רגשות – פרשת בלק

"כי רגע באפו חיים ברצונו"

בפרשתנו נאמר על בלעם שהיה "יודע דעת עליון" והסבירו חז"ל, כי היה יודע לכוון את הרגע בו הקב"ה כועס.

"שהיה יכול לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה בכל יום, שנאמר ואל זועם בכל יום" (מדרש אגדה (בובר) פרשת בלק פרק כד סימן טז)

במקום אחר, מובא כי כעסו של הקב"ה נמשך רק ל"רגע":

ומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא? – אין, דתניא: ואל זועם בכל יום. וכמה זעמו? – רגע. (מסכת ברכות דף ז עמוד א)

תרגום חופשי: וכי יש כעס לפני הקב"ה? כן, ששנינו "ואל זועם בכל יום". וכמה זעמו? רגע.

כמובן, שכאשר אנו מדברים על הקב"ה איננו מדברים על "עצמותו" אלא על "מידותיו" כלומר, על דרך התגלותו אלינו, ומדרך התגלותו אנו למדים כיצד נכון לנו לנהוג ולפעול בעולם, וכפי שהורתה התורה בפרשת כי תבוא – "והלכת בדרכיו" (דברים כח, ט)

אם כן, מהעובדה שהתורה מלמדת אותנו שהקב"ה כועס, אנו לומדים שיש מקום לכעס בחיינו. אולם, כאמור לעיל, זה בסדר רק כאשר זה "רגע" כמאמר הפסוק "כי רגע באפו חיים ברצונו" (תהילים ל, ו). כלומר, זה בסדר לחוש כעס, זה לא בסדר להמשיך את הכעס ולפעול על פיו. והדברים נכונים גם לרגשות אחרים אותם אנו מגדירים כשליליים ולכל כוחות הנפש, וכדברי הרב קוק:

"הורנו, שכל המדות שחקק השי"ת בטבע האדם ונפשו, אין בהם אחת שתהיה רעה בהחלט, עד שהיתה טובה לנפש בהיותה נעדרת. כי הפועל הטוב פעל הכל לטוב… על כן בשעת כעסו אין מרצין לו לאדם, שהאדם השלם גם כן אפשר שיכעוס. על כן צריכה מדת הכעס להמצא, וראוי להרצות מיד, אבל לאמר שלא יהיה אל הכעס שום מקום, מורה כאילו כח נברא בנפש להרע, זה לא ניתן להאמר"[1]. (עין איה, ברכות א דף ז ע"א, פסקה סט)

דברים אלו לומד הרב, מדברי חז"ל לפיהם "אין מרצים לו לאדם בשעת כעסו" כלומר, כאשר אנו רואים אדם שכועס אין לנו 'לרצותו' מיד, אלא עלינו להמתין עד יעבור זעם[2]. מכאן, שיש מקום לכעס, ועל כן, אין לבטלו מיד.

כאמור בדברי הרב הדברים נכונים לכל רגש ומידה, כי אין כוח, מידה או רגש שנבראו לבטלה, גם לא אותם המוגדרים כשליליים, ולכן אין לנו להילחם ולהתכחש אליהם אלא להכיר בהם ולנתבם, וכפי שנסביר בהמשך.

"אל תתחכם יותר למה תשומם" (קהלת ז, טז)

אחת הסיבות העיקריות לכך שאנו נוטים להתכחש לרגשות במיוחד לרגשות אותם אנו מכנים כשליליים, נובעת היא מהרצון להיות "בשליטה", אנו חוששים שהרגש יגרום לנו נזק או יביא אותנו למעשים עליהם נתחרט' ועל כן, אנו מגבירים את השכל ומדכאים את הרגש שצץ לו, ללא הזמנה.

