בשמחה ובטוב לבב

תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל: (דברים כח, מז)

פסוק זה מלמד אותנו כי השמחה בעבודת ה' אינה רק תוספת או מעלה, כפי שניתן היה לחשוב. אלא היא מחויבת, ועל כן הטרוניה בפסוק אינה על כך שבני ישראל לא עבדו את ה', אלא על כך שהם לא עבדו אותו בשמחה.

מה שמלמד שהשמחה לעצמה היא מצווה, וכדברי ר' נחמן:

"מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחורה בכל כחו". (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה כד)

בחשיבות השמחה, האריכו רבותינו לרוב ובמיוחד גדולי החסידות ובראשם הבעש"ט, וזאת ממספר סיבות:

ראשית, כאשר האדם שמח הוא קרוב יותר לקב"ה כדברי התלמוד:

"ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה. שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' ". (מסכת פסחים דף קיז ע"א)

שנית, כמו בכל מערכת יחסים, לא המעשים כשלעצמם קובעים טיב הקשר, אלא היחס הנפשי.

"כי העבודה אם היא בעצבון דומה לעבד העובד לרבו בפנים עצבות וזועפות" (מהרח"ו שערי קדושה ח"ב שער ד)

חשוב לדעת, כי לדברי האר"י הקדוש כל ההבטחות של התורה למקיימים את המצוות נאמרו לעושים בשמחה ועוד כתב:

"וכפי גודל שמחתו באמת ובטוב לבב הפנימי כך יזכה לקבל אור עליון, ואם יתמיד בזה אין ספק שישרה עליו רוח הקודש" (שער המצוות דף ד א).

שלישית, כאשר האדם בשמחה הוא יכול להנהיג את עצמו ולפעול פעולות גדולות וטובות.

"אך דע, שעל ידי מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המוח כרצונו, ועל כן קשה לו לישב את דעתו. רק ע"י השמחה יוכל להנהיג המוח כרצונו, ויוכל לישב את דעתו, כי שמחה הוא עולם החירות בבחינת "כי בשמחה תצאו", שעל ידי השמחה נעשין בני חורין …". (ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה י)

כמו כן, השמחה מרפאת את הגוף, מאחר והמצב הנפשי והגופני משפיעים זה על זה כידוע.

"וגם חכמי הרופאים האריכו בזה, שכל החולאת על ידי מרה שחורה ועצבות, והשמחה הוא רפואה גדולה … ולעתיד על ידי השמחה, יתתקן כל החולאת…" (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה כד).

לישרי לב שמחה

השאלה היא כיצד באים לידי שמחה?

יש לדעת כי טבע הנפש להיות בשמחה, ממש כמו ילדים ששמחים ללא כל סיבה, כך שלשמחה לא צריכה להיות סיבה מיוחדת בשונה מהעצבות. השמחה קשורה בכך שניישר את ליבנו כפי שהבורא ברא אותנו "אשר עשה את האדם ישר …", כל עוד הישרות מפעמת בנו גם השמחה מפעמת כדברי הפסוק "לישרי לב שמחה". כך שלא מוטל עלינו לייצר שמחה אלא רק להיפטר מה"חשבונות הרבים" שסובבים אותנו.

לְבַד֙ רְאֵה־זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה הָאֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָדָ֖ם יָשָׁ֑ר וְהֵ֥מָּה בִקְשׁ֖וּ חִשְּׁבֹנ֥וֹת רַבִּֽים (קהלת פרק ז, כט)

והנה כמה מן החשבונות שמעקבים את השמחה:

השמחה אינה המטרה:

המחשבה כי השמחה היא המטרה בחיים, הנה מחשבה מלחיצה, שיכולה לגרור את האדם להוללות במקום לשמחה, והוללות גוררת אחריה עיצבון.

