דרך הישר – על ההבדל שבין אברהם לנח

אי אפשר שלא להתפעל מצדקתו של נח, אשר עמד בצדקתו ובתמימותו בדור אשר "הִשְׁחִ֧ית כָּל־בָּשָׂ֛ר אֶת־דַּרְכּ֖וֹ עַל־הָאָֽרֶץ". (בראשית ו, יב)

ועל כן, מפליאים דברי רבותינו המקררים את ההתפעלות מצדקתו של נח. כבר את הפסוק הראשון בפרשה המשבח את נח, שבח גדול מאוד "נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו אֶת־הָֽאֱלֹהִ֖ים הִֽתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ" יש מרבותינו שדרשו לגנאי.

וזו לשון רש"י שהביא את דברי המדרש:

"בדורותיו – יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום:

את האלהים התהלך נח – ובאברהם הוא אומר "התהלך לפני", "אשר התהלכתי לפניו", נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו" (רש"י בראשית ו, ט)

מדוע ראו חז"ל להפחית את ההתפעלות שלנו מנח? ומה ראו להשוות בינו לבין אברהם? מה הטעם בהשוואה זו? וכי כל אדם אותו משבחת התורה אנו משווים לאדם אחר, ועל ידי כך מורידים מערכו? מדוע לא להתפעל הן מנח והן מאברהם?

אלא שעלינו להבין שלא לחינם השוו חז"ל את נח לאברהם דווקא ולא לדמות אחרת, יש כאן מסר חשוב בשבילנו, כלומר, ההשוואה של חז"ל אינה רכילות על קורות העבר, אלא לימוד חשוב לדורות הבאים. ובכלל מטרתם של חז"ל אינה לספר לנו דברים 'מעניינים' אלא לספר לנו דברים 'חשובים' המכוונים לרומם אותנו מבחינה מוסרית וערכית.

חז"ל ראו את נח ואברהם כמסמלים שתי דרכים שונות בעבודת ה', המתחלקות בין אדם לאדם בין תקופה לתקופה ובין גלות לגאולה, שתי הדרכים נכונות הן לאדם הפרטי והן לכלל כולו.

נח מסמל את "הצדקות" ועל כן, הוא נקרא "איש צדיק". לעומת זאת, האבות ובראשם אברהם לא מכונים "צדיקים" אלא "ישרים", ועל כן, אחד משמותיו של חומש בראשית הוא "ספר הישר" וכפי שכתב הנצי"ב, וזו לשונו:

"זה הספר הנקרא ספר בראשית. נקרא בפי הנביאים ספר הישר. כדאיתא במ' עבודת כוכבים (כ"ה ע"א) על שני מקראות בס' יהושע (י' י"ג) הלא היא כתובה על ספר הישר. ובס' שמואל ב' (א' י"ח) ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר. ומפרש ר' יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים שנאמר תמות נפשי מות ישרים…". (העמק דבר, הקדמה לחומש בראשית)

אם כן, ההשוואה בין נח ואברהם, היא השוואה בין שתי דרכים בעבודת ה' של "הצדיק" ו"הישר", כאשר העדפה היא לדרך הישר.

ומה בין זה לזה?

גם הצדיק וגם הישר עושים את הטוב ונמנעים מעשיים רעים, אלא שהצדיק מנהל מלחמה פנימית לשם כך, והישר עושה זאת בקלות, עבודת ה' היא טבעית לו וזאת רמזו חז"ל באומרם כי כליותיו של אברהם לימדהו תורה, וזו לשונם:

"ומהיכן למד אברהם את התורה, רבן שמעון אומר נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה" (בראשית רבה פרשת ויגש צא, ג)

נוסף על כך, היחס של הצדיק לאלוה' הוא בעיקר יחס של יראה, היראה היא השורש למצוות "לא תעשה" בבחינת "סור מרע" ועל כן, המידה הדומיננטית שלו היא "איפוק" ו"הימנעות" בבחינת סור מרע.

לעומתו, היחס של הישר לאלוה' הוא בעיקר יחס של אהבה שהיא השורש למצוות עשה, בבחינת "ועשה טוב", ועל כן, הישר הוא אדם דומיננטי ופועל, כמובן שגם הוא נמנע מעשיית הרע, אך שלא כמו הצדיק זה לא מצריך ממנו מאמץ רב ועל כן הוא פנוי ומשוחרר לפעול ולעשות טוב והרבה טוב בחייו.

כמובן שהמעלות אינם דיכוטומיות אין אדם שהוא רק "ישר" או רק "צדיק", לדוגמא רוב ככל בני האדם ישרים כלפי מצוות "לא תרצח", הם מזדהים עם הציווי ואינם צריכים לשלוט מעצמן בכדי לקיימו. ומנגד רוב רובם של בני האדם הם במעלת הצדיק לגבי מצוות "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם" מאחר ומצווה זו דורשת מלחמה פנימית ואיפוק. המטרה שלנו היא לגדול בישרות יותר ויותר עד למעלה בה אין מלחמה כלל (מעלה לה זכו יחידים).