כמובן, שהחשש מוצדק, אולם הדרך לא נכונה, זו טעות להתכחש לרגשות. מחקרים מראים שישנם תופעות לוואי חמורות שנגרמות מהתכחשות לרגשות, ביניהם, מחלות גופניות, רגשנות יתר לא פרופורציונאלית והתמכרויות (בין לאוכל, בין לדברים אחרים). הסיבה לתופעות הלוואי היא מאחר ולא ניתן "להעלים" רגש, רגש מוכחש שלא בא לידי ביטוי אינו נעלם, הוא ממשיך לפעול ואם לא כיוונו אותו לאפיקים חיוביים הוא פונה לאפיקים שליליים, כמו כל כוח במציאות:

"זה נראה בטבע המציאות, שכל כח שנמצא בכל דבר וטבעו לפעול הוא פועל בהכרח, וכיון שהוא פועל, אם יזדמנו לו מצבים שפעולתו תהיה מסודרת אל השלמות ותכלית הנרצה יפעול טוב, ואם לא יתנהג כפי הסדר והתכלית, יפעול הריסות ורע ע"י תנועתו …" (מוסר אביך, פרק ד, ד פיתוח הכחות באדם ובאומה הישראלית)

הסיבה השורשית והתיאולוגית לכך היא מאחר והקב"ה לא ברא שום כוח מכוחות הנפש לבטלה, כל כוח נצרך ובעל תפקיד, ועל כן, לא ניתנה בידנו האפשרות לוותר על שום כוח אלא רק להנהיג ולתקן:

"כי הכחות מעשה ד' המה והם חזקים מאד ולא יתנו להסיג גבולם, ולא-טוב יהיה כשיבאו לפעל בלא מנהיג כספינה בלא קברניטה".(שם)

על כן, עלינו להשתמש בשכלנו בכדי לנצח על הרגש ולא את הרגש, וכדברי הרב במקום אחר:

"אולם דבר זה ראוי להיות תמיד למורה דרך לאדם, כי לא טוב הוא להרחיב כל-כך את שלטון השכל עד שיפריע את הרגשות הטבעיים ממהלכם, על זה נאמר "ואל תתחכם יותר למה תשומם", כי אם את כל הנטיות הטבעיות שבאדם, בגופו ובנפשו, ראוי לשומרן בתקפן ובבריאותן לפתחן ולשכללן. אלא שעל גביהן צריך שיהיה השכל עומד ומנהיגן, אבל לא יכנס בגבולן לחבל אותן ולהמעיט צורתן. כי המציאות לא תנוצח, וכפי הערך שהשכל יחפוץ לרדות בהן להחריבן, יתגברו הן בשטף עז וימרדו בהנהגת השכל, ותצאנה פרעות גדולות בהנהגה, בפרט באדם יחידי והוא הדין במשפחה, בשבט, באומה ובכלל האנושיות".   (עין איה, שבת א, פרק ראשון י ע"ב פסקה כ)

ניתן להמשיל זאת להנהגה של מדינה, כידוע הקדמונים נהגו לומר שהאדם הוא עולם קטן והעולם הוא אדם גדול, וזאת מאחר וראו את הדמיון שבין התהליכים המתרחשים בעולם לבין התהליכים המתרחשים באדם. וכמו שבעולם, אנו רואים שכאשר מדכאים אנשים ולא נותנים להם להתבטא, הם יוצרים מרד ואנרכיה, כך באדם כוחות הנפש והרגשות שלא יבואו לידי ביטוי יפרצו החוצה בצורה קיצונית.

"הנעלבים ואינם עולבים"

ישנה עוד תופעה, פחות נפוצה, בה האדם לא נלחם ברגש מסוים אלא בכלל לא מרגיש אותו. אפשרות אחת היא שהאדם הגיע לידי מצב של "המתה" רגשית, אפשרות שנייה היא שעולה באדם רגש אחר במקום הרגש שראוי לעלות כלפי אותה סיטואציה, לדוגמא אדם שמרמים או פוגעים בו, ובמקום לחוש כעס הוא חש רגשות אשם, כמובן שזו לא מציאות נורמאלית, וצריך לשנותה.

