אורות מאופל – פרשת כי תצא

אורות מאופל

אחת מן הנחות היסוד של היהדות ושל תורת הסוד בפרט היא האמונה שמאחורי כל רע ישנה נקודה טובה שמסתתרת, ושאותו הטוב שנמצא בעומק הרע, הוא שמעניק לו את זכות הקיום ומושך אנשים להחזיק בו. וכפי שהטיב לתאר הרב קוק:

"הַהַכְלָלָה הָעֶלְיוֹנָה … יוֹדַעַת הִיא כִּי בַּכּל יֵשׁ נִיצוֹץ אוֹר … וְשֶׁהֵם (ניצוצות האור) בְּעַצְמָם מְצוֹדְדִים נְפָשׁוֹת לָלֶכֶת אֶל עָמְקֵי הַתְּהוֹם" (אורות, זרעונים  ו. למלחמת הדעות והאמונות)

לפיכך, אין תנועה, אומה או אדם בעולם שעושה רע מסיבות של רוע בלבד[1], לעולם יש נקודה טובה שהיא זו שמניעה את התנועה, האומה או האדם.

לדוגמא, אדם אלים לא עושה זאת בכדי להכאיב לאחר אלא בכדי להגן על עצמו. ואדם שמעשן לא עושה זאת בכדי להזיק לגופו אלא בכדי להטיב עם נפשו, יתכן והעישון מגן עליו מפני רגש של דיכאון או מסייע לו בפן החברתי ועל זו הדרך.

דברים אלו נשמעים לאנשים מסוימים כ'חידוש', וזאת מאחר, ופעמיים רבות שהכוונה החיובית שמאחרי המעשים השליליים היא לא מודעת לאדם, אך אין זה אומר שאיננה, להפך ישנה, רק צריך לדעת להבחין בה. וזהו תפקידנו, לדלות את הנקודות הטובות שבכל דבר ועניין כל אחד לפי עניינו ומעלתו, ולהסיר רק את הרע, וכפי שעשה ר' מאיר שלקח מאלישע בן אבויה רק את הטוב וזרק את הקליפות, ועליו נאמר "תוכו אכל, קליפתו זרק" (מסכת חגיגה דף טו ע"ב).

מובא בספר מחנה אפרים בשם הבעש"ט שעניין זה, רמוז בפרשת "אשת יפת תואר" בתחילת הפרשה:

"כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ: וְרָאִיתָ֙ בַּשִּׁבְיָ֔ה אֵ֖שֶׁת יְפַת־תֹּ֑אַר וְחָשַׁקְתָּ֣ בָ֔הּ וְלָקַחְתָּ֥ לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה: וַהֲבֵאתָ֖הּ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֑ךָ וְגִלְּחָה֙ אֶת־רֹאשָׁ֔הּ וְעָשְׂתָ֖ה אֶת־צִפָּרְנֶֽיהָ: וְהֵסִ֩ירָה֩ אֶת־שִׂמְלַ֨ת שִׁבְיָ֜הּ מֵעָלֶ֗יהָ וְיָֽשְׁבָה֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבָֽכְתָ֛ה אֶת־אָבִ֥יהָ וְאֶת־אִמָּ֖הּ יֶ֣רַח יָמִ֑ים וְאַ֨חַר כֵּ֜ן תָּב֤וֹא אֵלֶ֙יהָ֙ וּבְעַלְתָּ֔הּ וְהָיְתָ֥ה לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה" (פרשת כי תצא פרק כא, י-יג)

הבעש"ט פירש שאשת יפת תואר רומזת לנקודה היפה והטובה שנמצאת בעומק הרע, אותה נקודה מוחזקת כביכול בשבי, והתפקיד שלנו להוציאה משם, להסיר מעליה את הלבוש המגואל והמסואב בו היא לבושה, ואז להתחבר עליה בטהרתה ("ואחר כן תבוא אליה")[2].

