מתנת חינם – פרשת ואתחנן

אחת ממידותיו של הקב"ה שחשוב מאוד להכיר, כפי שיפורט להלן, היא מידת מתנת חינם. את מידה זו ביקש משה לעורר בתפילתו להיכנס לארץ.

וכך אומר המדרש:

"אמר ר' יוחנן עשרה לשונות נקראת התפילה, ואלו הן: שועה, צעקה, נאקה, רינה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול ופילול ותחנונים… ומכולן לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים. אמר ר' יוחנן מכאן אתה למד שאין לבריה כלום אצל בוראה שהרי משה רבן של כל הנביאים לא בא אלא בלשון תחנוניםאמר לפניו רבונו של עולם … חנם עשה עמי…". (דברים רבה, פרשה ב, א)[1]

מידה זו, של מתנת חינם, היא מידת הרחמים הגמורים של הקב"ה שמתעוררת לדברי רבותינו, כלפי אנשים אשר אין להם זכויות:

"כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה 'וחנותי את אשר אחון' … מי שאין לו … במתנת חנם אני עושה עמו" (דברים רבה, שם)

כמו כן, כאשר מגיע הקץ להיגאל ובני ישראל לא ראויים לכך, כפי שהיה ביציאת במצרים ובקיבוץ הגלויות האחרון, הקב"ה לא ממתין אלא מגלה את פני "הרחמים הגדולים" וגואל אותנו, וכדברי ר' יוסף ג'יקטליה, וז"ל:

"יש לנו להודיעך כי כשהגיע הזמן, שאמר הקב"ה לאברהם לגאול את ישראל ממצרים, לא היינו ראויים לגאולהמה עשה הקב"ה? ראה שהגיע הקץ וראה שלא

היו ישראל ראויים לגאולה, אז נתגלו פני הכתר הוא עולם הרחמים הגמורים ואז נתמלאו כל הספירות וכל הצינורות חסד ורחמים ועברו פני הזעם, שהרי כל הספירות היו עומדות בשמחה ובחדווה שהרי נתגלו פני הרחמים הגמורים, וזהו שאמר הקב"ה למשה: כה תאמר לבני ישראל אהי"ה שלחני אליכם (שמות ג, יד). כלומר, עולם הרחמים הגמורים נתגלה על כל הספירות, והופיע שם אהי"ה ונהפכה מידת הדין לרחמים, ובסיבה זו אתם נגאלים. כי לא הייתם ראויים להיגאל מצד מעשיכם הרעים, אלא שהגיע הקץ ונתגלו פני הרחמים ובשם הרחמים שהוא אהי"ה אתם נגאלין, אף על פי שאינכם ראויים לכך, לפי שזה השם שהוא אהי"ה שהוא עולם הרחמים עושה חסד ומטיב ומרחם וחונן שלא מצד הדין, כמו שנאמר 'וחנותי את אשר אחון'. וזהו סוד שמסר הקב"ה למשה בגאולת מצרים" (שערי אורה פרק י)

החידוש במדרש בו פתחנו, הוא ההבנה שמידת מתנת חינם אינה שמורה רק לאנשים שאין בידם מצוות ומעשים טובים או למקרים נדירים של קץ הגלות, אלא היא מידה שכל אדם יכול לעורר אותה וכפי שביקש משה (עם כל זכויותיו הרבות) לעשות.

בטרם ניגש לאופן בו ניתן לעורר מידה זו, יש לשים לב, לחשיבות הרבה בהכרה במידה זו.

"הרחב פיך ואמלאהו" (תהילים פא, יא)

ראשית, יש בהכרה במידת טובו של הקב"ה להגדיל בנו את מדת הביטחון והשמחה.

"והמבין מה שביארנו בשער זה יוסיף בטחון ושמחה וידע כמה הם רחמים של השם יתברך על בריותיו, ויותר על ישראל שהוא מטיב להם וחונן ומרחם עליהם בהתגלות עולם הרחמים, אף על פי שאינם ראויים לאותם הרחמים" (שערי אורה פרק י)

בנוסף, ההכרה במידת טובו של הקב"ה מחזקת את התקווה[2].

