הכל מתחיל מכאן – פרשת בראשית

הכל מתחיל מכאן – פרשת בראשית

המפגש עם ראשית הבריאה, מעלה שאלות גדולות ושורשיות לגבי מטרת הבריאה. כידוע "סוף מעשה במחשבה תחילה" ונשאלת השאלה, מהי אותה מחשבת תחילה? במילים פשוטות מהי מטרת הבריאה?

הרמח"ל כתב על כך במקומות רבים, והסביר ע"פ תורת הסוד, כי מטרת הבריאה היא להטיב לברואים, והטובה הגדולה ביותר היא שהאדם יזכה בכוחות עצמו לבוא לידי דבקות בקב"ה וז"ל:

"הנה התכלית בבריאה היא להטיב מטובו יתברך לזולתו… ובהיותו הוא לבדו הטוב האמתי, לא יסתפק חפצו הטוב, אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו יתברך מצד עצמו, שהוא הטוב השלם והאמתי. והנה מצד אחר, הטוב הזה אי אפשר שימצא אלא בו. על כן גזרה חכמתו, שמציאות ההטבה האמתית הזאת יהיה במה שינתן מקום לברואים לשיתדבקו בו יתברך השיעור שאפשר להם  …  אולם גזרה חכמתו שלהיות הטוב שלם, ראוי שיהיה הנהנה בו, בעל הטוב ההוא…  "  (דרך ה' לרמח"ל, פרק ב – בתכלית הבריאה)

כלומר הטובה הגדולה ביותר היא לזכות לקרבת ה' בזכות ולא בחסד.

הרב קוק הלך בדרכו של רמח"ל, אך הוסיף וביאר את הדברים בטוב טעם ודעת. לדבריו, הטובה הגדולה שהקב"ה עשה עמנו היא שהוא נתן לנו את היכולת והבחירה החופשית 'לברוא' את עצמנו, כלומר, השכר הגדול וההנאה הגדולה עליהם כתבו הזוהר והרמח"ל, אינם חיצונים לנו, כעין 'מקח וממכר', אני עבדתי עכשיו תנו לי את השכר שמגיע לי, לא זו היא הטובה הגדולה שהקב"ה מעניק לנו בבחירה החופשית. הטובה הגדולה היא שהאדם יכול 'לעשות את עצמו' ובכך הוא עובר ממדרגתו כנברא למדרגתו כבורא.

כלומר, דבקות בקב"ה הייתה לנו גם לפני שנברא העולם, החידוש בבריאת העולם הוא שהאדם יכול עכשיו לזכות לדבקות בכוחות עצמו, ובכך הוא בורא ויוצר את עצמו, ואין הנאה גדולה מדבקות בקב"ה אשר באה מכוח השתוקקות, בחירה ופעולה.

לציין שמאחר ודבקות בקב"ה היא אין סופית כך גם להתעלות האדם אין גבול, וככל שהוא מתעלה כך הוא יהנה יותר.

"למה באה השבירה. לפי שהאלהות נותנת היא לפי כחה, והמקבל מוגבל הוא, אם כן תהיה הטובה מוגבלת, על כן נותן הוא הטובה בלא שעור, לפי מדתו, ותהיה אלהית בלתי גבולית, ואף על פי שלא יוכל המקבל הנברא לקבל, כי אם כשישבר לגמרי. ויבנה בתשוקתו לשוב למקורו הבלתי גבולי, להתאחד באלהות, ובזה יעשה הנברא את עצמו, ויהיה במדרגת השלמות של בורא, ויתעלה ממעל לגבול של נברא, מה שלא היה אפשר בלא שפעת רב טוב למעלה ממדרגת אפשרות קבלתו, שהיה תמיד רק במדרגת נברא, ולא במעלת בורא כלל". (אורות הקודש, ח"ב עמוד תקכז, המוגבל והבלתי גבולי – יא)

במילים פשוטות יותר, אפשר לומר שלאדם יש בחירה חופשית להיות הכי טוב שאפשר מבחינה אישיותית, להגיע לידי מצד של שלמות עם עצמו עם סביבתו ועם העולם, להיות "השינוי שהוא היה רוצה לראות בעולם"[1]. ככל שהאדם ממש את הפוטנציאל הזה הגלום בו, כך הוא יותר דבק בקב"ה וכך הוא יהיה יותר מאושר וזאת במיוחד בעולם הבא בו תיפסק ההתמודדות ותהיה רק הנאה מהשכר.

