אורות מאופל – פרשת כי תצא

אין רע בעולם ללא טוב המחיה אותו, אותו הטוב שנמצא בעומק הרע, הוא שמעניק לו את זכות הקיום ומושך אנשים להחזיק בו.

"הַהַכְלָלָה הָעֶלְיוֹנָה … יוֹדַעַת הִיא כִּי בַּכּל יֵשׁ נִיצוֹץ אוֹר … וְשֶׁהֵם (ניצוצות הטוב) בְּעַצְמָם מְצוֹדְדִים נְפָשׁוֹת לָלֶכֶת אֶל עָמְקֵי הַתְּהוֹם" (אורות, זרעונים  ו. למלחמת הדעות והאמונות)

אין אדם בעולם שעושה רע מסיבות של רוע בלבד, לעולם יש דבר טוב שמניע את כל העשייה, התפקיד שלנו בעולם הזה, הוא ללקט את כל המעלות, היתרונות והטוב שבכל דבר ועניין ולנתק עצמנו מהחסרונות והרע. עניין חשוב זה רמוז בפתיחה לפרשתנו:

"כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ: וְרָאִיתָ֙ בַּשִּׁבְיָ֔ה אֵ֖שֶׁת יְפַת־תֹּ֑אַר וְחָשַׁקְתָּ֣ בָ֔הּ וְלָקַחְתָּ֥ לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה: וַהֲבֵאתָ֖הּ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֑ךָ וְגִלְּחָה֙ אֶת־רֹאשָׁ֔הּ וְעָשְׂתָ֖ה אֶת־צִפָּרְנֶֽיהָ: וְהֵסִ֩ירָה֩ אֶת־שִׂמְלַ֨ת שִׁבְיָ֜הּ מֵעָלֶ֗יהָ וְיָֽשְׁבָה֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבָֽכְתָ֛ה אֶת־אָבִ֥יהָ וְאֶת־אִמָּ֖הּ יֶ֣רַח יָמִ֑ים וְאַ֨חַר כֵּ֜ן תָּב֤וֹא אֵלֶ֙יהָ֙ וּבְעַלְתָּ֔הּ וְהָיְתָ֥ה לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה" (פרשת כי תצא פרק כא, י-יג)

הפרשה רומזת לנו כי בכל מלחמה, פיזית, אידאולוגית או פנימית המתרחשת בתוכנו נגד תכונות ומידות רעות, עלינו להבחין בנקודה הטובה שבעומק הרע ("וראית בשביה אשת יפת תואר"), ולהסיר ממנה את כל הדברים הרעים שנטפלו לה ("וגלחה את ראש ועשתה את צפורניה", כדעת ר' אליעזר במדרש תנאים, שהסביר שמדובר על גזיזת הציפורניים)  ומכסים עליה עד שקשה לראותה ("והסירה את שמלת שביה מעליה").

עלינו להבחין, ראשונה, בין הטוב לרע שבכל דבר ועניין, ולאחר מכן, להבחין בטוב שנמצא בעומק הרע, להתחרט על הרע בלבד ולחזק את הטוב.

"כשעוסקים בתשובה צריכים להגדיר ביותר את מהותם של הטוב והרע, כדי שהחרטה וזעזוע הרצון מחיוב לשלילה יפלו רק על הרע ולא על הטוב ועוד יותר, שצריך לברר את הטוב הנמצא בעומק הרע ולחזק אותו – כאותו הכח עצמו שבורחים מן הרע, כדי שתהיה התשובה כח פועל לטובה, המהפכת ממש את כל הזדונות לזכויות" (אורות התשובה פרק ט, ה)

 הדברים נכונים, הן בעניינים של בין אדם לעצמו ובין בעניינים של בין האדם לזולתו.

לדוגמא, אדם שהינו כעסן, עליו לברר בראשית כל, איכן כעסו במקום ולתועלת, ואיכן כעסו נובע מקוצר רוח וסבלנות. בנוסף עליו לברר מה הטוב שטומן בחובו הכעס? האם זה דרישת אמת וצדק? או שמא סדר ויעילות וכו'?  לאחר בירור זה, ישאל את עצמו כיצד אני יכול לשמור על אותה הנקודה הטובה בצורה הטובה ביותר בצורה שבונה ולא הורסת.

 אם אדם זה לא יעשה את הבירור הנ"ל וילחם מלחמת חורמה בתכונתו, הוא יהפוך לאדם אדיש שזו הקיצוניות השנייה שגם היא איננה טובה.

והוא הדין, במלחמות אידאולוגיות, כל צד שומר על אמת מסוימת, ואם כי יתכן מאוד, שלאמת הזו נטפלים הרבה חסרונות ורעיונות שגויים, בסופו של דבר יש שם נקודת אמת, ואם נלחם באותה אידאולוגיה, ללא תשומת לב לאותה נקודת אמת, הרי שראשית, יהיה לנו קשה מאוד להסיר את התומכים באותה אידאולוגיה ממנה, כל טענותינו על חסרונותיה לא יכנסו בלבם מאחר ובסתר לבם חשים הם בנקודה הטובה שטמונה באותה האידאולוגיה ועליה הם מגנים גם ללא שהם יודעים לבטא את הדבר, שנית, אם כן נצליח להסיר את האנשים מלתמוך באותה אידאולוגיה, ללא שהבחנו בחלקים הטובים שבה, הרי שאנו נסיר את אותם אנשים גם מנקודת האמת עליה שמרה אותה האידאולוגיה.