מטרתנו היא להיות אנשים טובים וישרים והשמחה הינה חלק ממטרה זו, היא מסייעת למטרה, כדברי שלמה המלך:

" וְשִׁבַּ֤חְתִּֽי אֲנִי֙ אֶת־הַשִּׂמְחָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אֵֽין־ט֤וֹב לָֽאָדָם֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כִּ֪י אִם־לֶאֱכ֥וֹל וְלִשְׁתּ֖וֹת וְלִשְׂמ֑וֹחַ וְה֫וּא יִלְוֶ֣נּוּ בַעֲמָל֗וֹ יְמֵ֥י חַיָּ֪יו אֲשֶׁר־נָֽתַן־ל֥וֹ הָאֱלֹהִ֖ים תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ" (קהלת פרק ח, טו)

כאשר נשים את המטרה להיות אנשים טובים וישרים מול עיננו השמחה אכן תתלווה אלינו, וזאת מאחר ונאמנות לערכים מביאה שמחה.

עניין זה רמוז בדברי האגדה המובאים במסכת סוכה:

"אמר ליה ההוא מינא דשמיה ששון לרבי אבהו: עתידיתו דתמלו לי מים לעלמא דאתי, דכתיב ושאבתם מים בששון. – אמר ליה: אי הוה כתיב לששון – כדקאמרת, השתא דכתיב בששון – משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא, ומלינן ביה מיא". (מסכת סוכה דף מח ע"ב).

תרגום חופשי: אותו מין ששמו ששון אמר לר' אבהו, אתם היהודים עתידים לנסך לפני מים לעתיד לבוא ככתוב 'ושאבתם מים לששון' אמר לו (רבי אבהו) אם היה כתוב לששון, דבריך נכונים, אולם, מאחר וכתוב בששון זאת אומרת שאתה תהא כלי בו נשאב מים.

פירוש, מין הינו אפיקורס, על שם הפילוסוף היווני שעל פי גישתו הפילוסופית האדם צריך לחתור להנאה ושמחה. אותו מין ששמו ששון, מבטא את האסכולה של אפיקורס, והוא טוען שלעתיד לבוא נעבוד אותו, כלומר, שהמטרה הסופית היא להיות בששון ושמחה וכל השאר אמצעי לכך. והשיב לו רבי אבהו שאנו סוברים כי השמחה אינה המטרה אלא כלי, אמצעי, למטרה הסופית שהיא עבודת ה'.

(חשוב לציין, כי הפיקורס סבר שהדרך להגיע להנאה ושמחה היא ע"י לימוד מעמיק, שליטה ביצרים וטיפוח חברות, הפיקורס אינו חינך להוללות, אך בסופו של דבר המטרה לדעתו הייתה ההנאה והשמחה ולא המעשים הטובים. לענ"ד הסיבה לכך ששמו של אפיקורס נקשר להוללות, היא מאחר וכאשר המטרה בסופו של יום היא ההנאה והשמחה זהו מדרון חלקלק מאוד להוללות ולכל רע).

אם כן, השמחה היא אמצעי למטרה, אמצעי חשוב ומוכרח, אך איננה המטרה לעצמה.

"העונג והשמחה, הם דברים מוכרחים להיות מתלווים אל כל עסק רוחני, רק כשיתענג האדם וישמח במעשה הטוב והישר, אז יהיה חרוץ לעשותם בתכלית שלמותם ולהוסיף עליהם מדי יום ביומו … ותרבה הברכה והטובה בעולם" (הרב קוק, אדר היקר, העונג והשמחה).

על ידי עצבות לא תקבל יותר

עצבות- נועלת שערי שמים. תפילה – פותחת שערי שמים והשמחה – בכוחה לשבר חומות. (בעש"ט)

הרבה אנשים מפגינים עצבות בכדי לקבל יחס אישי או את מבוקשם, בחושבם כי העצבות שלהם תמשוך את הזולת להעניק להם את מבוקשם, ולא היא. על ידי שמחה אנו משיגים הרבה יותר הן באיכות והן בכמות מאשר על ידי עצבות.

