לחיות את הרגע – פרשת עקב

ברוך ה' יום יום

מסופר בתלמוד כי הנהגות שונות היו לשמאי והלל, בעוד ששמאי היה מכין לשבת במשך כל השבוע, וכל מאכל טוב שהיה מוצא בשוק היה שומר לשבת, הלל היה אוכל מה שמזדמן לפניו, ורק לקראת יום השבת היה עורך את הקניות לכבוד שבת.

"תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר ברוך ה' יום יום. תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום". (מסכת ביצה דף טז ע"א)

הנהגתו של שמאי מובנת היא, הוא קיים את המצווה לזכור את יום השבת בכל ימות השבוע. השאלה היא, מדוע הלל לא נהג כמוהו?

לפי התלמוד, כאמור, הסיבה להנהגתו של הלל היא "שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר 'ברוך ה' יום יום'" (שם).

מהי כוונת הדברים?

התלמוד במסכת סוכה, מביא התלבטות, למקרה שיש לפני האדם מספר מצוות לקיים, האם יברך ברכה אחת על כל המצוות או שמא יברך על כל מצווה בפני עצמה? ר' יהודה מכריע שיברך על כל מצווה בנפרד וזאת הוא לומד מהפסוק "ברוך ה' יום יום". לדבריו, הפסוק מלמד, כי לכל יום יש את הברכה שלו וכך לכל מצווה ומצווה.

"תנו רבנן: היו לפניו מצות הרבה … רבי יהודה אומר: מברך על כל אחת ואחת בפני עצמה … מאי טעמא דרבי יהודה דכתיב ברוך ה' יום יום, וכי ביום מברכין אותו ובלילה אין מברכין אותו? אלא בא לומר לך: בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, הכא נמי בכל דבר ודבר תן לו מעין ברכותיו". (מסכת סוכה דף מו ע"א)

מכאן אנו מבינים את הנהגתו של הלל,הלל ראה בכל יום את הברכה שלו, ראה את עבודת ה' בכל יום ובכל רגע, ועל כן, לא הכין בימי החול לשבת, מאחר וכל "הכנה" היא בעצם שימוש ברגע הזה בשביל רגע עתידי. הרגע הזה הופך לאמצעי לרגע שאליו מכינים שהוא המטרה, ואצל הלל אין רגע שהוא אמצעי, כל רגע ורגע הוא מטרה, מבחינתו כל העולם מתקפל לפניו ברגע הזה ממש.

מסופר בתלמוד, שבשמחת בית השואבה, השמחה הגדולה ביותר עליה נאמר "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה בימיו", הלל היה אומר "אם אני כאן – הכל כאן" (מסכת סוכה דף נג ע"א). כלומר, בעוד שדרך בני האדם היא להרגיש חסרים אם אינם נמצאים במקום המרכזי אליו כולם מתכנסים, הלל מכריז שהוא תמיד במרכז, בין אם הוא במסיבה ובין אם לאו, "הכל כאן" – בגלל שהוא כאן, ולא בגלל שהמסיבה כאן.

גישתו זאת, של הלל, באה לידי ביטוי גם בסיפור המפורסם על אותם שני חוצפנים שהתערבו אם יצליחו להרגיז את הלל. כידוע, אחד מהן פנה להלל לפני כניסת השבת, כאשר הלל התרחץ לכבוד שבת, הוציא את הלל מהמרחץ, והתחיל לשאול שאלות מטופשות וכך עשה מספר פעמים. למרות המעשה המכעיס הזה, יצא הלל בכל פעם לקראתו בצורה נינוחה, התיישב עמו וביקש לשמוע את שאלתו "שאל בני", וענה לו בנינוחות.

כיצד הצליח הלל שלא לכעוס? אין דבר יותר מכעיס מאשר שאלות מטופשות ומיותרות לפני כניסת השבת ועוד כאשר מוציאים אותנו מהמרחץ לשם כך. נראה כי הלל אמר לעצמו אם זה מה שיזדמן לפני כאן נמצאת עבודת ה' שלי כרגע ועלי לעשותה בצורה הטובה ביותר. גם כאן הלל, מצליח להיות נוכח ברגע שמזדמן לפניו ולא להיות מוטרד מכך שהוא צריך להכין את הרגע הבא.