הרחיב בכך הרב קוק בספרו עין איה, על דברי חז"ל המשבחים את "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים… " (שבת דף פח ע”ב). לדבריו, אין להחליש את הרגשות וכוחות החיים של האדם, גם לא את העזים בהם, אלא רק לעדנם ולנתבם כך שיהיה האדם חי ומרגיש ועם זאת, פועל נכון ומוסרית. ומדייק הרב וכותב, כי חז"ל לא שיבחו את אותם שאינם נעלבים אותם "שהושפלה נפשם עד למדריגת ההמתה הרוחנית" כי אם, את "הנעלבים" שיבחו, אותם שמרגישים את הצער ועם זאת, לא ממשיכים את פעולת הרעה בעולם, בהבינם את הצער שבכך, כלומר, המוסריות לא צריכה לבוא על חשבון הרגש, האדם צריך להרגיש ועם זאת, תמיד לבחור את הפעולה המוסרית והחכמה ביותר, וכפי שנסביר בהמשך, וז"ל של הרב:   

"ישנן הדרכות מוסריות כאלה שבתכונתן הן מחלישות את כח העז של החיים, ואלה הן לא לרצון לפי הציור של ההשלמה האמיתית שאליה ראוי לערוג ע"פ מגמתה של תורת חיים הבאה מאור אל חי העולמים. אמנם התכונות הנשאות העומדות ברום המעלה ממקור הקודש, הנן אלה שעצמת החיים מפכה בהן, כח המרץ הנפשי פועם בהן בכל ההוד והמילוי, ודוקא עם זה אור הקודש הוא המעדן אותן ונותן בהן חן תפארתו. לא אמר מי שמעליבים אותם ואינם עולבים, כי אז היה אפשר להכניס בכלל גם אותן שהושפלה נפשם עד למדריגת ההמתה הרוחנית, באופן שהחוש המרגיש את רגשי ההנאה של הכבוד ורגשי הצער של העלבון נתטמטם אצלם, ובאמת לא זוהי דרכה של תורה, כי אם שהנשמה תהיה חזקה, כח החיים יהיה במילואו, הרגש של הרגשת הכבוד ומכאוב העלבון הטבעי יהיה במלא בנינו הנפשי, במדה הראויה לאדם מצד צלם אלהים אשר לו, המופיעה על מעלת נשמתו שהיא כבודו, אבל בכל המעמק של ההרגשה הברורה בצער העלבון, עד שהם נעלבים, בכל זאת רגש המוסר ואהבת הבריות, גם אותם שהעוו את דרכם והעבירו את הדרך עליהם, הוא חזק כל כך עד שהם אינם עולבים, דוקא עם אותו המכאוב הגדול שנפשם מציירת בעלבונם הם משתמשים בו לעצור ברוחם, שלא להיות הם מזיקים ומכאיבים את אחרים אע"פ שהם הם עולביהם עצמם. זאת היא גבורת הקודש של החיים…. עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", אוהביו אינם מטושטשי החיים, מדולדלי הכח, חסרי דם הרוחני, שבעצמת כשרון החיים, שנכשלים כאלה לפעמים יתראו כצנועים וטהורי המדות, אבל החולשה החיונית אינה האהבה האלהית, שהיא בתכונה מלאה חיים ועז, רק אוהביו הם כצאת השמש בגבורתו, שבכל מלא זהרו ורב חומו, הוא פועל את מפעלי החיים והאור, ההפראה והברכה על מלא עולם. " (עין איה, שבת ב, פרק תשיעי פסקה פג.)

אם כן, ראשית כל, עלינו להיות אנשים מרגישים, עלינו להכיר ברגשות שעולים בנו, להביא אותם למודעות. ואל דאגה כל רגש עובר, אך זאת בתנאי שנותנים לו מקום, הדרך היחידה "להיתקע" עם הרגש היא להתכחש לו ואז אנו ממשיכים לסחוב אותו הלאה.

לאחר שהרגשנו מה עובר עלינו ונרגענו עלינו להכניס את השכל לתמונה ולהתבונן ולבחון מניין הרגש נובע? איזו מחשבה עברה במוחנו והולידה את אותו הרגש? ומה המסר החיובי שהוא מעביר לנו? וכן כיצד נכון לפעול להשגת המטרה?

לדוגמא, אם פגעו או הכעיסו אותנו, לא נבטל את רגש הפגיעה או הכעס ונאמר "שטיות" "זה שום דבר" אלא, ראשית כל עלינו לשים לב לרגש ואפילו ניתן לו שם, ולאחר מכן, נבחן את הסיטואציה, האם "הכצעקתה"? כלומר, האם פירשנו נכון את הסיטואציה? יתכן שזו רק פרשנות מוטעת, במידה וכן, הרגש ישתנה ויפוג מעצמו, במידה ונשאר ספק או שאכן פרשנו נכון את הסיטואציה, יש לבחור בפעולה הנכונה שתקדם אותנו למטרה החיובית שבבסיס הרגש.

