "לא מעבר לים".

אם כן, עלינו להציב מטרה גדולה בעתיד, ומטרות משנה קטנות בהווה ולהתרכז בהם. וכבר כתב החכם מכל אדם, שזהו ההבדל שבין הכסיל לחכם:

"אֶת־פְּנֵ֣י מֵבִ֣ין חָכְמָ֑ה וְעֵינֵ֥י כְ֝סִ֗יל בִּקְצֵה־אָֽרֶץ"  (משלי פרק יז)

כלומר, בעוד הכסיל שם לנגד עיניו את התכלית הסופית והרחוקה "בקצה הארץ", ומתוך שהפער גדול אינו זז ממקומו, החכם רואה את מה שלפניו, את הצעד הבא, ובעקבות כך הולך ומתקדם בחייו. וכפירוש רש"י:

"את פני מבין חכמה – החכמה לפני מבין הוא: ועיני כסיל בקצה ארץ – לומר אין החכמה מצויה לפני כי רחוקה היא ממני איך אוכל לשנות סדר נזיקין שהוא ל' פרקים מסכת כלים ל' פרקים מסכת שבת כ"ד פרקים, אבל לחכם הוא דבר קל היום שונה שני פרקים ומחר שנים ואומר כך עשו אותן שהיו לפני מעולם" (רש"י, שם).[1] [2]

לא בכדי ייחס שלמה המלך תכונות אלו לכסיל ולחכם. הכסיל הוא מי שמכליל דברים והחכם הוא מי שמפרט, ולכן מי שחושב בצורה של "או הכל או כלום" – המטרה הגדולה עכשיו או כלום, הוא כסיל וכאמור הוא גם ישאר כסיל כי אינו מתקדם[3].

לכך כיוון ר' טרפון בדבריו בפרקי אבות "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה" (אבות ב, כא).

כלומר, הנוסחה הנכונה איננה הכול או כלום, לגמור את המלאכה או לא לעשותה כלל, אלא לעשות את מה שביכולתנו, וזה יתאפשר רק כאשר נבין שלא מוטל עלינו לגמור את המלאכה כאן ועכשיו, אלא רק לעשות את מה שביכולתנו כעת. 

הקל קל תחילה

על זו הדרך, גם כאשר יש לפנינו מספר משימות חלקם קשות וחלקם קלות, עלינו לראות שאיננו מציבים את המשימה הקשה כתנאי לשאר המשימות, כאותה הנוסחה השגויה "או הכל או כלום".

אלא עלינו לעשות את כל מה שמתאפשר לנו כעת עם ציפייה לבצע בהמשך גם את הדברים שכעת לא מתאפשרים לנו.

כתב על כך הרב קוק באורות התשובה, בהקשר של תיקון המידות, ודבריו מסכמים את כל מה שנכתב עד כה, ז"ל:

"כשהאדם רוצה, שכל חושיו וכחותיו הפנימיים יתקדשו בבת אחת לפי אותה העליה הרוחנית שבהכרתו כשהיא מתעלה, וכן שכל הפגמים המעשיים יתישרו מיד וישתלמו בתקון מוחלט, לא ימצא לנפשו שוב מעמד ולא יוכל לחזק את רצונו לצעוד על דרך השלמות האמתית…".

דברים אלו הם כנגד החלק הראשון במאמר, לפיהם כאשר האדם רוצה את המטרה כאן ועכשיו, הוא קופא במקום ורצונו נחלש מהשגת המטרה לאור המרחק הרב שמתראה לנגד עיניו. הרב מתייחס כאן לפער שבין המחשבה למעשה, שבעוד שהמחשבה היא מהירה ויכולה לתפוס מיד את הרעיון, השינוי המעשי לוקח זמן רב יותר. לדוגמה, כל הנכתב במאמר זה ניתן להבין מיד אך להטמיע וליישם זאת בחיים לוקח יותר זמן, ומי שלא מבין זאת, ודורש מעצמו תיקון מעשי מהיר "בבת אחת" כפי המהירות של  המחשבה "לא ימצא לנפשו שוב מעמד …".   