ניקח לצורך המחשה את נושא העישון. אחד מהאנשים איתם עבדתי, גילה כי העישון אצלו עונה על צורך חברתי, הוא והחברים לעבודה יוצאים ביחד 'להפסקת סיגריה' ובכך מתחזק הקשר ביניהם והאווירה במקום העבודה משתפרת, אף אחד לא רוצה לעבוד במקום עבודה שהקשר בין האנשים הוא רק קשר ענייני וטכני, לא כן?

לאחר שהוא גילה את הסיבה החיובית לעישון, הוא חיפש דרך חדשה להשיג את המטרה החיובית. לאחר שמצא הפסיק לעשן.

זוהי הדרך בה עלינו לצעוד בכל תחום, אם לא נעשה כן, יקרה אחד מן השניים, או שנמשיך בדרך השלילית או שנעזוב אותה אך במקביל גם את הדברים הטובים שבה.

הרב קוק היה מאוד רגיש לנקודה הזאת, והזהיר את החוזרים בתשובה בכל תחום, לשים לב לברור בין הרע לבין הטוב שבכל דבר ועניין, ולעזוב את הרע בלבד ואת הטוב לחזק, וז"ל:

"כשעוסקים בתשובה צריכים להגדיר ביותר את מהותם של הטוב והרע, כדי שהחרטה וזעזוע הרצון מחיוב לשלילה יפלו רק על הרע ולא על הטוב ועוד יותר, שצריך לברר את הטוב הנמצא בעומק הרע ולחזק אותו – כאותו הכח עצמו שבורחים מן הרע, כדי שתהיה התשובה כח פועל לטובה, המהפכת ממש את כל הזדונות לזכויות" (אורות התשובה פרק ט, ה)[3]

הרב קוק, כידוע, מסר את נפשו בכדי לעשות עבורנו את העבודה הזאת כלפי תנועת הציונות החילונית שהתפשטה בימיו. בעוד מרבית האורתודוקסים נלחמו בציונות מלחמת חורמה עקב חילוניותה ונטישתה את המסורת, הרב קוק קרא בקול גדול לראות את הדברים הטובים שבתנועה הזאת, כגון השאיפה לעצמאות, לגבורה, לטבעיות החיים ועוד, ולבקר רק את הכפירה ונטישת המסורת.

ויתרה מכך, הרב קוק הדגיש, שכל עוד לא תעשה עבודת הבירור הזאת, המחאה לא תועיל במאומה והכפירה תישאר על עומדה. וכאשר תעשה עבודת הבירור הזאת, השינוי יקרה באופן טבעי וללא מאמץ, וזאת מאחר ויתברר לכל שהמסורת היהודית אינה סותרת את הערכים החיובים שבבסיס התנועה הציונית-חילונית, וממילא ההתנגדות למסורת שנובעת מהשמירה על אותם ערכים, תופסק מאחר ואין למה להתנגד[4][5].

במילים אחרות, בניגוד לדעה העממית הרואה את המציאות כדו ממדית, בה יש צד צודק וצד טועה ועל הטועה להסכים עם הצודק. הרב קוק רואה את המציאות כתלת ממדית בצורה של תזה, שאחריה מגיעה האנטי תזה ושתיהן צריכות להתרומם לסינתזה, כך שבשתי הצדדים יש אמת ויש שקר ושניהם צריכים להתרומם ולהשתפר.

ובדוגמא שהבאנו לעיל, המסורת היהודית כפי שהייתה בגלות היא התזה, ומאחר ואינה מכילה את כל הטוב שהיא צריכה להכיל, מגיעה החילונות בשם אותם נקודות טובות שהיהדות לא הכילה – כאנטי תזה (האנטי נובע מהמחשבה שהיהדות מתנגדת לאותם ערכים ונקודות טובות), ועל שתי הצדדים לחזור בתשובה, ולהתרומם לסינתזה בה הטוב שבשתיהן נשאר והקליפה נזרקת.