זהו השילוב הנכון בין כוחות נפש אלו, תכונתו של הרגש היא לעורר אתנו לפעולה, ותכונתו של השכל היא לבחור עבורנו את הצעדים הנכונים.

ולכן עלינו ליתן לכל אחד את מקומו וזמנו, קודם להרגיש ולאחר מכן, לנתח ולנתב. וזאת אנו למדים כאמור מ"הרגע" בו הקב"ה כועס, אותו "רגע" אינו מבטא יחידת זמן מדודה, אלא עיקרון לפיו צריך ליתן מקום לרגש בחיינו אלא רק לרגע כלומר בתור כוח מעורר, שלאחריו יכנס השכל לתמונה.

שנזכה לחיות ולהרגיש, להשכיל ולבחור נכון!

תרגיל התפתחות אישית:

כאשר נחוש ברגש עז:

1. נחוש אותו.

2. ניתן לו שם, נבחר את השם המתון יותר, לדוגמא: במקום דיכאון נאמר עצב וכדומה (בכדי שלא לנפח את עוצמתו).

3. נבחין מה יצר את הרגש?

4. נשאל את עצמנו האם הפרשנות שנתנו להתרחשות שהולידה את הרגש נכונה?

5. במידה וכן, נבחר באופן מושכל את הפעולה הנכונה להשגת המטרה החיובית שביסוד הרגש?


[1] נציין, שלדברי רמח"ל (מסילת ישרים פרק יא) הדרגה הגבוהה ביותר היא שלא יתעורר רגש הכעס באדם כלל, ועל דבריו אלו תמה הרב בפסקה לעיל וכתב: "ודברי החסיד במסילת ישרים פרק י"א, שכתב שמעלת הנקי המעולה היא שלא יעשה הכעס מעולם רושם בו כלל, צ"ע לע"ד" (עין איה, ברכות א, פרק ראשון-מאימתי פסקה סט)

אולם גם רמח"ל מסכים, שאין פסול במי שמתעורר בו הכעס כל עוד הוא מתרצה מיד, אם כי אין זו המעלה הגבוהה ביותר, וז"ל:

"ויש עוד פחות מזה והוא שקשה לכעוס וכעסו לא להשחית ולא לכלה אלא כעס מעט. וכמה זעמו? רגע ולא יותר, דהיינו, משעה שהכעס מתעורר בו בטבע עד שגם התבונה תתעורר כנגדו, והוא מה שאמרו חכמים ז"ל (שם): קשה לכעוס ונוח לרצות, הנה זה חלק טוב ודאי, כי טבע האדם מתעורר לכעס ואם הוא מתגבר עליו שאפילו בשעת הכעס עצמו לא יבער הרבה ומתגבר עליו, שאפילו אותו הכעס הקל לא יעמוד בו זמן גדול אלא יעבור וילך, ודאי שראוי לשבח הוא"  (ספר מסילת ישרים פרק יא)

עוד נציין, כי על פניו, יכולים להקשות על דברי הרב, ולומר, שאין מקום לכעס כלל ועובדה היא שמשה נענש ולא נכנס לארץ מאחר וכעס (וכדברי הרמב"ם בשמונה פרקים, ס"פ רביעי)?

אלא שיש לדייק ולומר, שמשה לא נענש על רגש הכעס אלא על כך שפעל מתוך כעס והכה בסלע במקום לדבר אליו, כלומר העונש הוא על מידת הכעס בה פעל, ולא על רגש הכעס שהינו רגש טבעי ובריא רק שצריך לנתבו, וכפי שיבואר בהמשך.  

[2] הנהגה זו נלמדה מדברי הקב"ה למשה, אשר עלה לרצותו לאחר חטא העגל,  "פני ילכו והנחתי לך; אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז ע"א). כלומר הקב"ה הורה למשה לחכות עם הריצוי עד שיעבור "פנים של זעם".

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.