לעת עתה

לדברי ר' נחמן זהו פירוש הפסוק "ועתה ישראל מה ה' דורש מעמך", בדגש על המילה "עתה".

"זה עיקר העבודה התמה, עיקר אריכות הימים וחיים אמתיים … שהעיקר הוא על ידי שאין חושבין בדעתו כי אם אותה השעה והרגע שבאותו היום ואין חושבין מיום לחברו ולא משעה לחברתה כי אינך יודע מה ילד יום וכו', שזהו בחינת "ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה", "ועתה" דייקא… שהעיקר הוא בחינת "עתה" בחינת "היום אם בקולו תשמעו", שיסתכל כל אחד לקשר אותה העת והרגע שעומד בה לה' יתברך, להעלות הזמן לבחינת למעלה מהזמן…" (ליקוטי הלכות, הלכות מתנה ה אות ס"ט)

כולנו מכירים רגעים רבים בחיינו, שחשבנו שעלינו להיות במקום אחר ועל כן, לא יכולנו להיות נוכחים במקום בו אנו נמצאים. אנשים יכולים לעבור את מרבית ימי חייהם ללא נוכחות ברגע. הם בבית ומוטרדים מהעבודה, הם בעבודה ומטרדים מהבית, הם בשגרה ומוטרדים מכך שאינם לוקחים חופשה ושהם לוקחים חופשה הם מוטרדים מהמשימות שממתינות להם על השולחן, כן הלאה.

ר' נחמן אומר שהמטרד הזה פוגע לנו באריכות ואיכות החיים, ובצורה מוקצנת הוא מביא לידי שיגעון.

סודו של הלל

אם כן, מה הסוד של הלל, כיצד ניתן לבוא לידי רגיעה ולחיות את הרגע?

ראשית, כפי שהסביר ר' נחמן, בדבריו לעיל, עיקר הסיבה לטרדה הנה החשש מהעתיד, ממה שילד יום. והפתרון לכך הוא בהבנה "כי אינך יודע מה ילד יום".

נסביר, מטרד נולד ממחשבות שליליות שעברות בראשנו לגבי העתיד, המחשבות לגבי העתיד הם רק דמיון, אולם, כאשר אנו לא שמים לב לכך אנו חווים אותם כמציאות, וזאת מאחר ותת המודע לא מבחין בין דמיון למציאות. כאשר נשים לב, שמדובר בדמיונות בלבד כבר תרד הטרדה או החרדה בצורה דרסטית (וראה עוד על כך, במאמר "עניין של פרשנות"). שאל את עצמך, ממה אני מוטרד כרגע? האם אני בטוח שדבר זה יתרחש? האם אני בטוח שיתרחש משהו רע? אם לא, שאל את עצמך מי אניכאשר אתה מאמין למחשבות הללו ורואה בהם כעובדה, ומי אהיה אם לא אאמין להם ואבין שהם רק בדמיוני.

שנית, ככל שנבין שעיקר מטרתנו בעולם הזה הוא לעבוד את ה', כלומר, להנציח את הרגע לקדש אותו ולרומם אותו למעלה מהזמן, כפי שכתב ר' נחמן לעיל "שיסתכל כל אחד לקשר אותה העת והרגע שעומד בה לה' יתברך, להעלות הזמן לבחינת למעלה מהזמן" , ושדבר זה ניתן לעשות בכל זמן ומקום מאחר ש"הכל ברא לכבודו" ו"אין אתר פנוי מיניה", כך יקל עלינו ליתן את כל כולנו לרגע הזה ולנצל אותו בצורה הטובה ביותר כפי שעשה הלל. לדברי הרב קוק זהו פירוש הפסוק "בכל דרכיך דעהו", כלומר, עבודת ה' לא רחוקה היא, היא יכולה להתרחש בכל צעד וצעד בחיינו על ידי כך שנעשה את מעשינו בצורה הטובה ביותר הן מבחינה ערכית ומוסרית והן מבחינה מעשית, וז"ל:

"בכל דרכיך דעהו, צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם. כשהוא עוסק בתפלה אז יבקש את הקב"ה בהבנת עניני תפלתו וכונה רצויה באמונת הלב באותם הענינים של תפלתו. ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בענינים אחרים, כי כיון שהוא עוסק בעבודה זו הקב"ה כביכול שורה מצדו בזו העבודה דוקא ובה ימצאנה ולא במקום אחר. וכשהוא עוסק בתורה ידע שימצא את הקב"ה בהיותו מעמיק ומעיין להבין דבר על בריו ולזכור ולשנן היטיב, ובזה הוא יודע אותו ית' בתורתו ולא באופן אחר, כי בשעה זו הוא מתגלה בעבודה זו. וכן בהיותו עסוק בגמילות חסדים להיטיב לחברו, אז יבקש את הקב"ה רק בהעמקת עצה איך להיטיב לו טובה גדולה הגונה וקימת. וכן בכל הדברים שעושה הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו ית', ע"כ כל מה שעושה יהי' הכל דברי מצותו ורצונו, ויבקש בהם את שמו ית', כשישתדל בכל שכלו וכחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות בכל צדדי השלמות, ונמצא שהוא יודע את השי"ת בכל הדרכים". (מוסר אביך, בכל דרכיך דעהו).

שלישית, ענווה – ידוע כי הלל הצטיין במידת הענווה, למידה זו יש קשר ישיר עם היכולת לחיות את הרגע. ככל שאנו מתמלאים במידת הענווה כך אנו מזדהים עם החלקים הגבוהים של אישיותנו, הרוח והנשמה, וחלקים אלו אינם תחת הזמן הם נצחיים. לעומת זאת, הגאווה היא גסה היא מבליטה את הזהות שלנו ברובד הנפש, בצדדים החיצוניים של אישיותנו, במחשבות, במראה במעשים, במקום המגורים ועוד, ומאחר ורובד זה נמצא תחת הזמן, מי שמזדהה אתו חש את הזמן ומוטרד ממנו יתר על המידה, אם ירצה ה' נאריך בכך במקום אחר, לבינתיים נבין, כי ככל שאנו רוחניים כך אנו פחות מתרגשים מהזמן, וככל שאנו חומריים אנו יותר חשים ומוטרדים מהזמן.

ועשית כל מלאכתך

מדרגתו של הלל, היא מדרגה גבוה של יחידי סגולה, מעטים מצליחים להיות נינוחים ונוכחים בכל רגע בחייהם, כלל שנתקרב למדרגתו כך ייטב לנו ולעולם, אולם, עד אז, ישנה מדרגה בסיסית הנדרשת מכל יהודי והיא להיות כמו הלל יום אחד בשבוע – ביום השבת.

בשבת עלינו לחיות את הרגע, זו הסיבה שלא מכינים משבת לימי החול לא במעשים ולא בדיבורים, ויתרה מכך, זו גם הסיבה שאסור לעשות מלאכה בשבת, מאחר וכל מלאכה היא שימוש בהווה כאמצעי להכשרת העתיד והשבת אינה אמצעי אלא מטרה.

על-כן עלינו להיכנס ליום השבת ללא כל טרדה ממה שהיה או יהיה.

הטרדה לעולם לא תסתיים מעצמה, אלא רק מכוח שינוי בתודעתנו ועל כן, עלינו להכניס את השבת בתודעה כאילו כל מלאכתנו גמורה.

"זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ שֵׁ֣֤שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֘ וְעָשִׂ֣֖יתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒" (שמות כ, ט-י).

"וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בששה ימים, אלא שבות כאילו כל מלאכתך עשויה" (פסיקתא זוטרתא פרשת יתרו פרק כ סימן ט)

ככל שנעשה כן, ונהיה נינוחים, נוכחים ושמחים ביום השבת, כך יקל עלינו להמשיך את הנהגה זו לשאר ימות השבוע.

2 מחשבות על “לחיות את הרגע – פרשת עקב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s