ללא הידיעה שהקב"ה עושה עמנו לפנים משורת הדין ומעניק לנו מתנות חינם, מדת תקוותנו תצטמצם מאוד, אנו נקווה רק למה שאנו חושבים שאנו ראויים לו, ואם איננו חושבים עצמנו כראויים לא נקווה כלל ח"ו. מידת מתנת חינם נוסכת את התקווה שלא משנה מה מעשינו ובאיזו מדרגה רוחנית אנו, הקב"ה יכול להושיענו.

נוסף על כך, מדת מתנת חינם מאפשרת לנו לבקש הרבה מעבר למה שאנו חושבים שמגיע לנו, ובכך היא מאפשרת לנו לגדול ולצמוח. שהרי הצלחתנו תלויה בבקשתנו, אדם מקבל לפי בקשתו, מי שמבקש דברים קטנים מקבל דברים קטנים ומי שמבקש דברים גדולים מקבל דברים גדולים, כדברי הפסוק "הרחב פיך ואמלאהו" (תהילים פא, יא). ההכרה במידת מתנת חינם מאפשרת לנו להגדיל את בקשתנו אפילו אם אנו רואים עצמנו "כלא ראויים", ובכך היא פותחת לנו את הפתח להשתנות לטובה.  

אם כן, ההכרה במידת מתנת חינם מחזקת את רצוננו, תקוותנו ושמחתנו. ועל כן, חשוב שנאמין ונפנים מידה זו.

כעני העומד בפתח

כפי שראינו לעיל, מידה זו שמורה לאותם אנשים שאין בידם מצוות ומעשים טובים, ועם זאת, גם אנשים בעלי זכויות יכולים לעורר מידה זו עליהם, השאלה היא כיצד? האם במילים בלבד מעוררים מידה זו?

לדברי השם משמואל, הדרך לעורר מידה זו היא על-ידי ביטול האגו, ההבנה ש"מה אנו ומה חיינו", רק בזכות כך יזכה האדם לעורר מידה זו.

לדבריו, מידה זו אינה שמורה לאותם שאין בידם מצוות ומעשים טובים באופן אובייקטיבי, אלא לאותם שאין להם מצוות ומעשים טובים באופן סובייקטיבי, כלומר, לאותם שחיים בתחושה שלא מגיע להם כלום מצד עצמם וכל בקשתם היא בקשה של מתנת חינם. וז"ל:

"והנה קרוב לזה הוא הלשון ואתחנן, שיודע שאין לו בעצמו אצל הקדוש ברוך הוא כלום רק מבקש מתנת חנם, והוא מכניע כל כוחות הנפש כמו עני בפתח שעומד ומתחנן, ועל-כן בכל לשונות התפלה לא התפלל משה רבנו ע"ה אלא בלשון תחנונים" (שם משמואל, פרשת ואתחנן שנה תרע)[3]

אם כן, סוד כוחה הגדול של בקשת מתנת חינם, היא מאחר והמבקש אותה אינו תולה את תפילתו באמצעי כלשהוא, אלא נסמך הוא כל כולו על טוב ה', ובכך פנייתו פנייה ישירה היא ללא מתווכים.

וכמו שאבא לא יכול לאכזב את בנו שנסמך רק עליו, כך הקב"ה לא מאכזב את הנסמכים על טובו הגדול "וְיָדַ֙עַתְּ֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְקֹוָ֔ק אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יֵבֹ֖שׁוּ קֹוָֽי" (ישעיהו פרק מט, כג)

 

סוף טוב

לסיום לא נוכל שלא להתייחס לעובדה שמשה רבנו, עם כל תקוותו ותחינתו למתנת חינם, לא נכנס לארץ.

בכדי להבין כיצד זה יתכן, עלינו להתבונן בפסוקים.

אם נשים לב נראה, כי הקב"ה לא סירב לבקשתו של משה, כלומר, הקב"ה לא אמר למשה אינך נכנס, אלא ביקש ממנו להפסיק ולהתפלל.