"התפלה שהיא בשמחה גדולה בודאי היא יותר מקובלת לפניו ית' יותר מהתפלה בעצבות בבכיה ומשל על זה כשעני שואל ומבקש ומתחנן לפני המלך בבכיה גדולה אעפ"כ אינו נותן לו אלא דבר מה אבל כשהשר מסדר לפני המלך שבח המלך בשמחה מתוך זה מבקש גם בקשתו אז נותן לו המלך מתנה חשובה מאוד" (צוואת הריב"ש)

שימו לב, מה יחסנו כלפי אנשים שמחים לעומת אנשים עצובים, ותגלו כי לאנשים שמחים אנו נותנים הרבה ובקלות ללא כל תחושה של כבדות, בעוד לאנשים עצובים אנו נותנים מעט ואותו מעט דורש מאיתנו מאמץ נפשי רב.

שמח בחלקו

פעמים רבות שאנו תולים את שמחתנו בהשגת דבר מסוים, אנו עושים כעין תנאי עם עצמנו לפיו רק שנשיג כך וכך נשמח. מדוע שנעשה זאת? הסיבה היא פשוטה מאוד, אנו רוצים לראות תוצאות, ואנו סבורים כי רק אם נתנה את שמחתנו בתוצאה המבוקשת נשיגה. ראשית, זו טעות לחשוב שהשמחה מונעת מאיתנו להתקדם, להפך השמחה מרימה אותנו וסייעת לנו להתמיד לפעול ולעשות.

שנית, אם זו תהיה גישתנו לחיים, לעולם לא נרשה לעצמנו לשמוח, שהרי לאחר כל תוצאה שהשגנו יפתח בפנינו האתגר או השלב הבא אותו נרצה להשיג …

על כן, אמרו חז"ל כי הדרך הנכונה לחיות היא להיות "שמח בחלקו", לשמוח גם בחלק, אין אפשרות אחרת, או לשמוח בחלק או לא לשמוח בכלל, מאחר ובעולם הזה תמיד תהיה דרך לפנינו.

שחרר את הביקורת העצמית

הדבר היותר מעקב את השמחה מהאדם הינו הביקורת העצמית. חשבון נפש הוא טוב אולם ביקורת עצמית אינה טובה, מה ההבדל?

חשבון נפש הוא תנועה שחפצה בחיים, עניינו של חשבון נפש הוא להתבונן בעבר ובהווה בטוב וברע בכדי לתקן ולקדם את העתיד, חשבון הנפש הוא בעיקרו 'ענייני' כשמו (חשבון).

בעוד בביקורת עצמית היא יותר רגשית, המבט בביקורת עצמית מופנה כלפי העבר, לחפש מומים בעצמי ולהתעצב על כך, ללא התחשבות כיצד הדבר משפיע על העתיד. פעמים רבות שההצדקה לביקורת העצמית ניזונה "מצדקות", ממחשבה שככל שאהיה עצוב יותר כך אהיה קרוב יותר לקב"ה בעוד שבפועל היא נסיגה לאחור.

ביקורת עצמית, מתבטאת בהחמרה גדולה על עצמנו, ובאי אמונה בכוחה של תשובה לפתוח דף חדש בחיינו.

הדרך להשתחרר מביקורת זאת, היא להסתכל קדימה ולשאול, מה המחירים, לי, לסביבה, ולעולם שיהיו אם אמשיך בביקורת עצמית. ולעומת זאת, מה הרווחים שיהיו לי, לסביבה ולעולם אם אשתחרר מביקורת זאת.

כאשר האדם משחרר את הביקורת בכדי להיות אדם טוב יותר, הקב"ה מסייע לו.

"יש שטוב לשכח את העונות, ועל ידי מה שעושים כן לשם שמים כדי להתאמץ בעבודה בשמחה, ובהרחבת הדעת בתורה וחכמה, לשפר את העולם ולהוסיף אור ושמחת ד' במעשיו, ממילא, מדה כנגד מדה, נעשים הם אצל הקב"ה גם כן כביכול בגדר שכחה, גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל. וכח הזכרון נכפל בהטוב והקודש, וכל המצות וכל הטובות והמחשבות הטהורות מתנוצצים בזכרון כפול, זכרון טוב לפניך". (אורות הקודש ח"ג עמ' רנ)

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.