 

אחריות = שליטה = דרור

הדרך לממש את הבחירה החופשית ולהיות השינוי שאנו רוצים להיות ולראות בעולם, עוברת דרך לקיחת האחריות על חיינו, ככל שאנו לוקחים אחריות על חיינו ובמיוחד על כישלונותינו כך אנו יותר ויותר מבררים לעצמנו שהתוצאות הינם בידיים שלנו, הבנה זו היא שפותחת בפנינו את הדרך לשינויים גדולים וכבירים בחיינו. לדברי הרב קוק, זהו יסוד מצוות התשובה והווידוי:

"מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החפשית של האדם. וזהו גם כן תוכן הוידוי המחובר עם מצות התשובה שמודה האדם שאין שום ענין אחד, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי-אם אותו בעצמו. ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכלתו על סדרי חייו ומעשיו, ומתוך כך הוא מפנה לפניו את הדרך לשוב אל ד', לחדש את חייו בסדר הטוב. אשר יכיר שהוא מוצלח בעדו כאשר ישאב ממקור הדעת…" (אורות התשובה, פרק טז – א1)

כלמור, לקיחת האחריות מבררת לאדם את "חופש רצונו ועוצם יכולתו", ואז הוא מבין שכמו שהוא יכול לקלקל כך הוא יכול לתקן, לשנות את חייו ולעצבם כרצונו.

אם כן, מימוש הבחירה החופשית וההשתנות לטובה, עוברת דרך ההבנה שאני הוא האחראי לתוצאות בחיי. 

גורם או נגרם

אם כן, מימוש הבחירה החופשית להשתנות לטובה ולהיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם, תלויה בלקיחת אחריות על חיינו.

ככל שאנו לוקחים אחריות על מעשינו כך אנו מבררים לעצמנו שאנו "גורם" בעולם, כלומר, שאנו גורמים לדברים להיעשות שהדברים הם בידיים שלנו, ואם כן, בידנו גם להשתנות לטובה.

בעוד אי לקיחת האחריות נובעת מכוח המחשבה שאנו לא "גורמים" אלא "נגרמים" – "נגרם לנו". אנשים "נגרמים" מרבים להתלונן לרוב וזאת מהסיבה הפשוטה, הם מחפשים את אשם – את הגורם, למה שנגרם להם שלא באשמתם "כמובן". מאחר ותמיד רק "נגרם" להם אין להם אלא לחפש אשמים. כמובן שבדרך הזאת לא ניתן להגיע רחוק, אלא רק להתלונן יותר ויותר.

אומרים שבעוד אנשים מהסוג "הנגרם" סוברים שחלומות מתגשמים, אנשים מהסוג "הגורם" סוברים שחלומות לא מתגשמים אלא מגשימים אותם.

בהקשר לכך לדברי הרב קוק מהסיבה הזאת שיבחו חז"ל את הנהנה מיגיע כפיו יותר מן הירא שמים (מסכת ברכות דף ח ע"א). לדבריו, הנהנה מיגיע כפיו הוא אדם פעיל, אקטיבי, המקשר בין סיבה לתוצאה, ומידה זו, אף אם בתחילתה תופיע בקטנות, בהנאה מכסף והצלחה חיצונית, הינה המידה שיכולה להוביל את האדם לגדולות למימוש הבחירה החופשית במדרגה הגבוהה ביותר שהיא לעצב את חייו כרצונו, בעוד הירא שמים, אם כי הוא אדם טוב ומוסרי, אך מאחר ולא בירר לעצמו את כוחו ויכולתו והינו סומך על הקב"ה וחי יותר "כנגרם" מאשר "כגורם" אזי אין לו את המעוף לפרוץ את הגבולות ולעשות שינוי גדול בחייו. וזו לשונו של הרב:

"גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים. דאילו בנהנה מיגיע כפו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.ואילו בירא שמים כתיב אשרי איש ירא ד' ואילו וטוב לך לא כתיב. ההרגשה המעולה של נהנה מיגיע כפו היא היותר שלמה וטובה של כל ההרגשות המוסריות שבאדם. כי בהיות חקוק בטבעו של אדם ההרגשה הטובה, שכיון שהוא חפשי בפעולותיו ויכול ע"י חריצותו להשתלם בעצמו בכל עניניו, אין מהראוי שישב בחיבוק ידים ויחפוץ שאחרים יעשו עבורו. וגם על ההשגחה האלקית ראוי שיקבע בנפשו שלא יאתה להיות סומך כ"א במה שאין ידו מגעת להשתדל בעצמו. כי כל מה שידו מגעת, זוהי השלמות שהשפיעה ההשגחה האלהית לתן לו כח לעשות חיל, כדי שיהי' בידו טובו. הכח המוסרי הזה יוביל את האדם אל רוממות מעלתו, כי ישתוקק גם-כן להשתלם בתורה בחכמה ובמעשים טובים, הכל כדי להיות נהנה מיגיעו, ולא יצטרך להיות מהניזונים בצדקה, ותדריכהו למעלות רמות יותר מההרגשה של יראת שמים המופשטת, שאף שתמריצהו לאחוז בעבודה, אבל יוכל להסתפק כמה פעמים במיעוט השתדלות, ולצאת ידי חובותיו ברעיונות טובים וקדושים הממלאים לבבו…" (עין איה, ברכות א, דף ח ע"א פסקה קא)

ועל כן, על הנהנה מיגיע כפיו נאמר "אשריך וטוב לך", ואילו בירא שמים "טוב לך" לא נאמר, כי כפי שהובא בפתיחה אין טובה אלא במימוש הבחירה החופשית, והירא שמים לעומת הנהנה מיגע כפיו ממעט לממש אותה.

אם כן, מטרת הבריאה היא שהאדם 'יעשה את עצמו', שיזכה לדבקו בשורש הבריאה, ולהיות אדם טוב ושלם יותר, מכוח מעשיו ובחירתו החופשית.

בכדי לממש את המטרה הזו, על האדם להבין שיש לו בחירה חופשית ויכולת לעצב את חייו לטוב ולרע, שהוא "גורם" בעולם[2].

ההבנה הזו היא הבסיס להתקדמות והתפתחות אישית, בלעדיה, לא יוותר לאדם אלא להישאר במקום ורק להתלונן, לחפש אשמים 'וישועות'.

הפסיביות הזאת, חטאו העיקר של אדם הראשון אשר לא לקח אחריות, ובתגובה, לשאלתו של הקב"ה "הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ?" ענה: "הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל" (בראשית ג, יא-יב). וכפי שמבאר המדרש:

"הקדוש ברוך הוא פתח לו המן העץ וגו' שהיה רוצה שיתודה על חטאיו, כי כשיאמר חטאתי הקדוש ברוך הוא מוחל לו, אבל לא עשה כן אלא בטובה שעשה לו הקדוש ברוך הוא שנתן לו את האשה, היה מתרעם על הקדוש ברוך הוא שאמר לו האשה אשר נתתה עמדי וגו' כלומר אתה גרמת לי לחטוא שנתתה לי אשה שנתנה לי מן העץ ואוכל…" (מדרש אגדה (בובר) בראשית ג, יב)

ומאחר ולא לקח אחריות וחיפש "אשמים", לא יכל לתקן את אשר עיוות ולממש את הבחירה החופשית להשתנות לטובה,  משכך איבד את הטובה הגדולה ביותר "וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן" (בראשית ג, כג).

[1] כדבריו המפורסמים של מאטמה גנדי.

[2] בהקשר לכך ראו בספר נפש החיים שער א' את גודל כוחו של האדם להשפיע לא רק על חייו אלא על העולם כולו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s