לשבור את הקרח (יחסים) – פרשת ויגש

ולא יכל יוסף להתאפק

יוסף מתנכר אל אחיו ומסתיר מהם את זהותו האמתית

וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשׁ֗וֹת: (בראשית פרק מב, ז)

אולם, לאחר השיחה עם יהודה, בפתח פרשתנו, יוסף מוריד את 'המסכה' ו'המחיצות' וחושף את עצמו:

וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּאמֶר֘ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה … וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק… וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף … (בראשית פרקים מד –מה).

ניכר כי יוסף לא תכנן לחשוף את עצמו באותה עת, הוא פשוט לא יכל "להתאפק" מלחשוף את עצמו לאחר הדברים של יהודה, כך שיהודה בדבריו ריכך את ליבו של יוסף וגרם לו לחשוף את זהותו האמתית, משכך המדרש מדמה את מעשיו של יהודה לחורש אדמה ולדורך ענבים.

"הנה ימים באים נאום ה' ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע, חורש זה יהודה, בקוצר זה יוסף שנאמר והנה אנחנו מאלמים אלומים, ודורך ענבים זה יהודה שנא' כי דרכתי לי יהודה קשת, במושך הזרע זה יוסף שמשך זרעו של אביו והורידו למצרים …" (מדרש רבה, בראשית צג')

השם משמואל (בשם אביו) הסביר שהדימוי לחורש הוא בעקבות ההצלחה של יהודה לרכך את ליבו של יוסף כחורש שמרכך את האדמה, והדימוי לדורך ענבים הוא עקב ההצלחה של יהודה לחשוף את פנימיותו של יוסף, כדורך ענבים שמוציא את הפנימיות הכנוסה שבהם, וזאת לשונו:

"מה דרכו של חורש לרפויי ארעא (לרכך את הארץ) כך היתה מדתו של יהודה לרכך את לב האבן … דריכת ענבים להוציא מהם את היין היא התגלות הפנימיות דיין מיפקד פקיד בענבים והוא בהעלם (היין כנוס בענבים בהעלם) והדורכו הוא מוציא את ההעלם שבו לידי גילוי". (שם משמואל בראשית פרשת ויגש שנה תרפא )

ויש להעמיק ולהבין מה עשה יהודה שגרם ליוסף להתרכך ולחשוף את עצמו, בכדי שנוכל גם אנו לרכך את לבם של הסובבים אותנו לאפשר להם לחשוף את "האני" האמתי שלהם בפנינו.

כאמור במדרש לעיל, יש כאן שתי עבודות האחת 'חשיפת הפנימיות' והשנית 'ריכוך הלב', אנו נדון בכל אחת מהם בנפרד. נדגיש כי כל דרך עומדת בפני עצמה וכל אדם יכול לבחור את הדרך הנכונה עבורו בכל סיטואציה.

"ויגש אליו יהודה. במדרש כתיב תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבר על אופניו … רומז כי דברי יהודה עם יוסף יש בם כמה רמזים הן לשלום הן למחלוקת ויש בם סודות נפלאים" (עבודת ישראל בראשית פרשת ויגש).

חשיפת הפנימיות

הפרשה פותחת במילים "ויגש אליו יהודה" והדבר תמוה ביותר, מאחר ויהודה כבר עומד ומדבר לפני יוסף כנלמד מרצף הפסוקים (סוף פרשת מקץ ותחילת פרשתנו) ועל כן, לא ברור לאן בדיוק ניגש יהודה:

וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֗ה מַה־נֹּאמַר֙ לַֽאדֹנִ֔י מַה־נְּדַבֵּ֖ר וּמַה־נִּצְטַדָּ֑ק הָאֱלֹהִ֗ים מָצָא֙ אֶת־עֲוֹ֣ן עֲבָדֶ֔יךָ הִנֶּנּ֤וּ עֲבָדִים֙ לַֽאדֹנִ֔י גַּם־אֲנַ֕חְנוּ גַּ֪ם אֲשֶׁר־נִמְצָ֥א הַגָּבִ֖יעַ בְּיָדֽוֹ: וַיֹּ֕אמֶר חָלִ֣ילָה לִּ֔י מֵעֲשׂ֖וֹת זֹ֑את הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א הַגָּבִ֜יעַ בְּיָד֗וֹ ה֚וּא יִהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֕ם עֲל֥וּ לְשָׁל֖וֹם אֶל־אֲבִיכֶֽם: וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּאמֶר֘ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה: (בראשית … טז-יח).

לדברי השם משמואל עד עתה הקרבה בין יהודה ליוסף הייתה פיזית ועכשיו יהודה ניגש ליוסף באופן רוחני, כלומר, כעת יהודה ניגש לפנימיות של יוסף למי שהוא באמת, "אליו" דייקא:

"ויגש אליו… וידוע דלשון 'אליו' מורה על יחוד הדיבור… ויש לפרש אליו לעצם הנדבר ולפנימיותו, וכן כאן ויגש אליו, היינו הגשה לפנימיותו של יוסף". (שם משמואל בראשית פרשת ויגש)

השאלה היא, כיצד עושים זאת? כיצד מתקרבים לפנימיותו של האדם שלפנינו? התשובה היא, על ידי כך שאנו רואים את הטוב שבו, וכפי שיבואר להלן.

עמוק וצלול

המדרש דורש על מעשיו של יהודה את הפסוק "מַ֣יִם עֲ֭מֻקִּים עֵצָ֣ה בְלֶב־אִ֑ישׁ וְאִ֖ישׁ תְּבוּנָ֣ה יִדְלֶֽנָּה" (משלי כ, ה) וממשיל את הצלחתו של יהודה לחשוף את יוסף, לאדם השואב מים צוננים ויפים מבאר עמוקה עד מאוד שלא יכלו בני האדם לשתות ממנה:

"ויגש אליו יהודה וגו', כתיב (משלי כ) מים עמוקים עצה בלב איש וגו', (משל) לבאר עמוקה מלאה צונן והיו מימיה צוננין ויפין ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה בא אחד וקשר חבל בחבל ונימה בנימה משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה התחילו הכל דולין הימנה ושותין, כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו". (בראשית רבה, פרשת ויגש, צג)

הבינה מסמלת בכל מקום העמקה שהיא מעבר לרובד הגלוי כמופיע בפסוקים רבים. ולדברי המדרש בזכות מידה זו הצליח יהודה (המשול לדולה המים) להגיע ללבו של יוסף המשול לבאר עמוקה שאין בריה שהצליחה לדלות ממנה.

השפת אמת פירש מדרש זה וכתב כי המדרש רומז לנו שהדרך להגיע עמוק ללבו של האדם שמולנו היא על ידי כך שנראה את הטוב שבו, כלומר, את המניע הטוב שמאחורי כל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו הגלויים, עניין זה רמז המדרש בכך שדימה את לבו של האדם לבאר עמוק שמימה צוננים ויפים, לאמור, שהאדם כמו הבאר ככל שמעמיקים מוצאים מים צוננים ויפים. לשם כך צריך להיות איש תבונות, איש שלא מסתפק במה שהוא רואה, ברובד בגלוי, אלא מבחין מהי הכוונה הטובה אותה "עצה" שמסתתרת עמוק בפנים ולא יודעת כיצד לבוא לידי ביטוי בעולם.

"במדרש מים עמוקים עצה בלב איש משל לבאר עמוק ומימיה יפים וצוננים כו'. להודיע כי כל מה שהמים עמוק ביותר הם יפים ביותר … וכתיב רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. פי' שנמצא בכל איש נקודה טובה. והיא עצה בלב איש שהטמין בו הבורא ית'… ". (שפת אמת בראשית פרשת ויגש שנת תרמ"ב)

זוהי כוונתנו באומרנו בכל יום ויום "אלוהי נשמה שנתת בי טהורה היא", כלומר, הנשמה שבי שהיא החלק היותר פנימי שבי – טהורה היא, וכל מחשבות דיבורים ומעשים רעים הינם חיצוניים לי, הם נובעים "מהחשבונות הרבים" הסובבים אותנו עקב המפגש עם העולם.

