הטוב שמתחת לפני שטח הפרשנויות

עניין של פרשנות

הרגשות והמעשים מתעצבים על-פי הפרשנות שאנו נותנים לחוויות השונות שאנו חווים. לא המציאות היא שקובעת את רגשותינו ותגובתנו, אלא הפרשנות שאנו נותנים לה.

כידוע שני אנשים יכולים לחוות את אותה המציאות בדיוק, וכל אחד ייתן לה פרשנות שונה. הפרשנות שתינתן היא זו שתשפיע על מהלך החיים, פרשנות טובה – לטובה, ופרשנות רעה – לרעה.

הדבר הנורא הוא שאדם יכול ליתן פרשנות רעה לדבר טוב, וללכת עם פרשנות זאת תקופה ארוכה ואולי גם כל חייו.

זכור לי סיפור של מרצה אחד, אשר סיפר כי באחת מהרצאותיו ישבו בחור ובחורה באחת השורות האחרונות ופטפטו במשך כל ההרצאה, אותו 'צמד חמד', לא הפסיקו לפטפט ולו לרגע קט. דבר זה הוציא את המרצה מכליו וכמובן שגם פגע בהרצאה.

למרבה המזל אותו מרצה הצליח לתפוס את הבחור לאחר ההרצאה ולשמוע ממנו כי הבחורה שהתיישבה לידו בהרצאה הינה עולה חדשה שלא הבינה את הנאמר, וביקשה ממנו לתרגם לה את הדברים…

סיפור זה ממחיש את הפער שבין "המציאות" ל"פרשנות" שלנו עליה.

אולי כן אולי לא

העיקרון הזה, לפיו, איננו רואים את המציאות כפי שהיא, מופיע באסכולות רבות. ניטשה אמר "אין עובדות, רק פרשנויות", הפילוסוף אפקטטוס  (מהזרם הסטואי) אמר "מה שמפחיד אותנו אינה המציאות, אלא המציאות כפי שהיא נתפסת במוחנו" (אפקטטוס), אחת מהנחות היסוד של שיטת N.L.P היא "המפה אינה השטח" כלומר, יש פער בין המפה – המציאות כפי שהיא נתפסת במוחנו, לשטח – המציאות כפי שהיא.

גם בתורות המזרח העיקרון הזה מופיע, ולענ"ד הסיפור הבא ממחיש את העיקרון הזה בצורה הטובה:

מסופר על איכר שסוסו היחיד שאתו עבד והתפרנס, הלך לאיבוד. באו השכנים מרצון להשתתף בצערו ואמרו, איזה מסכן אתה, ממש חוסר מזל! אולם, הוא היה אדיש למתרחש וענה לשכנים – איני יודע, אולי כן אולי לא.

לאחר מספר ימים חזר הסוס עם עוד חמישה סוסי פרא חזקים ויפים, באו השכנים להשתתף בשמחתו ואמרו, איזה בר מזל אתה! אך האיכר נשאר אדיש ואמר "אולי כן אולי לא".

יום למחרת רכב בנו של האיכר על אחד מסוסי הפרא החדשים ונפל ושבר את רגלו, הגיעו השכנים  להשתתף בצערו של האיכר, ואמרו איזה חוסר מזל! והוא כהרגלו נשאר אדיש וענה אולי כן אולי לא!

לאחר מכן, פרצה מלחמה ושליחי הקיסר הגיעו לכפר לגייס את הנערים לשורותיהם, מאחר ורגלו של בן האיכר שבורה, לא גויס, באו השכנים לאיכר ואמרו לו איזה בר מזל אותה! והוא ענה …  אולי כן אולי לא.

הכל לטובה

בניגוד לסיפור הנ"ל שמסתיים בצורה סקפטית אצלנו בתלמוד ישנו סיפור בעל עיקרון דומה אך עם סיום אופטימי ומסקנה שהכול לטובה.

הסיפור הוא על ר' עקיבא (ברכות דף ס ע"ב), שביקש ללון באחת הערים, אך תושבי העיר סירבו להכניסו, משכך לא נותרה לו ברירה אלא ללון בשדה עם תרנגולת חמור ונר.

