לחיות את הרגע – פרשת עקב

ברוך ה' יום יום

מסופר בתלמוד כי הנהגות שונות היו לשמאי והלל, בעוד ששמאי היה מכין לשבת במשך כל השבוע, וכל מאכל טוב שהיה מוצא בשוק היה שומר לשבת, הלל היה אוכל מה שמזדמן לפניו, ורק לקראת יום השבת היה עורך את הקניות לכבוד שבת.

"תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר ברוך ה' יום יום. תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום".(מסכת ביצה דף טז ע"א)

הנהגתו של שמאי מובנת היא, הוא קיים את המצווה לזכור את יום השבת בכל ימות השבוע. השאלה היא, מדוע הלל לא נהג כמוהו?

כאמור בדברי התלמוד לעיל, הסיבה להנהגתו של הלל היא "שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר 'ברוך ה' יום יום'" (שם).

מהי כוונת הדברים?

התלמוד במסכת סוכה, מביא התלבטות, למקרה שיש לפני האדם מספר מצוות לקיים, האם יברך ברכה אחת על כל המצוות או שמא יברך על כל מצווה בפני עצמה? ר' יהודה מכריע שיברך על כל מצווה בנפרד וזאת הוא לומד מהפסוק "ברוך ה' יום יום". לדבריו, הפסוק מלמד, כי לכל יום יש את הברכה שלו וכך לכל מצווה ומצווה.

"תנו רבנן: היו לפניו מצות הרבה … רבי יהודה אומר: מברך על כל אחת ואחת בפני עצמה … מאי טעמא דרבי יהודה דכתיב ברוך ה' יום יום, וכי ביום מברכין אותו ובלילה אין מברכין אותו? אלא בא לומר לך: בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, הכא נמי בכל דבר ודבר תן לו מעין ברכותיו". (מסכת סוכה דף מו ע"א)

מכאן אנו מבינים את הנהגתו של הלל, הלל ראה בכל יום את הברכה שלו, ראה את עבודת ה' בכל יום ובכל רגע, ועל כן, לא הכין בימי החול לשבת, מאחר וכל "הכנה" היא בעצם שימוש ברגע הזה בשביל רגע עתידי. הרגע הזה הופך לאמצעי לרגע שאליו מכינים שהוא המטרה, ואצל הלל אין רגע שהוא אמצעי, כל רגע ורגע הוא מטרה, מבחינתו כל העולם מתקפל לפניו ברגע הזה ממש.

גישתו זאת, של הלל, באה לידי ביטוי גם בסיפור המפורסם על אותם שני חוצפנים שהתערבו אם יצליחו להרגיז את הלל. כידוע, אחד מהן פנה להלל לפני כניסת השבת, כאשר הלל התרחץ לכבוד שבת, הוציא את הלל מהמרחץ, והתחיל לשאול שאלות מטופשות וכך עשה מספר פעמים. למרות המעשה המכעיס הזה, יצא הלל בכל פעם לקראתו בצורה נינוחה, התיישב עמו וביקש לשמוע את שאלתו "שאל בני".

כיצד הצליח הלל שלא לכעוס? אין דבר יותר מכעיס מאשר שאלות מטופשות ומיותרות לפני כניסת השבת ועוד כאשר מוציאים אותנו מהמרחץ לשם כך!  נראה כי הלל אמר לעצמו אם זה מה שיזדמן לפני, כאן נמצאת עבודת ה' שלי כרגע ועלי לעשותה בצורה הטובה ביותר. גם כאן הלל, מצליח להיות נוכח ברגע שמזדמן לפניו ולא להיות מוטרד מכך שהוא צריך להכין את הרגע הבא.

לעת עתה

לדברי ר' נחמן זהו פירוש הפסוק "ועתה ישראל מה ה' דורש מעמך", בדגש על המילה "עתה".

"זה עיקר העבודה התמה, עיקר אריכות הימים וחיים אמתיים … שהעיקר הוא על ידי שאין חושבין בדעתו כי אם אותה השעה והרגע שבאותו היום ואין חושבין מיום לחברו ולא משעה לחברתה כי אינך יודע מה ילד יום וכו', שזהו בחינת "ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה", "ועתה" דייקא… שהעיקר הוא בחינת "עתה" בחינת "היום אם בקולו תשמעו", שיסתכל כל אחד לקשר אותה העת והרגע שעומד בה לה' יתברך, להעלות הזמן לבחינת למעלה מהזמן" (ליקוטי הלכות, הלכות מתנה ה אות ס"ט)

כולנו מכירים רגעים רבים בחיינו, שחשבנו שעלינו להיות במקום אחר ועל כן, לא יכולנו להיות נוכחים במקום בו אנו נמצאים. אנשים יכולים לעבור את מרבית ימי חייהם ללא נוכחות ברגע. הם בבית ומוטרדים מהעבודה, הם בעבודה ומוטרדים מהבית, הם בחופשה ומוטרדים מהמשימות שיהיו להם כאשר יחזרו לעבודה, ושהם בעבודה הם מוטרדים מכך שהם צריכים חופשה… המכנה המשותף הוא שהגוף נוכח בהווה והמחשבות מוטרדות מהעתיד.

