עשרת העצות לביקורת בונה – פרשת דברים

ביקורת היא מהדברים שכאשר עושים אותם נכון מועילים מאוד, וכאשר טועים בדרך עלולים חס וחלילה להביא לידי הרס וחורבן. וכפי שהטיב לתאר זאת ר' נחמן, וז"ל:

"אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומוטל על כ"א מישראל להוכיח את חבירו, כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, כ"ש (ויקרא יט) הוכח תוכיח את עמיתך. אעפ"כ לאו כל אדם ראוי להוכיח … כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו. כי ע"י תוכחתו, הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שהוא מוכיחם. כמו כשמונח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב, כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר, אין מרגישין הריח רע. אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר, אזי מעוררין הריח רע. כמו כן, ע"י תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח, עי"ז מזיזין ומעוררין הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שמוכיחם, ועל כן הוא מבאיש ריחם. ועי"ז הוא מחליש את הנשמות שלהם, ועי"ז נפסק השפע מכל העולמות התלוים באלו הנשמות". (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה ח)

מאחר ותוכחה היא לא דבר של מה בכך אמרו חז"ל שספק אם יש אדם שיודע להוכיח."אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח". (מסכת ערכין דף טז ע"ב).

על כן, עלינו לעיין בכל הכללים והעצות שנכתבו בחז"ל באשר לתוכחה ולהפנימם בטרם ניתן דרור ללשוננו.

הכלל הוא שעניינה של התוכחה הוא להועיל לאדם המוכח "להחזירו למוטב" כדברי הרמב"ם (הלכות דעות ו, ז) אין מצווה בתוכחה כשלעצמה. לכן, אם אותו אדם לא ישמע לנו ולא תהיה כל תועלת בדברינו אזי אין מצווה להוכיחו, כאמור בדברי חז"ל:

"ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר: חובה, שנאמר: (משלי ט') אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך". (מסכת יבמות דף סה ע"ב).

מהו הסימן לכך שהתוכחה הייתה כראוי? שהביקורת הייתה בונה?

ראשית, התוצאה- האדם המוכח ישתפר:

"כשהמוכיח ראוי להוכיח, אזי אדרבא הוא מוסיף ונותן ריח טוב בהנשמות ע"י תוכחתו. כי התוכחה צריכה להיות בבחי' התוכחה של משה, שהוכיח את ישראל על מעשה העגל, שע"י תוכחתו נתן בהם ריח טוב. בבחי' נרדי נתן ריחו, הנאמר על מעשה העגל". (ליקוטי מוהר"ן, שם).

שנית, שבסופה יש אהבה – חיזוק הקשר.

"התוכחה מביאה לידי שלום וכן אתה מוצא באברהם שנאמר והוכיח אברהם את אבימלך, מהו אומר ויכרתו שניהם ברית, וכן הוא אומר ביצחק ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם, מהו אומר וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום". (ספרי פרשת דברים פיסקא ב)

על כן, אנו צריכים לעשות מהפך בתפיסה שלנו לגבי תוכחה. נראה שתוכחה נתפסת כיום  "כירידה" על האחר, כביכול מטרת התוכחה היא לפגוע, להעליב ולצער, בעוד שחז"ל אמרו שאין לבייש אדם בתוכחה, וז"ל:

"יכול (להוכיחו) אפילו משתנים פניו? תלמוד לומר: לא תשא עליו חטא".  

לציין, כי אין להבין מדברינו שעלינו לוותר על אמירת האמת ועל העמדת אדם על מקומו, ממש לא, כל השאלה היא כיצד אנו עושים זאת.

 

עשרת העצות:

הרבה מן העצות אותם נציין נלמדים ממשה רבנו, שכל ספר דברים הוא דברי תוכחתו לעם ישראל.

אלה הדברים אשר דבר משה, וכי לא נתנבא משה אלא אלו בלבד… מה תלמוד לומר אלה הדברים אשר דבר משה מלמד שהיו דברי תוכחות. (ספרי פרשת דברים פיסקא א)

וכפי שראינו בדברי ר' נחמן לעיל, תוכחתו של משה נתנה ריח טוב בעם ישראל, כלומר חיזקה אצלם את הקשר לנשמתם לצד הרוחני והטוב שבהם.