אם נחזור לדברי המדרש כפי שהובא ברש"י בתחילת המאמר נדייק ונאמר, כי אין מחלוקת בין רבותינו ביחס לנח, לכולי עלמא, נח הוא "צדיק" בדורו ובכל דור ורק בדורו של אברהם בפרט אינו נחשב לכלום, וזאת מאחר והמעט (באופן יחסי) שנח עושה במאמץ אברהם עושה זאת והרבה יותר, בקלות בטבעיות ובאנרגיה, ועל כן, נח לעומת אברהם דווקא, לא נחשב לכלום. למה הדבר דומה? לנר שכאשר הוא בחדר חשוך יש לו חשיבות רבה ועליונה, אולם, באור השמש אינו נחשב לכלום כביטוי חז"ל "שרגא בטיהרה מהי מהני" (אור הנר באור היום, מה הוא מועיל?), כך נח, בדורות חשוכים הוא בולט בצדקותו, אך בדורו של אברהם, לא שמים לב אליו.

באשר למדרש השני שהובא ברש"י לעיל, לפיו נח, לעומת אברהם, היה צריך סעד לתומכו, הרי שהדברים כעת ברורים, מאחר ועבודת ה' דרשה מנח מאמץ ומלחמה פנימית נגד היצר ותחבולותיו, על כן, היה קיים חשש כי הוא עלול ברגעים קשים להיכשל וליפול, וזה אכן מה שקרה בסופו של דבר:

"וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם: וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן־הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אָהֳלֹֽה" (בראשית ט, כ –כא)

לכן, הורו לנו חז"ל שאין לנו להסתפק במדרגת "הצדיק" עלינו לחתור למדרגת הישר מדרגתו של אברהם אבינו:

"לפיכך חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשה אברהם יצחק ויעקב" (ילקוט שמעוני תורה פרשת ואתחנן רמז תתל)

כעת נשאר לנו לברר, כיצד מתעלים למדרגת הישר.

המאור השכלי והנטייה הטבעית

במאמרו "מאמר הדור" עמד הרב קוק על היחס שבין הצדיק לישר, ושם כתב, כי הדרך להתעלות למדרגת הישר היא להשתמש "באורה של תורה מצורף עם המאור השכלי והנטיה הטבעית", או אז ימצא האדם כי – "איננו צריך כל-כך להיות בעל מלחמות. ואם לפעמים יהיה לו צורך במלחמה, יראה גבורה אחרת, ולגמרי אחרת, כי לא יכבוש את שום כח מכחות נפשו שיהיו אסורים וכלואים, שלא יעשו מאומה, כי-אם יקחם ישעבדם בחבלי אדם ובעבותות אהבה אל הטוב ואל היושר, אל מרומי המגמות היותר נשאות, שהם הנם החפצים האלהיים. ואז יצא מכלל עבדות ויהיה בן חורין, מאושר, עטור בעבדות העליונה שהיא עטרת תפארת…".

כאמור, לדברי הרב הדרך להיות ישרים היא להשתמש "באורה של תורה מצורף עם המאור השכלי והנטיה הטבעית". וכאשר נעשה זאת, עבודת ה' שלנו תהיה עבודה של אהבה של בני חורין מאושרים.

מה שנשאר לנו להבין הוא את כוונת הרב באומרו להשתמש "באורה של תורה מצורף עם המאור השכלי והנטיה הטבעית".

"המאור השכלי"

הכוונה לשכלנו האנושי, לדברי הרב עלינו לקרב את שכלנו למצוות התורה, כלומר, להעמיק בתורה ולהבין עד כמה שנוכל את פנימיות הדברים, ככל שנבין את המצוות ככה נזדהה אתם וככל שנזדהה אתם כך נעשה אותם בשמחה ובקלות. קיום המצוות ללא הבנה והזדהות היא בבחינת "ציווי", כמו עבודת עבד שעושה כי צווה לעשות, ולקיים ציווי זה דורש מאיתנו מאמץ מנטלי.

כמובן, שאיננו מתיימרים לומר כי יש בידינו להבין את משמעות המצווה על בוריין, על כן, קראו חז"ל להבנת המצוות "טעמי המצווה", כלומר, כל מה שאנו מבינים זהו רק "טעם" ולא עיקר הדבר, אך גם טעם הוא משהו אמיתי, ואם הוא טעים הוא משמח ונותן חשק לעוד. על כן, ראשית יש להבין את התורה בשכל ולא להסתפק במצוות אנשים מלומדה, וכפי שדרשו חז"ל את הפסוק "כִּ֠י לֹֽא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙" (דברים לב, מז)

"כי לא דבר רק הוא מכם אין לך בתורה אפילו אות אפילו תיבה ואין צריך לומר פסוק שאין לו כמה טעמים וכמה ענינים עמוקים שנאמר 'כי לא דבר רק הוא מכם' ואם ריק הוא – מכם, לפי שלא התבוננתם בו ופלפלתם בטעמו כהוגן" (מדרש תנאים, שם)

"הנטיה הטבעית"

כלומר, עלינו להפנים כי מטרת התורה, אינה לדכא את כוחות החיים אלא לנתבם. האדם מלא בכוחות חיים, שכל, רגש, דמיון, גוף, וכן נטיות וכישרונות, המטרה היא לעשות סדר בכל הכוחות ולנתבם למקומות טובים ובונים ולא לבטלם.

