כללים ועצות לביקורת בונה – פרשת דברים

ספר דברים הנו דברי "התוכחה", של משה לעם ישראל, שהייתה חביבה לפני הקב"ה, כדברי המדרש:  

"אמר הקדוש ברוך הוא חביבה עלי תוכחת משה לישראל כעשרת הדברים" (מדרש תנאים, דברים פרק א פס' א)

לא כל תוכחה זוכה להיות חביבה לפני הקב"ה, התוכחה היא דבר עדין מאוד, היא מהדברים שכאשר עושים אותם נכון מועילים מאוד, וכאשר טועים עלולים חס וחלילה להביא להחמרת המצב. וכפי שהטיב לתאר זאת ר' נחמן, וז"ל:

"כשהמוכיח ראוי להוכיח, אזי אדרבא הוא מוסיף ונותן ריח טוב בהנשמות ע"י תוכחתו. כי התוכחה צריכה להיות בבחינת התוכחה של משה, שהוכיח את ישראל על מעשה העגל, שע"י תוכחתו נתן בהם ריח טוב. בבחינת נרדי נתן ריחו, הנאמר על מעשה העגל". (ליקוטי מוהר"ן, תניינא תורה ח)

לעומת זאת, כאשר: "המוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו. כי ע"י תוכחתו, הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שהוא מוכיחם. כמו כשמונח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב, כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר, אין מרגישין הריח רע. אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר, אזי מעוררין הריח רע. כמו כן, ע"י תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח, על-ידי-זה מזיזין ומעוררין הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שמוכיחם, ועל כן הוא מבאיש ריחם. ועל-ידי-זה הוא מחליש את הנשמות שלהם, ועל-ידי-זה ז נפסק השפע מכל העולמות התלוים באלו הנשמות". (ליקוטי מוהר"ן, שם)

מאחר ותוכחה אינה דבר של מה בכך, עלינו לעיין מה עשה משה בתוכחתו ובכללים והעצות שנכתבו בחז"ל באשר לתוכחה, בכדי שכאשר נצטרך להוכיח, נוכל לעשות זאת בדרך שתקדם ולא תפגע ח"ו.

"מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע"

ראשית כל, צריך לדעת ולהפנים שהתוכחה נועדה להועיל, אין מצווה בתוכחה כשלעצמה אלא בתוצאה שלה, ואם התוצאה תהיה רק קלקול והחרפת המצב, אזי אין מצווה להוכיח, אלא להפך במקרה כזה המצווה היא שלא להוכיח, וכדברי חז"ל:

"ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר: חובה, שנאמר: (משלי ט') אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" (מסכת יבמות דף סה ע"ב)

כמו כן, צריך להיזהר מאוד מלהוכיח אדם אשר נמצא במצב של חולשה נפשית, כגון, חוסר בטחון, דיכאון, עומס נפשי וכדומה, כי במקרים כאלו התוכחה יכול להיות הקש שישבור את גב הגמל חלילה. לדברי חז"ל משה אמר את תוכחתו מאחר וידע שעם ישראל יכולים לעמוד בה, וז"ל:

"אל כל ישראל מלמד שהיו כולם בעלי תוכחה ויכולים לעמוד בתוכחות" (ילקוט שמעוני תורה פרשת דברים רמז תשפט)

בדומה לכך הזהיר הרב קוק מלהוכיח אדם על התנהגות שלילית אשר מגנה עליו מהתנהגות שלילית יותר, כמובן, שדבר זה קשה מאוד לדעת, ועל כן, הרב קוק מסיים את דבריו בתפילה שלא ניפול בכך.

"יש לעיין בדרכי בני אדם כשרוצים להוכיח איזה איש להסירו מדרכו, אולי זה הדרך לפי ענינו טובה היא אע"פ שיש בה חסרונות, אבל בחסרונותיה מגינות עליו בעד חסרונות יותר עצומות. והשי"ת ידריכנו במעגלי צדק, שלפעמים פיתוי היצר הוא להשתקע בתוכחות לכל אחד, ואין זה כי-אם רוע לב. והמרחם רחום יכפר". (מוסר אביך, מדות הראיה, תוכחה)

וכעת נפנה למספר עצות שנאמרו בחז"ל באשר לתוכחה במקום שהיא מתאפשרת.

1 . באה מאהבה :

"ט֭וֹבָה תּוֹכַ֣חַת מְגֻלָּ֑ה מֵֽאַהֲבָ֥ה מְסֻתָּֽרֶת" (משלי פרק כז, ה)

כאמור בפסוק תוכחה שתבוא מתוך אהבה – אכפתיות תהא "טובה" יותר, כי הזולת ירגיש זאת ויהיה פתוח לקבלה.