"וָאֶתְחַנַּן, אֶל-יְהוָה, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר; אֲדֹנָי יְהוִה, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ, אֶת-גָּדְלְךָ, וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה–אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ; אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן; וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי,  רַב-לָךְ אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה"(דברים ג, כג-כו)

מדוע שהקב"ה יבקש ממשה להפסיק להתפלל? מה זה משנה לקב"ה אם משה יתפלל או לא, הרי בסופו של דבר ההחלטה בידיו של הקב"ה? על פניו היה נכון יותר מצדו של הקב"ה לומר למשה כי תפילתו לא תתקבל.

ובנוסף ידוע שלכל תפילה יש כוח גדול לפעול בעולם לטובה, שום תפילה לא חוזרת ריקם (כתפילת האמהות שהיו חביבות לפני הקב"ה), ועל כן, גם אם משה לא יקבל את מבוקשו, זה טוב שהוא יתפלל על כך ומשכך מדוע לבקש ממנו להפסיק להתפלל?

אלא שמכאן אנו למדים, כי במידה ומשה היה ממשיך ומתפלל תפילתו הייתה מתקבלת, וזו הסיבה שהקב"ה ביקש ממנו להפסיק ולהתפלל, כדברי ר' צדוק מלובלין:

 "כי אם היה מפציר (משה) בתפילה, היה כוח ביד משה רבינו לפעול בתפילתו לבטל את הגזירה". (פרי צדיק פרשת ואתחנן)

מכאן אנו למדים כמה גדולה כוחה של תפילה ושל בקשת מתנת חינם בפרט.

ועם כי עדיין יש לקב"ה שיקולים שלא לקבל את תפילתנו ולפתוח לנו את אוצרו הטוב, למדונו חז"ל שאין תפילה חוזרת ריקם ואם לא נענתה תפילתנו הרי שאותה תפילה פעלה דבר אחר לטובה. למה הדבר דומה? להורה שסירב לבקשת בנו או לכל אדם אחר שסירב לבקשת חברו, שסירובו גורם לו להתרכך ולהשפיע למבקש במקום אחר שמתאפשר לו.

על כל פנים, הכלל הוא שתפילות נענות ועל כן:

"אמר רבי חמא בר רבי חנינא, אם רואה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנאמר קוה אל ד' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה " (מסכת ברכות דף לב ע"ב)

 

[1] בעל הדרשה הוא ר' יוחנן, אשר שמו מורה על המשכתה של מידת מתנת חינם. אותיות יו"ד וי"ו אלו אותיות של שם ה' כאשר האות יו"ד מסמל את השפע במרומים והאות וי"ו את ההמשכה של השפע לתחתונים כצורתם של אותיות אלו. (ראו תניא, ליקוטי אמרים פרק כו) ואותיות 'חנן' הם מלשון חנינה – מתנת חינם. כך שהשם של ר' יוחנן מבטא את מידת טובו של הקב"ה שיורדת לנבראים.

[2] על חשיבות מידת התקווה כתב הרמח"ל את הדברים הבאים:

"המקוה תמיד בשמחה בלי צער. כי המצטער תמיד הוא ביגון ואנחה וחושב שאין לו תרופה … נמצא התקוה מחיה אותו (את המקווה) … אע"פ שיש לו מעט מעשים טובים לא יבוש, שנאמר 'וידעת כי אני ה' לא יבושו קוי' … ובכוח התקווה יוצר מצרה". (רמח"ל דרוש הקיוי)

[3] ובכך הסביר את דברי המדרש (בשמ"ר פרשה מ"ה סי' ז')  לפיהם הראה הקב"ה למשה אוצרות רבים, המתוקנים לאנשים טובים וצדיקים, ולבסוף הראה לו את אוצר מתנת חינם שהיה גדול מכולם ואמר לו אוצר זה מתוקן לאנשים שאין בידם מצוות ומעשים טובים. ונשאלת השאלה כיצד יתכן שהאוצר של הצדיקים יהיה קטן יותר מהאוצר של האנשים שאין בידם מצוות ומעשים טובים? והתשובה היא, שאוצר מתנת חינם אינו למי שאין בידיו זכויות בפועל, אלא לכל מי שלא סומך על זכויותיו ומתבטל בפני הקב"ה כמי שאין לו כלום מעצמו.  

 

השאר תגובה