בריאות הנפש והגוף

בחכמינו ראו לנכון ללמדנו הנהגות רבות בענייני בריאות הגוף, הנהגות אלו הוכנסו לספרים התורניים, והרמב"ם הגדיל לעשות והקדיש פרק שלם בספרו ההלכתי "היד החזקה" להנהגות בריאות.

וזאת לדברי הרמב"ם, מהסיבה כי גוף בריא הינו מדרכי עבודת ה':

"הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים" (הלכות דעות פרק ד, א)

וכן כתב הרב קוק בהקדמה לספרו אורות התשובה, לדבריו, עלינו לחזור בתשובה בשלוש רמות של אישיותנו שהם הגופנית, האמונית והשכלית, כאשר החזרה בתשובה הגופנית כוללת את כל הנהגות הבריאות "למען ישוב ויחיה וישובו אליו החיים בכל רעננותם" (אורות התשובה פרק א).

מדבריהם אנו למדים שעבודת ה' לא מסתכמת רק בעולם הרוח, אלא היא חולשת על כל תחומי החיים, גם  החומריים והגופניים, ולו מהסיבה שבאמת אין דיכוטומיה בין גוף לנפש אלא אינטראקציה הנפש משפיעה על הגוף והגוף משפיע על הנפש, אם אנו רוצים נפש בריאה אנו צריכים גם גוף בריא.

על האיסור להתאפק ולהשהות את הנקבים, הנלמד מהפסוק בפרשתנו "אַל־תְּשַׁקְּצוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם…"[1] (ויקרא יא, מג) נאמר בשם ר' יחיאל מיכל מזלאטשוב, כי העצירות פוגעת בנשמה, ועל כן, היה הבעש"ט נזהר בכך מאוד:

"ולא תשקצו את נפשותיכם וגו'. ובגמרא (מכות ט"ז ב) המשהה את נקביו עובר משום לא תשקצו, ואמר הרב הקדוש רבינו יחיאל מיכל מזלאטשוב ז"ל, שיש כח להטומאה הבאה מהעצירות, כי פוגם מאוד, וביותר נשמה דקה הוא פוגם ביותר, גם הבעש"ט עשה לו פעולות, ואמר שהכל בא מן עצירות, על כן יראה שיהיה משולשל תמיד, ולא יאכל אלא אם כן היה לו נקיות מן האכילה הראשונה" (בעל שם טוב ויקרא פרשת קדושים אות כח)

כלומר, לדברי, ר' יחיאל מיכל מזלאטשוב והבעש"ט הגוף משפיע על הנשמה ועל כן, על כל אדם לדאוג שגופו יהיה נקי מפסולת, אחרת לא רק הגוף יהיה מלוכלך אלא גם הנשמה.

לרוב אנו רגילים לדבר על הקשר שבין גוף לנפש מצד השפעת הנפש על הגוף, ואולי זאת מאחר וההשפעה של הנפש על הגוף ניכרת יותר מהשפעת הגוף על הנפש, ניתן להיווכח די בקלות כיצד דיכאון, חרדה או לחץ משפיעים על מערכות הגוף, קצת יותר קשה לעשות את הקשר שבין הנהגות גופניות קלוקלות לבין השפעותיהם הנפשיות, אולם הם קיימות.

כך שיתכן מאוד שהסיבה לבעיה נפשית כדיכאון, חרדה, לחץ וכדומה, היא גופנית ולא נפשית, כלומר, אדם צריך לדעת מהי הסיבה למצב רוחו, יתכן ואדם סבור שיש לו בעיה נפשית בעוד באמת הבעיה היא בכלל גופנית. לדוגמא, אדם מאוד מתוסכל וכועס יכול לספר לעצמו סיפור על בעיה נפשית בעוד שבפועל הוא פשוט לא ישן טוב, אם אדם זה יתחיל לישון את השעות שגופו זקוק להם כל הכעסים והתסכולים עם כל התיאוריות הגדולות שבנה סביבם, יתמוגגו כלא היו, מוכר לכם? תוכלו לראות זאת בנקל על ילדים כאשר הם עייפים הם מתוסכלים כועסים ובכיינים וכך גם אנחנו רק שאנו עלולים לספר לעצמנו סיפורים אחרים…

על כן, בטרם אנו מדברים על בעיות נפשיות עלינו לבדוק האם אלו לא בעיות גופניות.