במהלך הלילה קרו שלושה מקרים מצערים, ראשית נשבה רוח וכבתה את הנר, לאחר מכן, הגיע שועל ואכל את התרנגולת ואריה שטרף את החמור.

ר' עקיבא אמר לבני הלוויה כי "הכל לטובה", ואכן כך התברר לאחר שגייס עבר באזור ושבה את העיר בה ר' עקיבא רצה ללון. (הסיפור התרחש ככל הנראה בזמן מרד בר כוכבא, בזמן הזה ר' עקיבא היה מבוקש מאחר ותמך בבר כוכבא, וזאת כנראה הסיבה שתושבי העיר לא אפשרו לו להיכנס וללון בעיר, שמא יצאוהו וידונו אותם כמורדים במלכות).

לרוב, הסיפורים לא כל כך פשוטים, וגם איננו רואים את סופם כה מהר, אך העיקרון נשאר, והוא שהכול נעשה לטובה[1].

השו"ע הביא את העיקרון הזה להלכה: "לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד" (שו"ע אור"ח סימן רל)

נסכם ונאמר, כי ישנם שלוש דרגות, שהם כסילות, חכמה ואמונה. הכסיל, חשוב שמה שהוא רואה וחושב זו אמת אובייקטיבית שאין בלתה. החכם מבין שזו אמת סובייקטיבית ויש להיות פתוח לתיאוריות אחרות. המאמין, מבדיל בין מה שהוא רואה וחושב לבין מה שמתרחש על-ידי בורא עולם מתחת לפני השטח, שם הכול מתרחש לטובה גם אם איננו רואים או מבינים זאת כעת.

מה מתחבא מאחורי פרשנות שלילית?

בפרשתנו מסופר, כי המרגלים באים לבני ישראל וטוענים ש "הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכָל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת"  (במדבר פרק יג פסוק לב)

המרגלים לא שיקרו, הם אכן ראו הלוויות בכל מקום אליו הגיעו זוהי עובדה, הבעיה היא שהם נתנו לעובדה זו פרשנות שלילית ולא נכונה, כדברי המדרש (המובאים ברש"י):

"אוכלת יושביה – בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים, והקב"ה עשה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו". (רש"י שם)

כלומר, הלוויות נועדו בכדי שאנשי הארץ יתעסקו באבל ולא ישימו לב למרגלים, כך שבעוד שהקב"ה חשב לטובתם של המרגלים הם פירשו את המציאות לרעה.

השאלה היא מה הביא אותם לבחור בפרשנות בה בחרו? מהו שורש הבעיה? התשובה נמצאת בפרשת דברים בדברי משה אל העם:

"וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת־פִּ֥י יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵיכֶֽם: וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאָהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת יְקֹוָק֙ אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ" (דברים פרק א פסוקים כב – כז)

כלומר לבני ישראל הייתה הנחת יסוד שהקב"ה שונא אותם, מכאן נובעות כל הפרשנויות השליליות, זה מה שהביא את בנ"י להוציא דיבת הארץ רעה, להתלונן על המן ועל עינוי הדרך וכו', גם במקרים אלו, בני ישראל נתנו פרשנות שלילית למציאות חיובית.

על המן הם התלוננו "זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים: וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ" (במדבר פרק יא פסוקים ה-ו)

בעוד הקב"ה "מפייס לכל באי העולם ואומר להם ראו מפני מה הן מתרעמין עלי והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח" (ספרי זוטא פרק יא פסוק ו)

ועל עינוי הדרך "אמרו אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים, שלא נחנו מענוי הדרך" (רש"י, במדבר פרק יא פסוק א).

בעוד הקב"ה אומר "אני הייתי מתכוין לטובתכם שתכנסו לארץ מיד"(רש"י שם).

כלומר, מצד האמת הקב"ה אוהב את הבריות ורוצה בטובתם וכדברי הכתוב "ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמה, ט) ובמיוחד את עמו ישראל "אהבת עולם אהבתנו", אך אנו עלולים לשכוח זאת ואפילו לחשוב את ההפך ולפרש את הנהגתו לרעה[2].