על כן, הרב קוק שהיה עד למלחמות האידאולוגיות החריפות שבדורו בין מחנה למחנה, חזר והדגיש את הנקודות הטובות שישנם בכל מחנה ובכל אידאולוגיה בכדי שהביקורת שבין מחנה למחנה תהא רק על השלילה ולא על החיוב. באותה העת הנקודות הטובות עליהן שמרו הדתיים הן לימוד תורה, מסורת, מידות טובות ועוד, הנקודות הטובות עליהן שמרו הלאומניים הן עצמאות, בניין הארץ ואהבת העם ועוד. והנקודות הטובות עליהן שמרו האוניברסאליים הן חופש דעות, רוחב הדעת, וכבוד לכל יציר נברא ועוד. הביקורת והשנאה שבין המחנות נבעה כמובן, מהחסרונות שנטפלו לדברים הטובים, לדוגמה, ללאומניות נטפלה השנאה לזר והחוסר פתיחות לטוב שבכל אומה ולשון, לדתיות נטפלה העצלנות והקביעון ולאוניברסאליות נטפל החוסר בזהות ובהבחנה בין אויב לאוהב וכדומה.

הנטייה הראשונית שלנו, היא לשלול את הרע ללא הבחנה בטוב שנמצא לצידו ובתוכו, ועלינו לגבור על כך.

לדברי הרב קוק, יתכן מאוד ועצם שימת הדגש והבלטת נקודת האמת שנמצאת בכל דבר שלילי תביא להחזיק בנקודה האמת בלבד ולהסיר את כל הדברים המיותרים שנטפלים כי הדגשה זו תעשה את ההבחנה שבין נקודת האמת והטוב לטפל לה.  (ראו במאמרו של הרב "למלחמת הדעות והאמונות" בספר אורות זרעונים  ו.) ונוסף על כך, כאשר האדם מסתכל על עצמו בעין טובה הוא נעשה אדם טוב יותר.

כפי שכתב ר' נחמן, וז"ל:

"דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות , ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על-ידי-זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה, וזה בחינת  "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו", הינו שהפסוק מזהיר לדון את הכל לכף זכות, ואף-על-פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אף-על-פי-כן צריך אתה לחפש ולבקש למצא בו מעט טוב ששם אינו רשע … ועל-ידי-זה שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, על-ידי-זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות … וכן צריך האדם למצא גם בעצמו, כי זה ידוע שצריך האדם לזהר מאד להיות בשמחה תמיד, ולהרחיק העצבות מאד מאד (כמבאר אצלנו כמה פעמים). ואפילו כשמתחיל להסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב, והוא מלא חטאים, ורוצה הבעל דבר להפילו על ידי זה בעצבות ומרה שחורה, חס ושלום, אף-על-פי-כן אסור לו לפול מזה, רק צריך לחפש ולמצא בעצמו איזה מעט טוב … ועל ידי זה שמחפש ומוצא בעצמו עדין מעט טוב. על-ידי-זה הוא יוצא באמת מכף חובה לכף זכות ויוכל לשוב בתשובה … ".

כעין דברים אלו כתב הרב קוק, ובדבריו הדגיש, כי עלינו לחפש גם את הטוב שנמצא בתוך חסרונותינו, וז"ל:

 "כשכבד הדבר להתנשא לאט לאט, הכרח  הוא להתרומם בבת-אחת ולהשתמש במדת הגאוה של קדושה, ולהשקיף על עצמו בעין טובה מאד, ולמצא את הצד הטוב שיש גם בכל מגרעותיו, כי תיכף כשאדם נותן את דעתו לדרוש את הטוב, מיד מתהפכים כל חסרונותיו לטוב, ויכול האדם למצא בעצמו רב טוב מאד, ואז ישמח בטובו  וירבה מדי יום ביומו את הפעולות הטובות בלב טהור ומלא תקות נחומים". (מוסר אביך, מדות הראיה, גאוה).

לסיכום, בכל מלחמה נגד מידה, תכונה או מעשה רע שעשינו, עלינו להבחין בין הטוב לרע שיש באותה מידה, תכונה או מעשה ולהתחרט על הרע בלבד. בכך נדון עצמנו לכף זכות ונשלול מעצמנו מידות, תכונות ומעשים רעים בלבד.

 

תרגיל כף זכות על מגרעותינו:

לבחור תכונה או מעשה אחד עליו אנו מצטערים?

לשאול את עצמנו, מה הדבר הטוב שיש שם שהביא אותנו לידי כך?

איפה עוד אנו רואים את אותה תכונה טובה בחיינו?

כיצד נכון לפעול מכאן ולהבא, בצורה בה נשמור על היתרון בצורה טובה יותר?

"הננו טובעים בים של חסרונות לא רק מפני חסרונותינו ומצד העצלות שבנו, להיות משתלמים במעלות ובמידות, אלא שגם היתרונות שבנו דורשים לפעמים להתפתחותם והתקיימותם של סייגים, של חסרונות. ודבר זה נוהג בין בכשרונות השכליים שהם מכשירי המדע, בין בכשרונות הרגשיים שהם מכשירי הרצון, בין בכשרונות המפעליים שהם מכשירי המעשה, שככה הוא טבענו המוגבל שההשתלמות במקצע אחד תובעת העדר הכשרה ושלילת נטיה למקצע האחר. וכל מה שאנו עומדים ביותר על טבע המחויב הזה שבמהותנו, לא נתקצף הרבה לא על חסרונותינו, ולא נשתדל להעלים אותם, וק"ו שנסבול בסבלנות את החסרונות של זולתנו, של הגבלת ציורם וצרות מבטם, שלפעמים יוצא מכל דבר לא נעים בעדנו מפני שהננו בטוחים להבין שבחסרונות הללו שאנו סובלים מהם, הם בוודאי מכשירים של כמה מעלות שראויות הן שנשמח עליהן". (פנקסי הראי"ה פסקה ע"ה)

 

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.