על כן, משה רבנו, לדברי המדרש, אמר את תוכחתו "אַחֲרֵ֣י הַכֹּת֗וֹ אֵ֚ת סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן וְאֵ֗ת ע֚וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֔ן אֲשֶׁר־יוֹשֵׁ֥ב בְּעַשְׁתָּרֹ֖ת בְּאֶדְרֶֽעִי" (דברים א, ד), וזאת בכדי שהתוכחה תאמר בסמוך לנתינה:

"אמר משה אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצת הארץ, יאמרו מה לזה עלינו , מה היטיב לנו, אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה שאין בו כח להכניסנו לארץ, לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם ואחר כך הוכיחן" (רש"י, שם)

לדברי הרמב"ם צריך להדגיש גם תוך כדי התוכחה, שהדברים נאמרים לטובתו של המוכח, וז"ל:

"הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצווה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך…" (רמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה ז)

2. שמאל דוחה וימין מקרבת

בהמשך לכך, למדונו חז"ל שלעולם תהא "שמאל דוחה וימין מקרבת", כלומר, היחסים בנינו לבין הזולת צריכים להיות יותר מקרבים מאשר מרחקים (יד ימין שהיא היד החזקה – מקרבת, ויד שמאל שהיא היד הרפה –  מרחיקה), לא יתכן שנבוא רק בביקורת כלפי מישהו ולא נאמר לו גם דברים טובים. לדברי הרב קוק, באגרתו ל"חסיד המפורסם" הרב אלעזר הכהן, כתב, כי הסיבה לירידת הדור, והריחוק שלהם מחכמים ומתוכחתם, אינה באה מכך שהחכמים לא מחו מספיק "כי אם מפני שרק מיחו ולא עוד" (אגרות הראיה, כרך א' אגרת קלב). כלומר רק שלילה וריחוק לא יניבו כל תוצאה, להפך הם יחמירו את המצב.

 על כן, עלינו לשים לב שאנו מרבים בקירוב וממעטים בריחוק

3. מה כן לעשות.

פעמים שהתוכחה לא תעזור מהסיבה שהמוכח לא יודע להתנהג אחרת, ועל כן, במקרים כאלו אין להסתפק בשלילת המעשים הרעים, אלא להוסיף וללמד אותו כיצד כן ראוי להתנהג, או אז, תהיה בידו האפשרות לפעול אחרת.

וכן אנו רואים בפרשה, משה רבנו לא מסתפק במחאה בלבד, אלא בסמוך אליה הוא אומר ומכוון את עם ישראל מה כן לעשות.

וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל־הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְלַמֵּ֥ד אֶתְכֶ֖ם לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֣עַן תִּֽחְי֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־ הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר יְקֹוָ֛ק אֱלֹהֵ֥י אֲבֹתֵיכֶ֖ם נֹתֵ֥ן לָכֶֽם…" (דברים ג, א).

4. תוכחה שיש לאחריה ברכה ותקווה.

המוטיבציה שלנו מורכבת משתי תנועות – שאיפה והימנעות. או במילים אחרות "מוטיבציית הגזר" המתמקדת ברווח שיצא לנו מהשינוי. ו"מוטיבציית המקל" המתמקדת במחירים שאנו עלולים לשלם אם לא נערוך שינוי. לרוב בתוכחה אנשים מתמקדים רק "במקל", והדבר הנכון הוא להוסיף גם את "הגזר" ולומר מה יהיה הרווח מהשינוי, וכפי שעשה משה:

"שָׁמַרְתָּ אֶת-חֻקָּיו וְאֶת-מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְדוָֹד אֱלקֶיךָ נתֵן לְךָ כָּל-הַיָּמִים"  (דברים פרק ד, מ)

5. תוכחה שאינה תולה את הפגם באדם 

אחד הדברים החשובים ביותר בתוכחה, הוא להפריד בין האדם לבין מעשיו הרעים, כלומר, עלינו למחות על המעשה שעשה אותו אדם ולא על אישיותו. לדוגמה – ילד שגנב, לא נאמר לו "גנב", אלא נאמר לו ש"מעשה הגניבה" הוא מעשה חמור שאינו הולם אותו. ובכך נאפשר לו להבין שהמעשה הרע הוא חיצוני לו, אחרת האדם עלול לזהות את עצמו ככזה, וזהות זה דבר שמאוד קשה לשנות…

לא זו אף זו, לדברי ר' נחמן אנו נבקש לתלות את המעשים בגורם חיצוני ובכך נאפשר לאותו אדם  ללמד על עצמו זכות מה שיאפשר לו להשתנות לטובה בקלות רבה יותר, וכפי שעשה משה רבנו, אשר תלה את חטאי בני-ישראל במקום 'הקשה' בו עברו:

" שֶׁבִּתְחִלַּת דְּבָרָיו שֶׁל מֹשֶׁה הִזְכִּיר כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִכְעִיסוּ לְפָנָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה וְכוּ'. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁמָּנָה כָּאן כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִכְעִיסוּ לְפָנָיו וְכוּ', הַיְנוּ כִּי הַתּוֹכָחָה שֶׁל מֹשֶׁה הָיָה תּוֹכָחָה שֶׁל חֶסֶד … שֶׁאָמַר מֹשֶׁה תּוֹכַחְתּוֹ בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יְעוֹרֵר חַס וְשָׁלוֹם עַל-יְדֵי תּוֹכַחְתּוֹ הָרֵיחַ רַע שֶׁל הַמַּעֲשִׂים רָעִים שֶׁעָשׂוּ וְיַחֲלִישׁ אוֹתָם חַס וְשָׁלוֹם עַל-יְדֵי-זֶה רַק, אַדְּרַבָּא, עַל-יְדֵי תּוֹכַחְתּוֹ יְחַזֵּק אוֹתָם וְיוֹסִיף וְיִתֵּן בָּהֶם רֵיחַ טוֹב … וְעַל-כֵּן הִזְכִּיר כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִכְעִיסוּ לְפָנָיו. 'כָּל הַמְּקוֹמוֹת' דַּיְקָא, כִּי בָּזֶה הִזְכִּיר לָהֶם זְכוּת וָחֶסֶד, כִּי הוּא קִיֵּם אַל תָּדִין אֶת חֲבֶרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ  וְעַל-כֵּן יָדַע שֶׁכָּל אֵלּוּ הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִכְעִיסוּ בָּהֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא הַמְּקוֹמוֹת בְּעַצְמָן גָּרְמוּ לָהֶם לַחֲטֹא, כִּי עָבְרוּ בַּמִּדְבָּר מְקוֹם נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן וְכוּ' שֶׁהֵם מְקוֹם תֹּקֶף הַקְּלִפּוֹת וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא כַּיָּדוּעַ וְהָיָה צְרִיכִים לִלְחֹם עַל קְלִפּוֹת קָשׁוֹת וַעֲצוּמוֹת שֶׁהָיוּ בִּמְקוֹמוֹת כָּאֵלּוּ. וְזֶה גָּרַם לָהֶם שֶׁכַּמָּה פְּעָמִים לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד בַּנִּסָּיוֹן וְנִכְשְׁלוּ בְּמַה שֶּׁנִּכְשְׁלוּ. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל עַל פָּסוּק, וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וְכוּ' שֶׁהַמָּקוֹם גָּרַם לָהֶם לַחֲטֹא, כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ. נִמְצָא שֶׁבָּזֶה שֶׁהִזְכִּיר אֶת הַמְּקוֹמוֹת דַּיְקָא שֶׁהִכְעִיסוּ לְפָנָיו בָּזֶה הִמְצִיא לָהֶם זְכוּת" (ליקוטי הלכות, הלכות ערלה, הלכה ד אות ט)

6. עין טובה

כל אדם מתנהג כלפינו כפי שאנו רואים אותו, אם אנו רואים אותו כעבריין הוא מתנהג בפנינו כעבריין ואם אנו רואים אותו כצדיק הוא מתנהג בפנינו כצדיק, ועל זו הדרך. על כן, כתב השל"ה כי הפסוק  "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט, ח ) מוסב על אותו האדם, כל השאלה היא כיצד אנו פונים אליו האם כלץ או כחכם, ותגובתו תהיה בהתאם וז"ל:

" 'אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך'. הענין, כשאתה רוצה להוכיח את אחד, אל תאמר לו כך וכך אתה גרוע, כי אז ישנאך ולא ישמע לדבריך. וזהו שאמר 'אל תוכח לץ', שלא תוכח אותו בדרך זלזול לומר לו לץ אתה. רק אדרבה תאמר לו חכם אתה, ואם כן חרפה היא לאיש כמוך לעשות כה וכה, זהו 'הוכח לחכם', כלומר, תעשהו לך לחכם, אז יאהבך וישמע לקול דבריך ויקבל מוסר". (של"ה פרשת דברים דרך חיים תוכחת מוסר)

וכן עשה משה ואמר לעם: "ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרבים אליו כיה-וה אלהינו בכל קראנו אליו ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקם ככל התורה הזאת אשר אנכי נתן לפניכם היום" (דברים ד, ו-ח)

הצדיקים הטהורים

לסיום חשוב להדגיש שאנו לא מעוניינים לפתח עין ביקורתית כלפי אנשים, להפך אנו מעדיפים לפתח עין טובה ולהתעסק בעיקר בחיוב ובטוב כ"צדיקים הטהורים" כפי שהגדרם הרב קוק:

"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה" (שמונה קבצים, קובץ ב פסקה צט)

 זוהי הדרך הראשית שצריכה להיות לנגד עיננו ובה אנו צריכים לילך. אולם, פעמים שנצטרך לתת ביקורת ובמאמר זה למדנו כיצד לעשות זאת בדרך הטובה ביותר והסימן  לכך שהתוכחה נאמרה בצורה הנכונה, היא שבעקבותיה הקשר דווקא התחזק ולא התרופף וכדברי המדרש.

"התוכחה מביאה לידי שלום וכן אתה מוצא באברהם שנאמר והוכיח אברהם את אבימלך, מהו אומר ויכרתו שניהם ברית, וכן הוא אומר ביצחק ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם, מהו אומר וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום". (ספרי פרשת דברים פיסקא ב).

בהצלחה!

מחשבה אחת על “כללים ועצות לביקורת בונה – פרשת דברים

השאר תגובה