כאמור בדברי ר' נחמן המטרד הזה פוגע לנו באריכות ואיכות החיים, ובצורה מוקצנת הוא מביא לידי שיגעון.

סודו של הלל

אם כן, מה הסוד של הלל, כיצד ניתן לבוא לידי רגיעה ולחיות את הרגע?

בדברי ר' נחמן לעיל, ישנם שתי תובנות המובאות בתמצות רב, האחת, להבין כי איננו יודעים "מה ילד יום" ועל כן, אל לנו להעסיק את מחשבתנו בספקולציות שליליות שעלולות להתרחש בעתיד. כגון, אולי תתקוף אותנו מחלה, אולי נפוטר מהעבודה, אולי יקרה משהו לילדים, ספקולציות שמטרידות את מנוחתנו על התרחשויות רחוקות שספק אם התרחשו ספק אם לא, מה שכן בטוח, הוא – שכאשר אנו מוטרדים מספקולציות שליליות זה פוגע בתפקודנו בהווה וממלא משפיע לרעה על עתידנו ושאנו לא מוטרדים מהם אנו נינוחים בהווה מתפקדים כראוי וממלא בונים עתיד טוב יותר.

גם במידה והספקולציות יתרחשו ח"ו, מה הואילה לנו המחשבה עליהם היא רק הנכיחה אותם זמן רב יותר בחיינו, ואולי אף גררה אותם בבחינת "ואשר יגורתי בא לי" (איוב ג, כה).

על כן, עלינו לעשות את המוטל עלינו ומעבר לכך להאמין ולצפות לטוב, וכדברי דוד המלך:"בְּטַ֣ח בַּֽ֭יקֹוָק וַעֲשֵׂה־ט֑וֹב שְׁכָן־אֶ֝֗רֶץ וּרְעֵ֥ה אֱמוּנָֽה, וְהִתְעַנַּ֥ג עַל־יְקֹוָ֑ק וְיִֽתֶּן־לְ֝ךָ֗ מִשְׁאֲלֹ֥ת לִבֶּֽךָ, גּ֣וֹל עַל־יְקֹוָ֣ק דַּרְכֶּ֑ךָ וּבְטַ֥ח עָ֝לָ֗יו וְה֣וּא יַעֲשֶֽׂה" (תהלים פרק לז, ג-ה)

דבר שני שרומז ר' נחמן הוא שעלינו לצאת ממרחב הזמן למרחב שלמעלה מהזמן "לקשר אותה העת והרגע שעומד בה לה' יתברך, להעלות הזמן לבחינת למעלה מהזמן".

ונסביר, בעולם הזה אנו חווים את חיינו במרחב של זמן עבר הווה ועתיד, בעוד מצד האמת אין זמן יש רק דבר אחד התפתחות נשמתית, המדד בעולם הבא הוא הקרבה של האדם לאור אין סוף, ומצד זה אין משמעות למספר שנות חיינו על פני האדמה אלא לתוכן שלהם, האם התפתחנו או לא, ואין זה משנה כמה זמן זה לקח, יש אדם שקונה את עולמו בשעה אחת (כמופיע במספר סיפורים בגמרא) ויש כאלו שקונים את עולמם במאות או אלפי שנים.

כל רגע שמנוצל להתעלות הוא רגע חשוב, שכל מטרת ירידת הנשמה לעולם הייתה עבורו, אותו רגע נחרט ונשאר לנצח.

משפט יפה שהביא ד"ר ביראן וייס באחד מספריו, משפט שהגיע אליו כמסר ממרום, אומר – אל תמדוד את חייך בזמן אלא בשיעורים אותם עברת, כלומר באיכות ולא בכמות.

ושאנו מבינים זאת, משהו בנו נרגע כי אנו מבינים שהמטרה לא בשמים היא ולא מעבר לים, אלא קרוב אלינו "הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ" (דברים ל, יד).

הרגע שיבוא אינו חשוב יותר מהרגע שעכשיו אנו נמצאים בו, את שניהם נוכל לתעל ולחבר לנצח באותה מידה.