אם כן, חשיפת הפנימיות היא על ידי ראיית הטוב שבזולת והמניע החיובי שמאחורי מעשיו, וזאת מאחר ועל ידי כך שאנו רואים את אותו אדם בעין טובה הוא גם מתחיל לראות את עצמו בעין טובה ולזהות עצמו כאדם טוב, וכאשר האדם מזהה עצמו כאדם טוב, הוא מתנהג כך הלכה למעשה, על כן, השינוי שאנו מחוללים על ידי העין טובה הוא שינוי במציאות ממש, ולא רק במחשבתנו, וכדברי ר' נחמן מברסלב, וזאת לשונו:

"דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה…" (ליקוטי מוהר"ן תורה רפב)

כלומר, על ידי כך שאנו רואים את הטוב שבאדם, אנו מוציאים אותו החוצה, ופעולה זו דומה לפעולה של "דורך הענבים" אליו נמשל יהודה, אשר מוציא את החלק המשובח שבענב (היין) מהפנימיות החוצה, זוהי הפעולה הראשונה שעשה יהודה על ידי כך שניגש לפנימיותו של יוסף כלומר, לנקודה הטובה שבו לאותה "עצה בלב איש" שלדברי השפת אמת היא הנשמה שבכל אדם. לשם כך, יש לראות את המניע החיובי למעשיו של האדם ולדון אותו לכף זכות.

תוכלו לעשות את התרגיל הבאה שימחיש לכם את הדברים: גשו לחבר או בן משפחה ושאלו אותו למעשיו, זה יכול להיות מעשה סתמי ויכול להיות מעשה רע, ושאלו אותו מדוע הוא עשה מה שעשה, לאחר תשובתו בה הוא יביע את הרצון שהביא למעשיו, תשאלו אותו מדוע זה חשוב לו? ותחזרו על שאלה זו ותראו שככל שתתקדמו ותעמיקו, תגיעו לכך שבסופו של דבר הוא רצה דבר טוב, רק שהוא לא ידע להביאו לידי ביטוי בצורה נכונה. וכאשר אותו אדם ייפגש עם המניע החיובי שבמעשיו, זה יביא אותו לשפוט את עצמו לכף זכות ולהיות אדם יותר טוב.

עכשיו, לעבודה השנייה שעשה יהודה …

ריכוך הלב

הדבר השני שעשה יהודה בשיחה עם יוסף הוא ריכוך ליבו של יוסף, פעולה אותה דימה המדרש "לחורש" המרכך את הארץ בכדי שתהא ראויה לזריעה וגידול. וזאת עשה יהודה על ידי מידת הענווה. כפי שניתן לראות מהפסוקים, יהודה דיבר בהכנעה ובענווה גדולה כלפי יוסף, בכל משפט ומשפט הדגיש כי יוסף הוא האדון והוא (יהודה) העבד:

וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּאמֶר֘ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה: אֲדֹנִ֣י שָׁאַ֔ל אֶת־עֲבָדָ֖יו לֵאמֹ֑ר הֲיֵשׁ־לָכֶ֥ם אָ֖ב אוֹ־אָֽח: וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י יֶשׁ־לָ֙נוּ֙ אָ֣ב זָקֵ֔ן וְיֶ֥לֶד זְקֻנִ֖ים קָטָ֑ן וְאָחִ֨יו מֵ֜ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ: וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ הוֹרִדֻ֖הוּ אֵלָ֑י וְאָשִׂ֥ימָה עֵינִ֖י עָלָֽיו: וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י לֹא־יוּכַ֥ל הַנַּ֖עַר לַעֲזֹ֣ב אֶת־אָבִ֑יו וְעָזַ֥ב אֶת־אָבִ֖יו וָמֵֽת: וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ אִם־לֹ֥א יֵרֵ֛ד אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן אִתְּכֶ֑ם לֹ֥א תֹסִפ֖וּן לִרְא֥וֹת פָּנָֽי: וַיְהִי֙ כִּ֣י עָלִ֔ינוּ אֶֽל־עַבְדְּךָ֖ אָבִ֑י וַנַּ֨גֶּד־ל֔וֹ אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲדֹנִֽי: וַיֹּ֛אמֶר עַבְדְּךָ֥ אָבִ֖י אֵלֵ֑ינוּ אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם כִּ֥י שְׁנַ֖יִם יָֽלְדָה־לִּ֥י אִשְׁתִּֽי: (בראשית פרק מד, יח-כז)

ועל דרך זו ממשיכה השיחה ביניהם.

כאשר אנו נוהגים בענווה ונותנים כבוד לזולת, אזי הוא מתרכך ונוהג גם הוא בענווה ובפתיחות כלפינו, וזאת מהסיבה הפשוטה והיא שאין "איום" על כן, לא צריך חומות בצורות המתבטאות בגאווה וסגירות.

מובא בשם הבעל שם טוב, כי הענווה גוררת ענווה וככל שאנו מתנהגים בענווה ובפשטות כך גם הזולת כדברי הפסוק "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז, י"ט) לאמור, שכמו השתקפות דמותנו במים כן הזולת, ככל שאנו משפילים את עצמנו כך גם הזולת, וזאת לשונו:

"אמר הבעש"ט ז"ל על פסוק כמים הפנים לפנים וגו', דרך משל כשאדם עומד אצל נהר אזי נראה צל של האדם במים, וכשמקטין האדם את עצמו נעשה הצל גם כן קטן, וכשהאדם מקטין הקטנה אחר הקטנה עד שמגיע הפנים שלו אצל המים כן פנים של הצל בא נגד הפנים של האדם, כן הנמשל, לב אדם שמקטין את עצמו נגד חבירו, ואז חבירו מקטין גם כן את עצמו, עד שלב האדם מקטין את עצמו עד שלא יוכל להקטין יותר, כן חבירו עושה גם כן ונעשו על ידי זה רעים דלא מתפרשין" (מקור מים חיים שמות פרשת תשא הערה ח)

אם כן, שאנו פועלים במידת הענווה גם הצד השני מתנהג כן. אולם, כידוע מדת הענווה אינה מידה שקל לרכוש, כיצד בכל זאת נוכל לאמץ אותה ביחסים עם הזולת? הדרך הפשוטה לכך היא פשוט ליתן לזולת להצטיין יותר מאתנו כפי שעשה יהודה. למעשה, עלינו לכבד את הזולת, לפרגן לו על הדברים הטוב שבו ולמעט בשבח עצמנו.

"אם רצונך באיובים, הצטיין יותר מידידיך; אם רצונך בידידים, הנח להם להרגיש כי הם מצטיינים יותר ממך" (פרנסואה דה לה רושפוקו).

חשוב לדעת, כי הכבוד לזולת צריך לנבוע מהצדדים הטובים שבו, כך שעלינו קודם כל לראות את הטוב שבאדם ואחרי כן לכבדו על כך, כבוד ללא הערכה כנה ואמתית הנו חנופה שלא תתן פרות.

"כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד ואחד, מתאהב האדם (המסתכל על הצדדים הטובים) על הבריות בחבה פנימית, ואיננו צריך להזדקק לשום אבק של חנופה. כי ההתענינות בצד הטוב, שהוא פוגש תמיד מכסה ממנו באמת את כל הצדדים הרעים…" (אורות הקודש, ח"ג עמ' שכד)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s