 וממשיך הרב וכתוב:

"אלא העיקר שהכל בו היא עלית ההכרה, הגברת אור התורה, והתשובה המעשית תהיה סמוכה לה, בתחלה בדברים שלהבא, ואח"כ בדברים שבעבר הנח להתקן, ואח"כ יתרחב החוג גם בדברים שתקונם כבד, וכה ילך הלך ועלה עד אשר יזכה לתקן את הכל: אבל אל יזוז משום דבר מצעידתו הרוחנית ע"פ אותה המדרגה הפנימית שנשמתו בקרבו תובעת אותו". (אורות התשובה פרק יג, ו)

כלומר, ראשית כל, עלינו להמשיך ולהגביר את ההכרה ולא לעצור עקב הקושי ליישם את הדברים בפועל. שנית, לגבי הפן המעשי עלינו לפעול בחכמה ולהתחיל מהקל לכבד, לדוגמה, אם פגענו או העלבנו במספר אנשים, אל לנו לשים את בקשת הסליחה מהאדם שהכי קשה לנו להתנצל בפניו כתנאי לחזרה בתשובה ממעשים אלו. אלא עלינו להתחיל בדבר הקל ביותר שהוא לקבל על עצמנו שלא לחזור ולעשות מעשים אלו יותר, לאחר מכן, לבקש סליחה מהאנשים שקל לנו לבקש מהם סליחה, ורק לאחר מכן לגשת למשימה הקשה שיתכן ואחרי כל מה שעשינו ועברנו היא כבר לא תהיה קשה כל כך.

בדרך זו תמיד נוכל להתקדם בחיים, ולאחר זמן, להסתכל אחורה ולראות שעברנו כברת דרך גדולה[4].


[1] על דרכו זו של החכם כתב שלמה "וְקֹבֵ֖ץ עַל־יָ֣ד יַרְבֶּֽה"(משלי פרק יג, יא). היד לא מכילה הרבה, אך מי שעושה פעולות קטנות ורבות בסופו של דבר יראה לאחר זמן את הריבוי.

[2] הגר"א גם פירש פסוקים אלו כפי שפירשם רש"י, וז"ל: "כלומר, המבין אינו רואה לקפוץ, אלא מבין מה שלפניו, אבל הכסיל עיניו לקצוי ארץ, בעת יתחיל ללמוד עיניו ייחלו לסיים הש"ס או המסכת"(שם).

[3] החפץ חיים בספר שמירת הלשון מביא משל לנערה שערכה קניות בשוק והסל בו הניחה את הפרות נקרע והפרות התגלגלו על הארץ, ובאו אנשים זרים והחלו לגנוב מהפרות, האם תאמר הנערה שמאחר וכבר לא תוכל לקבל את כל פרותיה בחזרה אין מה להתאמץ ולאסוף? וודאי שלא תאמר כן, אלא תנסה בכל כוחה לאסוף את מה שאפשר. כך אין לנו להתבטל מלעשות את אשר בידנו לעשות, רק מאחר ולא נצליח להגיע לשלמות.      

[4] על-פי דברים אלו נוכל להבין את דברי המדרש (ילקוט שמעוני זכריה רמז תקפא) לפיהם, לעתיד לבוא הצדיקים והרשעים רואים את יצר הרע ובוכים, הצדיקים בוכים משמחה ו"אומרים היאך יכולנו לכבוש את הר גבוה הזה", והרשעים לעומתם בוכים מעצב "ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה". והשאלה הנשאלת היא כיצד יתכן שאותו יצר הרע, נדמה לצדיקים כהר גבוה ולרשעים כחוט השערה?

התשובה היא שהכול תלוי בנקודת ההסתכלות, הצדיקים נצחו את יצר הרע פעמים רבות והם מסתכלים על כברת הדרך הרבה שעשו ורואים "הר גבוה". הרשעים לעומתם, רואים את מה שהיה מוטל עליהם לעשות ולא עשו, ומה שהיה מוטל עליהם לעשות הוא רק הצעד הקטן שלפניהם בלבד, זה כל מה שמוטל עלינו לעשות, כדברי ר' נחמן לעיל   "נמצא שאין האדם צריך כי אם להתקרב ולעלות למדרגה הקרובה אליו מאוד"ופעולה זו תמיד קלה היא "כחוט השערה".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s