"לפעמים מתאמצים לתקן המעשים, ואין מגיעים, וסבת הדבר הוא שהחיסרון מונח באיזו חולשה גופנית … ואז הם הם גופי תורה". (אורות התשובה, פרק יד פסקה יג)

עוד יש לשים לב לכך שאנו תמיד מספרים לעצמנו סיפורים על עצמנו ועל המציאות (על כך, נרחיב במאמר אחר) הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו מושפעים רבות ממצב הרוח, מצב רוח ירוד מוביל לסיפורים טרגיים, ולא פרופורציונאליים לרעה, ומצב רוח טוב ומעודד נותן פרופורציות להתרחשויות לא סימפטיות ומוביל לסיפורים טובים, וכאמור, אחד הגורמים למצב הרוח הוא הגוף. כך שהגוף משפיע על מצב רוח, ומצב הרוח משפיע על הסיפורים והסיפורים משפיעים על ההתנהגות.

חיזוק הגוף והרצון

הרב קוק מוסיף עוד נדבך בקשר שבין גוף לנפש, ומאיר את עיננו בקשר שבין כוח הרצון לכוח הגופני. לדבריו, אחד הגורמים לחלישות בכוח הרצון (חוסר מוטיבציה באופן כללי) הינו חולשה גופנית, על כן, חשוב לחזק את הגוף, כי בחיזוק הגוף מתחזק הרצון ובחיזוק הרצון חיי האדם עולים על מסלול של התפתחות, עשייה ועמידה באתגרים.

"ברפיון הרצון, הגורם כמה מכשולים, אשם הרבה חסרון הכח הגופני, אף שגם הוא אחוז בכמה גורמים מוסריים, מכל מקום בתקון התשובה צריכים לדקדק על כל הגורמים לרפיון הרצון, ולהשתדל בתקון כללי, בין ביחש (ביחס) המוסר והטוהר הרוחני בין ביחש הגוף וחזוק כחותיו, כדי שיהיה האומץ הנפשי מצוי ביתר תקון ושכלול בסיסי". (אורות התשובה, פרק יד – נתיבות תשובה פרטיות פסקה כ)

באשר על כן, בעוד רבותינו דיברו ועודדו לבריאות הגוף, הרב קוק, עודד לחיזוק הגוף, כמובן למטרות נעלות, כי בחיזוק הגוף מתחזק הרצון.

הרב קוק מסביר כי בעוד "בדורות הראשונים" (בגלות) חששו מחיזוק הרצון ועל כן, ההדרכה המוסרית הייתה לתעניות וסיגופים שנועדו להחליש את כוח הרצון, בדורנו, דור הגאולה, שרצון האדם התבסם הרבה (כלומר, הזדכך) ההדרכה המוסרית היא דווקא לחזק ולאמץ את הרצון:

"ביסום העולם בכלל, וביסומה של כנסת ישראל בפרט, הוא גורם, שבא הזמן של חיזוק הרצון בעולם, ועמו התור של חיזוק הגוף למטרות נעלות, והוא שקול כנגד סדרי תעניות וסיגופים בדורות הראשונים…

לפעמים הרצון חלוש מפני חולשת הגוף, והצד הרוחני אינו מוכשר להתבסס יפה מפני חוסר אחיזה חמרית מבונה, והעזיבה החמרית מוסיפה מכאוב בזה, במקום שהבראת הגוף בסדר היא מעלה את האור הרוחני מחזקתו. וכלל זה נוהג גם בעם כולו, ובישראל הוא מתגלה ביחוד בעיקבא דמשיחא, בתור תביעה של חיוזק חומרי, שמכל מקום מגמתה הפנימית היא עילוי הנשמה, והארתה המבהקת". (אורות הקודש, ח"ג – מוסר הקודש, עמוד עח, תור חזוק הרצון והגוף – נד)

במקום אחר, כתב הרב, כי בעוד שבגלות קיימת רק קדושת הנשמה[2] וישנה מלחמה בין הארציות לרוחניות , בארץ ישראל המלחמה פוסקת ומתגלה הקדושה שבארציות ושבגוף.