"אמר הקדוש ברוך הוא חביבה עלי תוכחת משה לישראל כעשרת הדברים" (מדרש תנאים לדברים פרק א פסוק א)

 

עצה ראשונה – תוכחה שבאה מאהבה :

"ט֭וֹבָה תּוֹכַ֣חַת מְגֻלָּ֑ה מֵֽאַהֲבָ֥ה מְסֻתָּֽרֶת" (משלי פרק כז, ה)

כל אדם מרגיש את היחס של האחר כלפיו, כאשר היחס הוא אוהב האדם נפתח לאחר ומוכן לקבל ממנו גם ביקורת, אך כאשר הביקורת אינה באה מאהבה האדם חש זאת והוא נסגר מלקבלה במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב, הוא כועס על האדם המוכיח ומחזיר לו באותה המטבע ויתור מכך.

"א"ר טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין שיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך". (מסכת ערכין דף טז עמוד ב).

על כן, עלינו להבחין מנין מגיע הביקורת מאהבת עצמנו או מאהבת הזולת, ורק אם היא באה מאהבה לזולת היא תתקבל.

 

עצה שנייה – מובן מהתוכחה שהיא בדאגה למקבל התוכחה.

לא מספיק לאהוב בלב צריך גם לבטא זאת בתוכחה ולאמור לאדם שמוכיחים אותו כי הדברים נאמרים לטובתו. וכפי שניתן לדייק מדברי הרמב"ם:

"הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצווה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך…" (רמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה ז)

 

עצה שלישית – שיש לפניה נתינה

גם כלל זה מתקשר לעניין האהבה, לא ניתן לבוא בביקורת אם אין גם נתינה, וכפי שלימדונו  חז"ל לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא ניתן רק לרחק, ולא זו אף זו, הריחוק צריך להיות בכמות זהירה יחסית לקירוב.

כאשר אנו רק מוחים ומבקרים אדם כלשהו, הוא כבר מפסיק להקשיב לדברינו, הוא מבין שלא יהיה לזה סוף ולכן הוא שם את הסוף עכשיו. בנוסף, במצב כזה אנו הופכים להיות דמות שלילית בחייו שפוגעת בו, ועל כן, הוא יצמצם את השהות שלו עימנו וידחיק את דברינו.

וכפי שכתב הרב קוק באגרתו ל"חסיד המפורסם" הרב אלעזר הכהן, כי  "הירידה באה לא מפני שלא מיחו רבנן על בתי הכופרים, המחריבים את ארץ הקודש ברוחניות ובחומריות, כי אם מפני שרק מיחו ולא עוד". (אגרות הראיה, כרך א' אגרת קלב).

משה רבנו אמר את תוכחתו לעם "אַחֲרֵ֣י הַכֹּת֗וֹ אֵ֚ת סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן וְאֵ֗ת ע֚וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֔ן אֲשֶׁר־יוֹשֵׁ֥ב בְּעַשְׁתָּרֹ֖ת בְּאֶדְרֶֽעִי" (דברים א, ד), וזאת בכדי שהתוכחה תהיה סמוך לאחר הנתינה וכפי שמובא במדרש:

"אמר משה אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצת הארץ, יאמרו מה לזה עלינו, מה היטיב לנו, אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה שאין בו כח להכניסנו לארץ, לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם ואחר כך הוכיחן" (רש"י, שם)

 

עצה רביעית – מה כן לעשות.

כאשר המחאה היא על מעשה שלא נעשה טוב דיו, לא מספיק לשלול את אותו מעשה. סביר מאוד להניח שהאדם עשה את הטוב ביותר שביכולתו באותו רגע נתון, על כן, אין כל תועלת במחאה מאחר ואין כרגע באפשרותו לפעול אחרת או לתקן למפרע. על כן, בכדי להועיל לו, עלינו ליתן לו תובנות או כלים חדשים, או אז, תהיה בידו בפעם הבאה האפשרות לפעול אחרת.

לכן משה רבנו, לא מסתפק במחאה בלבד אלא אומר ומכוון את עם ישראל מה כן לעשות.

וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל־הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְלַמֵּ֥ד אֶתְכֶ֖ם לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֣עַן תִּֽחְי֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־ הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר יְקֹוָ֛ק אֱלֹהֵ֥י אֲבֹתֵיכֶ֖ם נֹתֵ֥ן לָכֶֽם: (דברים ג, א)

 

עצה חמישית – תוכחה שיש לאחריה ברכה ותקווה.

"אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה הואיל וקיבלו עליהן תוכחותיך צריך אתה לברכן, מיד חזר וברכן מנין שנאמר ה' אלהיכם הרבה וגו'"  (דברים רבה, פרשת דברים)

כלומר, משה מצווה לסיים את התוכחה בדברי ברכה וכך הוא עושה.

בכדי שיהיה לאדם מוטיבציה לקבל את התוכחה ולהשתפר צריך לברך אותו. השלילה לכשעצמה לא מניעה קדימה, היא יכולה להפחיד ובכך להביא את האדם לעשות שינוי כלשהו, אך ישנו הבדל גדול בין שינוי שבאה משלילה, מפחד, לבין שינוי שבא מתקווה ומרצון להיות טוב יותר. על כן צריך לסיים בברכה שנותנת תקווה. כגון: אני בטוח שאם תעשה כן, (אמירה חיובית מה כן לעשות) אתה תצליח בגדול (ברכה).

 

עצה שישית – תוכחה שאינה תולה את הפגם באדם אלא במקרה

אחד הדברים החשובים ביותר, היא ההפרדה שיש לעשות בין האדם לבין מעשיו.

עלינו למחות על המעשים ולא על אישיותו של האדם, לדוגמא ילד שגנב, לא נאמר לו "גנב", אלא נאמר לו כי מעשה הגניבה הוא מעשה חמור שאינו הולם אותו.

בכך אנו מאפשרים לו להשתנות לטובה, מאחר ומעשים לעומת אישיות ניתן לשנות.

לא זו אף זו, לדברי ר' נחמן אנו גם נתלה את המעשים הרעים בגורם חיצוני, וז"ל:

"זֶה שֶׁבִּתְחִלַּת דְּבָרָיו שֶׁל מֹשֶׁה הִזְכִּיר כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִכְעִיסוּ לְפָנָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה וְכוּ'. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁמָּנָה כָּאן כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִכְעִיסוּ לְפָנָיו וְכוּ', הַיְנוּ כִּי הַתּוֹכָחָה שֶׁל מֹשֶׁה הָיָה תּוֹכָחָה שֶׁל חֶסֶד … שֶׁאָמַר מֹשֶׁה תּוֹכַחְתּוֹ בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יְעוֹרֵר חַס וְשָׁלוֹם עַל-יְדֵי תּוֹכַחְתּוֹ הָרֵיחַ רַע שֶׁל הַמַּעֲשִׂים רָעִים שֶׁעָשׂוּ וְיַחֲלִישׁ אוֹתָם חַס וְשָׁלוֹם עַל-יְדֵי-זֶה רַק, אַדְּרַבָּא, עַל-יְדֵי תּוֹכַחְתּוֹ יְחַזֵּק אוֹתָם וְיוֹסִיף וְיִתֵּן בָּהֶם רֵיחַ טוֹב … וְעַל-כֵּן הִזְכִּיר כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִכְעִיסוּ לְפָנָיו. 'כָּל הַמְּקוֹמוֹת' דַּיְקָא, כִּי בָּזֶה הִזְכִּיר לָהֶם זְכוּת וָחֶסֶד, כִּי הוּא קִיֵּם אַל תָּדִין אֶת חֲבֶרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ … וְעַל-כֵּן יָדַע שֶׁכָּל אֵלּוּ הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִכְעִיסוּ בָּהֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא הַמְּקוֹמוֹת בְּעַצְמָן גָּרְמוּ לָהֶם לַחֲטֹא, כִּי עָבְרוּ בַּמִּדְבָּר מְקוֹם נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן וְכוּ' שֶׁהֵם מְקוֹם תֹּקֶף הַקְּלִפּוֹת וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא כַּיָּדוּעַ וְהָיָה צְרִיכִים לִלְחֹם עַל קְלִפּוֹת קָשׁוֹת וַעֲצוּמוֹת שֶׁהָיוּ בִּמְקוֹמוֹת כָּאֵלּוּ. וְזֶה גָּרַם לָהֶם שֶׁכַּמָּה פְּעָמִים לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד בַּנִּסָּיוֹן וְנִכְשְׁלוּ בְּמַה שֶּׁנִּכְשְׁלוּ. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל עַל פָּסוּק, וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וְכוּ' שֶׁהַמָּקוֹם גָּרַם לָהֶם לַחֲטֹא, כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ. נִמְצָא שֶׁבָּזֶה שֶׁהִזְכִּיר אֶת הַמְּקוֹמוֹת דַּיְקָא שֶׁהִכְעִיסוּ לְפָנָיו בָּזֶה הִמְצִיא לָהֶם זְכוּת … וְכֵן סוֹבֵב וְהוֹלֵךְ כָּל סֵפֶר דְּבָרִים עַל קֹטֶב זֶה לְהַזְכִּיר אֶת יִשְׂרָאֵל כָּל מַה שֶּׁהִכְעִיסוּ לְפָנָיו וְאַף-עַל-פִּי-כֵן לֹא יִתְיָאֲשׁוּ עַצְמָן מִן הָרַחֲמִים לְעוֹלָם, כִּי רַחֲמָיו לֹא כָּלִים כַּאֲשֶׁר רָאוּ בְּעֵינֵיהֶם שֶׁאַף-עַל-פִּי שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, אַף-עַל-פִּי-כֵן לֹא מָנַע רַחֲמָיו מֵהֶם") ליקוטי הלכות, הלכות ערלה, הלכה ד אות ט)