נאמר כך, הרשע נמשך אחר כוחות החיים ללא סדר וכיוון. הצדיק לעומתו, מתאפק ומדכא את כוחות החיים בכדי שלא יפעלו עליו לרעה. והישר לוקח את הכוחות ומשתמש בכל כוח וכוח במקום בזמן ובמינון הנכון.

הכלל הוא שכל כוח דוחף להתגלות בעולם, חסימה של כוח דורשת מאמץ, ומביאה את האדם לסגירות, ללחץ, וישנם גם תופעות לוואי, מצד שני לא ניתן ליתן דרור לכוחות החיים, בזה חטאו דור המבול ובכך הביאו לחורבן האנושות והעולם כולו, אלא שהדרך הנכונה היא לנתב את כוחות החיים או אז הם יהיו לברכה.

"זה נראה בטבע המציאות, שכל כח שנמצא בכל דבר וטבעו לפעול הוא פועל בהכרח, וכיון שהוא פועל אם יזדמנו לו מצבים שפעולתו תהיה מסודרת אל השלמות ותכלית הנרצה יפעול טוב, ואם לא יתנהג כפי הסדר והתכלית יפעול הריסות ורע על-ידי תנועתו". (מוסר אביך פרק ד- ד)

אפשר לחלק את חיי האדם לשלושה בגיל הילדות וההתבגרות האדם נמצא בעולם "תוהו" עולם של כוחות ללא סדר וארגון (הכל כמובן יחסי) לאחר מכן, הוא מבין שזה מזיק לו ובשביל להיות אדם "בעל צורה" עליו לדעת להתאפק, לא לומר ולעשות כל מה ש"מתחשק לו" בזה הרגע, לאחר מכן, האדם מתיישב בדעתו ואט אט מנתב את כוחות החיים לברכה.

כדוגמא לדמות אשר הייתה במדרגת הישר וניתבה את כל כוחות החיים לטובה, מביא הרב קוק במאמרו, את בניהו בין יהוידע עליו מסופר:

"וּבְנָיָ֨הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֧ע בֶּן־אִֽישׁ־חי חַ֛יִל רַב־פְּעָלִ֖ים מִֽקַּבְצְאֵ֑ל ה֣וּא הִכָּ֗ה אֵ֣ת שְׁנֵ֤י אֲרִאֵל֙ מוֹאָ֔ב וְ֠הוּא יָרַ֞ד וְהִכָּ֧ה אֶֽת הָאֲרִ֛י בְּת֥וֹךְ הַבֹּ֖אר בְּי֥וֹם הַשָּֽׁלֶג: וְהוּא־הִכָּה֩ אֶת־אִ֨ישׁ מִצְרִ֜י אִ֣ישׁ מַרְאֶ֗ה וּבְיַ֤ד הַמִּצְרִי֙ חֲנִ֔ית וַיֵּ֥רֶד אֵלָ֖יו בַּשָּׁ֑בֶט וַיִּגְזֹ֤ל אֶֽת־הַחֲנִית֙ מִיַּ֣ד הַמִּצְרִ֔י וַיַּהַרְגֵ֖הוּ בַּחֲנִיתֽוֹ" (שמואל ב פרק כג, כ-כא)

לדברי הרב לקיחת החנית מידי המצרי והשימוש בה מרמזים על כך, שהאדם הישר יודע להשתמש בכל כוחות החיים גם בכוחות של "המצרי" איש המראה (הגדול), המסמל את הכוחות העזים שבמציאות, אדם כזה הינו אדם "שאין שום מלחמה כבדה לו, שכל כח אדיר המתחבר עם המניעות היותר נמרצות הוא מנצח, ושכל מה שיש להשתמש בו לטובה הנם שבים תחת ידו להגביר אונו, הודו ונצחו" (שם)

דוגמא לכך אפשר להביא את כל הפיתוח הטכנולוגי בימינו, אפשר להתמכר עליו – רשע, אפשר להתנזר ממנו – צדיק, ואפשר להשתמש בו לטובה – ישר.

שנזכה לנתב את כל כוחות החיים לטובה ולברכה.

"יסוד תיקון העבודה הוא לסדר כל דבר וכל כח, בין בנפש ובין בעולם, ביושר על מכונו, ולא להפך הסדרים ולמנוע בזה השפעת הכחות. האלהים עשה את האדם והעולם ישר, במלוא הכחות והאמצעים הדרושים לשלמות הגוף והנשמה, להוצאתם אל הפועל, להיטיב ולהשכיל…" (מוסר אביך, פרק ב פסקה ג )

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.