ועל כן, בארץ ישראל אנו לא מתנזרים מהגוף אלא משכללים ומחזקים אותו. העיסוק בגוף (כמובן למטרות טובות) חוזר לתחייה אחרי ההתעלמות ממנו בכל משך תקופת הגלות הארוכה:

"גְּדוֹלָה הִיא תְּבִיעָתֵנוּ הַגּוּפָנִית, גּוּף בָּרִיא אָנוּ צְרִיכִים, הִתְעַסַּקְנוּ הַרְבֵּה בַּנַּפְשִׁיּוּת, שָׁכַחְנוּ אֶת קְדֻשַּׁת הַגּוּף, זָנַחְנוּ אֶת הַבְּרִיאוּת וְהַגְּבוּרָה הַגּוּפָנִית, שָׁכַחְנוּ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בְּשַׂר קדֶשׁ, לֹא פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לָנוּ רוּחַ הַקּדֶשׁ. עָזַבְנוּ אֶת הַחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים, וְאֶת הִתְבָּרְרוּת הַחוּשִׁים וְאֶת הַקִּשּׁוּר עִם הַמְּצִיאוּת הַגּוּפָנִית הַמּוּחָשִׁית, מִפְּנֵי יִרְאָה נְפוּלָה, מִפְּנֵי חֹסֶר אֱמוּנָה בִּקְדֻשַּׁת הָאָרֶץ, "אֱמוּנַת זֶה סֵדֶר זְרָעִים – שֶׁמַּאֲמִין בְּחֵי הָעוֹלָמִים וְזוֹרֵעַ". כָּל תְּשׁוּבָתֵנוּ תַּעֲלֶה בְּיָדֵינוּ רַק אִם תִּהְיֶה, עִם כָּל הוֹד רוּחָנִיּוּתָהּ, גַּם תְּשׁוּבָה גַּשְׁמִית יוֹצֶרֶת דָּם בָּרִיא, בָּשָׂר בָּרִיא, גּוּפִים חֲטוּבִים וְאֵיתָנִים, רוּחַ לוֹהֵט זוֹרֵחַ עַל גַּבֵּי שְׁרִירִים חֲזָקִים, וּבִגְבוּרַת הַבָּשָׂר הַמְקֻדָּשׁ תָּאִיר הַנְּשָׁמָה שֶׁנִּתְחַלְּשָׁה, זֵכֶר לִתְחִיַּת הַמֵּתִים הַגּוּפָנִית". (אורות התחיה פסקה לג).

שנזכה אנו וכל עם ישראל לרפואת הנפש ולרפואת הגוף!


[1] הנהגת בריאות זאת נפסקה להלכה: "וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל בין גדולים בין קטנים, וכל המשהה נקביו הרי זה בכלל משקץ נפשו, יתר על חלאים רעים שיביא על עצמו ויתחייב בנפשו, אלא ראוי לו להרגיל עצמו בעתים מזומנים כדי שלא יתרחק בפני בני אדם ולא ישקץ נפשו". (רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה לא)

"המשהה נקביו, עובר משום בל תשקצו". (שו"ע, אורח חיים, הלכות הנהגת אדם בבקר, סימן ג סעיף יז)

[2] כמשפט המפורסם של רבנו בחיי ב"ר יוסף אבן פקודה בספרו חובות הלבבות "כל מה שתוסיף הארץ בנין יוסיף השכל חורבן".

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.