ואם נחזור לאדם הפרטי, נאמר, שאותו מעשה או מידה רעה הם האנטי תזה, ומה שמזין אותם הם ערכים שלא באים לידי ביטוי בחייו של אותו אדם בלעדיהם, לדוגמא אדם שמתקשה לעמוד מול תאוות האכילה יתכן מאוד שזאת מאחר והתאווה דורשת את ערך ההנאה והשמחה שחסרים בחייו ובאים לידי ביטוי רק בה, על כן, הדרך לשנות את הרגלי האכילה היא לשים לב לערכים אלו וליישם אותם בחיים. וכן העקרונות נכונים ביחסים שבין האדם לחברו, אם יש מישהו שמאוד מתנגד אלינו יתכן וזאת מאחר וישנו ערך שחשוב לו והוא רואה בנו כמאיימים על אותו ערך, ועל כן, במקרים כעין אלו, במקום להצטדק ולכעוס עלינו להתבונן פנימה ולגדול וממילא הדברים יסתדרו.

לכך התכוון הרב קוק בפסקתו המפורסמת:

"הצדיקים הטהורים אינם קובלים (מתלוננים) על הרשעה, אלא מוסיפים צדק; אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה; אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה. וכל המניות המתווספות אצלם בחשאי, פועלות את פעולתן לטובה במדה שכל ההתפעלויות המעשיות לא יוכלו להגיעה". (ערפלי טהר, לט)

תהליך זה המכונה בספרים הקדושים "ליקוט ניצוצות" והנו הולך ונמשך עד לתיקון השלם, עד ליום שכולו טוב, אותו מסמל יום השבת ועל כן, מלאכת "ברור" (בין פרי לקליפה) אסורה בו, כי אין רע.


[1] נראה כי ישנו חריג אחד לכלל והוא השנאה של עמלק לישראל.  

[2] "והסירה את שמלת שביה מעליה וגו'. כבר ביארתי בשם אדוני אבי זקני זללה"ה, כי המחשבות זרות הבאות לאדם הוא, כי מתאוה הניצוץ הקדוש שבתוך אותיות המחשבה זרה לתיקון, להעלותו לשורשו ולתקנו, וכל המחשבות זרות, בעולמות עליונים, האותיות הם אורות צחות, אלא שירדו למעמקים, ונתלבשו בלבושים צואים, כמו שבירר אדוני אבי זקני זללה"ה והסירה את שמלת שביה מעליה וכו', שלא ליקח אותם בלבושין המגואלין, רק יראה להסיר ולהפריד מהם הלבושים הצואים, ואז יאירו כשחר אורם" (דגל מחנה אפרים פרשת ויחי בפסוק שמעון ולוי וספר בעל שם טוב דברים פרשת כי תצא).

[3] ועוד כתב במקום אחר: "כשכבד הדבר להתנשא לאט לאט, הכרח  הוא להתרומם בבת-אחת ולהשתמש במדת הגאוה של קדושה, ולהשקיף על עצמו בעין טובה מאד, ולמצא את הצד הטוב שיש גם בכל מגרעותיו, כי תיכף כשאדם נותן את דעתו לדרוש את הטוב, מיד מתהפכים כל חסרונותיו לטוב, ויכול האדם למצא בעצמו רב טוב מאד, ואז ישמח בטובו  וירבה מדי יום ביומו את הפעולות הטובות בלב טהור ומלא תקות נחומים". (מוסר אביך, מדות הראיה, גאוה)

[4] להרחבה ניתן לקרוא את דברי הרב בספר אורות, זרעונים, מאמרים ה – ו.

[5] רמז לדבר, מובא במדרש תנחומא פרשת וישב אות א, שם נאמר, שכאשר ראה יעקב את כל צאצאיו הרבים של עשיו, נתיירא מהם, והקב"ה הרגיעו ואמר לו שיוסף גובר על כולם כפי שגץ אחד שורף פשתן רב. ונראה לומר שהמדרש רומז לנו שההתגברות על התאוות הרבות והחזקות אותם מסמל עשיו, נעשה על ידי מציאת הנקודה הטובה שבעומק הרע אותה מסמל יוסף הצדיק שיהווה את הנקודה הטובה בעומק קליפת מצרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s