לדברי הרב קוק זהו פירוש הפסוק "בכל דרכיך דעהו", וז"ל:

"בכל דרכיך דעהו, צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם. כשהוא עוסק בתפלה אז יבקש את הקב"ה בהבנת עניני תפלתו וכונה רצויה באמונת הלב באותם הענינים של תפלתו. ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בענינים אחרים, כי כיון שהוא עוסק בעבודה זו הקב"ה כביכול שורה מצדו בזו העבודה דוקא ובה ימצאנה ולא במקום אחר. וכשהוא עוסק בתורה ידע שימצא את הקב"ה בהיותו מעמיק ומעיין להבין דבר על בריו ולזכור ולשנן היטיב, ובזה הוא יודע אותו ית' בתורתו ולא באופן אחר, כי בשעה זו הוא מתגלה בעבודה זו. וכן בהיותו עסוק בגמילות חסדים להיטיב לחברו, אז יבקש את הקב"ה רק בהעמקת עצה איך להיטיב לו טובה גדולה הגונה וקימת. וכן בכל הדברים שעושה הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו ית', ע"כ כל מה שעושה יהיה הכל דברי מצותו ורצונו, ויבקש בהם את שמו ית', כשישתדל בכל שכלו וכחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות בכל צדדי השלמות, ונמצא שהוא יודע את השי"ת בכל הדרכים". (מוסר אביך, בכל דרכיך דעהו).

ועשית כל מלאכתך

מדרגתו של הלל, היא מדרגה גבוהה ביותר, מעטים מצליחים להיות נינוחים ונוכחים בכל רגע ורגע בחייהם, ככל שנתקרב למדרגתו כך ייטב לנו ולעולם, אולם, עד אז, ישנה מדרגה בסיסית הנדרשת מכל יהודי והיא להיות כמו הלל יום אחד בשבוע – ביום השבת.

בשבת עלינו לחיות את הרגע, לכן לא מכינים משבת לימי החול לא במעשים לא בדיבורים וגם לא במחשבה, על הפסוק  "זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ  שֵׁ֣֤שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֘ וְעָשִׂ֣֖יתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒" (שמות כ, ט-י),  שאלו חז"ל כיצד יתכן שאדם 'יעשה' את כל מלאכתו עד יום השבת? וכי יש אדם שלא נשארת לו מלאכה ועבודה, לשבוע הבא? ותשובתם היא, שהפסוק מדריך אותנו כיצד להיכנס ליום השבת נינוחים ורגועים כאילו כל מלאכתנו עשויה כבר, "וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בששה ימים, אלא שבות כאילו כל מלאכתך עשויה" (פסיקתא זוטרתא פרשת יתרו פרק כ סימן ט)

ככל שבשבת נהיה נינוחים, נוכחים ושמחים כך יקל עלינו להמשיך את הנהגה זו לשאר ימות השבוע ולהתקרב למדרגתו של הלל[1].


[1] עוד בעניין זה הסביר הרב קוק, שהסיבה שאין לפסוע פסיעה גסה , היא מאחר ופסיעה גסה נובעת מתנועה נפשית, שחותרת למטרה בפסיעה על ההווה, (הלכה זו נכונה לת"ח בכל ימות השבוע ולכל ישראל ביום השבת) וז"ל:

"ואל יפסיע פסיעה גסה, דאמר מר פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ומאי תקנתיה להדר ליה בקידושא דבי שמשי. פעולות הגוף ותנועותיו מורים על תארי הנפש וכוחותיה, וכן הם מטביעים פעולתם על הנפש. והנה משתנות דעות בני אדם על דבר העמל באמצעיים המגיעים אל כל תכלית. האדם הבלתי שלם בשכלו ומדותיו ולא קנה דעת את ד' על מדה נכונה בנפשו, יהיה בנפשו רב המרחק בין התכלית להאמצעיים, עד שאם ישא נפשו לאיזה תכלית תהי' כל מערכת האמצעיים עליו למשא כבד, ותקצר נפשו מסבלם, וימהר בהם בחפזון נמרץ ונפשו לא תדע שלו. … ע"כ ייגע את עצמו להפסיעה פסיעה גסה כדי להסיר מעליו עסק האמצעיים. אמנם האיש השלם, שיודע אמיתת מציאותו באשר הוא אדם מצטרך אל המון פעולות, יכיר בכולם תכלית נשגבה, והוא העסק בההבאה את עצמו אל שלימות נפשי וכל מין שלימות. כי העסק והעבודה שהוא פועל על מהלך השלימות ראוי שיהי' חביב ורצוי אל האדם מצד עצמו, ע"כ הוא מוצא תמיד מנוחה בכל פעולותיו, וע"ז נאמר בכל דרכיך דעהו, ומזה בא מעמד תנועת הגוף גם כן במנוחה, שאינו מפסיע פסיעה גסה … אמנם, גם למי שלא בא לידי מדה גדולה זו של הבנת החבה של העסק באמצעיים מצד הבאתם אל תכלית של שלימות, מכל מקום בזרע הקודש נתנה סגולת השבת לאות ולברית מנוחה, להורות שעכ"פ יש צד ציור מעלה רמה זו לכל ישראל. על כן עונג הגופני שבשבת למצוה נחשבת, המנוחה והעידון הם המעלות היותר רמות, על כן העורון של פסיעה גסה מהדר ליה בקדושא דבי שמשא, ושב ורפא לו". (עין איה ברכות ב, פסקה נט)

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “לחיות את הרגע – פרשת עקב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s