"דעת קנית, מה חסרת? דעת חסרת, מה קנית?" (מסכת נדרים דף מא)

הדרגה הנעלה ביותר אינה רק להאמין שהכול לטובה, אלא לדעת זאת.

על הדרגה הזאת אמרו חז"ל "דעת קנית מה חסרת? דעת חסרת מה קנית?", כלומר, מאחר וכפי שראינו החסרונות הם בדעת ולא באירועי החיים, מי שזוכה לדעת ה', ומבין (ולא רק מאמין) את המטרה והמשמעות של ההתרחשויות בחייו לא ירגיש כל חסרון, ועל כן, הקניין החשוב ביותר בחיים הוא דעת ה'.

הרחיב בכך ר' נחמן מברסלב ודבריו הם כעין סיכום לדברים שנכתבו עד כה, ואלו דבריו:

"עיקר האדם הוא השכל, וע"כ במקום שחושב השכל שם כל האדם … וכל החסרונות שיש לאדם, הן פרנסה או בנים או בריאת הגוף, וכל שאר החסרונות, הכל הוא בחסרון הדעת. ואף שיש חסרים לגמרי מהדעת, ועכ"ז יש להם כל טוב. באמת כל מה שיש להם, אינו כלום. וכן להיפך, השלם בדעת, שיש לו חסרון, באמת החסרון אינו כלום: כמ"ש חז"ל (נדרים מ"א) דעת קנית, מה חסרת. ואם דעת חסרת, מה קנית. כי עיקר החסרון והשלימות תלוי בדעת… ולעתיד לבא יתגלה הדעת, והכל ידעו את ה', כמו שכתוב (ישעיה י"א) 'כי מלאה הארץ דעה את ה". וע"כ אז יתבטל הכעס, כמו שכתוב (שם) 'וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי וכו' … כי מלאה הארץ דעה את ה" " (ליקוטי מוהר"ן תורה כא)

כאמור בדברי ר' נחמן דרגה זו תתפשט בעולם לעתיד לבוא, ואז נדע שכל אשר נעשה עמנו לטובה הוא וממלא לא נחווה שום חסרון.

תרגיל התפתחות אישית

  1. על איזה אירוע או תכונה באישיותך את/ה מרבה להתלונן? גם עם זה בלב פנימה.
  • מהם העובדות?
  • מה הפרשנות שאת/ה נותנ/ת לכך?
  • נסה/י לראות אדם אחר במקומך, ולהסתכל עליו מהצד. איזה פרשנויות אחרות אדם זה יכול ליתן למצב?
  • מה הפרשנות שכדאי לאותו אדם לאמץ?
  • אם אותו אדם היה מאמין שהקב"ה אוהב אותו, ומאמץ פרשנות חיובית, כיצד היו נראים חייו? מה היה מתאפשר לו?
  • כיצד יראו חייך אם תבחר/י לאמץ את הפרשנות החיובית? וכיצד הם יראו אם תבחר/י לאמץ את הפרשנות השלילית?

[1] ע"פ היהדות הכל נעשה קודם כל להטיב אותנו ורק אח"כ להטיב עמנו (ראו מאמר צמיחה ממשבר, פרשת וישב).

[2] בהקשר לכך, ישנו סיפור מעניין ומלמד שסיפר ר' חיים ויטאל. לדבריו, הייתה לו טרוניה כלפי הקב"ה מדוע נמנע ממנו "דרכי התשובה" ומדוע רבו האר"י לא מלמד אותו יותר כפי שהוא חפץ ועוד. האר"י שגילה ברוח קודשו את אותה טרוניה וראה את הדין שהיא מעוררת בשמים, פנה למהרח"ו ואזהיר אותו שלא להתלונן עוד, באומרו: "כי 'יותר משהעגל רוצה ליינק הפרה רוצה להניק' (פסחים דף קיב ע"א) אלא שיש זמן קצוב לכל דבר כנז': 'לכל זמן, ועת לכל חפץ'" (ספר החזיונות, הוצאת מכון בן-צבי, עמ' 146).

השאר תגובה