על ידי כך שאנו תולים את הפגם בגורם חיצוני, קל יותר לאותו אדם להסתכל על עצמו בעין טובה ולהשתנות.

 

עצה שביעית – שמקבל התוכחה יכול לקבלה.

"אל כל ישראל מלמד שהיו כולם בעלי תוכחה ויכולים לעמוד בתוכחות" (ילקוט שמעוני תורה פרשת דברים רמז תשפט).

כאמור, עניין התוכחה הוא להועיל ואם אין מקבל התוכחה יכול לעמוד בתוכחה הרי שהתוכחה רק תזיק לו.

לדוגמא, אדם חסר ביטחון שהתוכחה שלנו עלולה לפגוע לו עוד יותר בביטחון העצמי, הנזק בתוכחה במקרה כזה יגבר על התועלת.

על כן, במקרה כזה צריכים להיות זהירים יותר בכל העצות שנאמרו לעיל.

 

עצה שמינית – שהמידה הרעה אינה מגינה בפני דבר חמור יותר.

פעמים שהנהגה גרועה מסוימת מגינה בפני דבר חמור יותר, בכדי לשים לב לדבר זה אלינו להיות רגישים מאוד, במקרה כזה, ראשית כל יש לחזק אצל אותו אדם את המקומות בהם הוא צריך חיזוק זה יכול להיות ביטחון עצמי, תקווה, אהבה, ורק לאחר מכן, לשלול את המעשים הרעים.

"יש לעיין בדרכי בני אדם כשרוצים להוכיח איזה איש להסירו מדרכו, אולי זה הדרך לפי ענינו טובה היא אע"פ שיש בה חסרונות, אבל בחסרונותיה מגינות עליו בעד חסרונות יותר עצומות. והשי"ת ידריכנו במעגלי צדק, שלפעמים פיתוי היצר הוא להשתקע בתוכחות לכל אחד, ואין זה כי-אם רוע לב. והמרחם רחום יכפר". (מוסר אביך, מדות הראיה, תוכחה)

 

עצה תשיעית – שהתוכחה אינה מביאה את האדם לעשות במזיד

אם אנו יודעים שלמרות שנוכיח את האדם הוא ימשיך במעשיו הרעים, עדיף כי לא נוכיח כלל מאחר ועדיף שיעשה את מעשיו הרעים "בשוגג" כלומר, ללא הבחנה כי מעשיו רעים הם, מאשר יעשה את אותם מעשים במזיד. מאחר וכאשר אדם עושה דבר רעה ביודעין זה מביא אותו לזהות עצמו כאדם רע מה שעלול להביא אותו להשלים עם המצב הזה ומכאן הדרך להידרדרות מוסרית ומעשית פתוחה.

על כן אמרו חז"ל שאפילו באדם העובר על מצוות דאורייתא, אין למחות אם ידוע לנו שלא ישמע לתוכחה.

"מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. והני מילי – בדרבנן, אבל בדאורייתא – לא. ולא היא, לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי, דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא, ואכלי ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי". (מסכת ביצה דף ל עמוד א)

במקרה כזה, רק אם ברור לנו שאותו אדם לא ישמע לדברינו אין לאומרם.

 

עצה עשירית – תוכחה בעין טובה, רואים את האדם כחכם ולא כלץ.

כל אדם מתנהג כלפינו כפי שאנו רואים אותו, אם אנו רואים אותו כעבריין הוא מתנהג לפנינו כעבריין ואם אנו רואים אותו כצדיק הוא מתנהג לפנינו כצדיק, ועל זו הדרך. על כן, כתב השל"ה כי הפסוק  "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט, ח) מוסב על אותו האדם, כל השאלה היא כיצד אתה פונה אליו האם כלץ או כחכם, ותגובתו תהיה בהתאם וז"ל:

"כשהוכיחם בדברי מוסר, סיפר מעלתם, 'הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים' כו' (דברים א, יג), הוא על דרך הפסוק (משלי ט, ח) 'אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך'. הענין, כשאתה רוצה להוכיח את אחד, אל תאמר לו כך וכך אתה גרוע, כי אז ישנאך ולא ישמע לדבריך. וזהו שאמר 'אל תוכח לץ', שלא תוכח אותו בדרך זלזול לומר לו לץ אתה. רק אדרבה תאמר לו חכם אתה, ואם כן חרפה היא לאיש כמוך לעשות כה וכה, זהו 'הוכח לחכם', כלומר, תעשהו לך לחכם, אז יאהבך וישמע לקול דבריך ויקבל מוסר". (של"ה פרשת דברים דרך חיים תוכחת מוסר)

 

חשוב,להדגיש שכל הכללים הפוטרים אותנו מן התוכחה אינם פוטרים אותנו מהעמידה על האמת. אלא שכאשר לא ניתן לעשות זאת בביקורת ותוכחה יש לעשות כן בצורה אחרת.

 

דֶ֥רֶךְ חַ֝יִּ֗ים תּוֹכְח֥וֹת מוּסָֽר (משלי ו, כג)

בכל הקשור אלינו, כאשר מוכיחים אותנו, העצה היא לשמוח וללמוד מכל תוכחה. אם אנו רוצים להתקדם בחיים ולראות תוצאות בשטח ולא רק לדמיין שאנו טובים, עלינו לשמוע את התוכחות וללמוד בהם ולשפר בהתאם, וזאת גם אם האדם המוכיח לא ראוי להוכיח.

האדם החכם "אוהב את התוכחות" (אבות פרק ו, ו) ו"שומע האמת ממי שאמרה" גם אם אינו ראוי לאומרה.

וכמשל שהיה הרב הגאון שלמה טייכטל, בעל ספר הבנים שמחה, מספר בכדי לעודד את העלייה לארץ, בשמן שרבים משומרי המצוות התנגדו לעלייה מכיוון שהמעוררים הראשים עליה היו אנשים שהפסיקו לשמור על מסורת אבותיהם. וזהו תוכן משלו:

מעשה בעיירה אחת, שהגבאי הצדיק, היה מעיר את אנשי העיירה בחודש אלול, מוקדם בבוקר לסליחות. למרבה הצער, הגבאי נפטר ואשתו הצדקת, לקחה על עצמה את תפקיד ההשכמה לסליחות, ובכל בוקר בחודש אלול, הייתה קמה מוקדם בבוקר ומקישה על דלתות הבתים.

אחד מן הפושעים בעיר ראה זאת ונכמרו רחמיו, ניגש הוא אל האשת הגבאי ואמר לה כי מעכשיו הוא יעיר את אנשי העיירה לסליחות, וכך היה.

בבוקר הראשון שהעיר אותו פושע את אנשי העיירה לסליחות, האנשים לא התעוררו ולא הגיעו לסליחות. לשאלת הרב מדוע לא באתם? ענו, וכי אותו פושע יעיר אותנו לסליחות? קודם שיבוא הוא, לפני שיעיר אחרים!

בתגובה ענה הרב, לא משנה מי מעיר, השאלה היא למה הוא מעיר?

 

שנזכה לבנות ולהיבנות!

 

 

 

 

 

 

מחשבה אחת על “עשרת העצות לביקורת בונה – פרשת דברים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s