נחת רוח בעושרו – פרשת מטות מסעי

נחת רוח בעושרו

היחס לכסף, מעסיק את כולם ויש לברר מהו היחס הנכון לכסף, ואין הכוונה לכסף הנצרך למחייה, לכולי עלמא הוא נצרך ואף חיובי, אלא מהו היחס להתעשרות?

בחנו את היחס שלכם, על ידי שתענו באופן אסוציאטיבי על השאלות הבאות:

  1. הרבה כסף גורם ל-
  2. אם יהיה לי הרבה כסף אני יהיה –
  3. אנשים עשירים הם –

אם עניתם תשובות שליליות, כנראה שאתם מתקשים להתעשר. אפשרות שנייה, שאתם מתעשרים אך כספכם הרב לא מחובר מספיק לעולם הערכים שלכם.

הכלל הוא, שכאשר אנו רואים דבר מסוים כשלילי, במקרה שלנו זה העושר, נפתחות בפנינו שתי אפשרויות, האחת, לברוח ממנו עד כמה שניתן, השנייה, לקחת אותו ולקבל את ההשלכות השליליות. במילים אחרות, שתי האפשרויות הן, להיות "צדיק ורע לו" או "רשע וטוב לו".

אולם, כאשר נראה שישנה אפשרות שלישית, להיות גם מוסרי וגם עשיר תפתח בפנינו האפשרות להיות "צדיק וטוב לו".

את האפשרות הזו אנו רוצים לפתח במאמר זה.

 

צדיק וטוב לו

בתורה ובדברי חכמנו אנו מוצאים יחס אמביוולנטי כלפי העושר, מצד אחד נאמר "נִֽבֳהָ֥ל לַה֗וֹן אִ֭ישׁ רַ֣ע עָ֑יִן" (משלי פרק כח, כב); "אַל־תִּיגַ֥ע לְֽהַעֲשִׁ֑יר מִֽבִּינָתְךָ֥ חֲדָֽל" (משלי פרק כג,ד); "מרבה נכסים מרבה דאגות" (מסכת אבות ב, ז), וכדומה.

מצד שני ברכת כוהנים פותחת בברכה על ריבוי נכסים כדברי רש"י: "יברכך – שיתברכו נכסיך: וישמרך – שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך" (במדבר ו, כד).

והברכות שהתורה מבטיחה להולך בדרכה, הינם עושר חומרי כמופיע בתורה לרוב.

כמו כן, אנו יודעים כי האבות היו עשירים מאוד מאוד, עד כי הבריות היו אומרות "זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך" (שהיה מלך פלישתים). וכן אנו רואים כי היו הרבה תנאים ואמוראים שהיו עשירים מאוד, כגון: רבי, רב אשי, ר' אלעזר בן עזריה ועוד.

ויתרה מכך, חז"ל לימודנו "שאין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר" (מדרש אגדה פרשת פקודי) אם כן, יש לברר מתי העושר לברכה ומתי הוא לרועץ .

נבהל להון

בפרשה מופיע שבני גד ובני ראובן הקדימו את הדאגה למקניהם לפני הדאגה לטפם, בשל כך, נאמר עליהם "לב כסיל לשמאלו", ועל נחלתם דרשו את הפסוק "נַ֭חֲלָה מְבֹהֶ֣לֶת בָּרִאשֹׁנָ֑ה וְ֝אַחֲרִיתָ֗הּ לֹ֣א תְבֹרָֽךְ" (משלי פרק כ), וז"ל המדרש:

"לב חכם לימינו זה משה ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות שהן אומרים למשה גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו אמר להם משה אינה כלום אלא עשו את העיקר עיקר תחלה בנו לכם ערים לטפכם ואח"כ וגדרות לצאנכם הוי לב חכם לימינו זה משה ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות חייכם אין בו ברכה עליהם נאמר (משלי כ) נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך". (במדבר רבה (וילנא) פרשת מטות)

מהי אותה בהלה? וכיצד יתכן שבני גד ובני ראובן הקדימו את המקנה לילדים?

ברור לי, שאם היינו שואלים את בני גד ובני ראובן מה עיקר ומה טפל, הם היו עונים שהילדים עיקר והנכסים טפלים. אלא, שהביקורת היא על כך שכאשר הם עסוקים בלעשות "עסקים" הם שוכחים את עולם הערכים הזה, זוהי 'הבהלה' עליה דברו חז"ל, כמו שאדם מבוהל אינו מחובר לעצמו לזהותו ולערכיו באותם רגעי "בהלה", כך ישנם אנשים שאינם מחוברים לעצמם ולערכים שלהם כאשר הם עסוקים בקריירה, בעבודה או בעסקים, הם משאירים את הערכים בצד עד שיתפנו מעיסוקיהם, על כך נאמר:

"נִֽבֳהָ֥ל לַה֗וֹן אִ֭ישׁ רַ֣ע עָ֑יִן וְלֹֽא־יֵ֝דַע כִּי־חֶ֥סֶר יְבֹאֶֽנּוּ" (משלי כח, כב)

כלומר, העושר אינו דבר רע אך הבהלה אליו רעה, וכאמור בפסוק מי שנבהל להון ולא מתנהג ביושרה בסופו של דבר "חסר יבאנו", ונראה, כי זאת מהסיבה הפשוטה שאנשים כבר לא ירצו להיות אתו באינטראקציה עסקית.

מלבד זאת, גם אם אדם שנבהל להון יתעשר, זהו לא עושר אמיתי, העושר כמו כל דבר חיצוני בחיינו בה לענות על צורך פנימי, כאשר נעמיק ונתבונן מהי התחנה האחרונה שממנה המשיכה שלנו לעושר נובעת נגלה שהיא נובעת מהרצון לנחת רוח. שהרי האדם כוסף לעושר בכדי שתהיה בידו היכולת, וליכולת בכדי שלא יהיה מחויב לאנשים או למעשים מסוימם, ולכך הוא כוסף מאחר והוא חפץ להיות חופשי, והרצון להיות חופשי נובע מהרצון לחיות "בנחת" ללא כל מחויבות לא רצויה אשר מובילה למועקה, ועל כן, אמרו חז"ל: "איזה עשיר? כל שיש לו נחת רוח בעשרו" (מסכת שבת דף כה ע"ב),  וכפי שהסביר הרב קוק:

"המגמה האמיתית של העושר היא שלות הנפש הנמצאת על ידו. אבל אם יהיה העושר מביא את האדם לידי מהומה וטרדא ופיזור הנפש, אין זאת המטרה של העושר, שהרי עצם העושר אינו המטרה כי-אם התולדה של מעמד הנפש השקט והדעה המתרחבת היוצא ממנו". (עין איה, שבת א, פרק שני פסקה ע).

דא עקא, שהאדם יכול לרדוף אחר העושר בלי לדעת מה הוא מבקש, ובמקום שעושרו יזכה אותו בנחת רוח, הוא רק מרבה עליו דאגות ומועקות, על עושר כזה אמר שלמה המלך "ט֤וֹב פַּ֣ת חֲ֭רֵבָה וְשַׁלְוָה־בָ֑הּ מִ֝בַּ֗יִת מָלֵ֥א זִבְחֵי־רִֽיב" (משלי פרק יז, א).

אֹ֣רֶךְ יָ֭מִים בִּֽימִינָ֑הּ בִּ֝שְׂמֹאולָ֗הּ עֹ֣שֶׁר וְכָבֽוֹד (משלי ג, טז)

אם כן, צדיק וטוב לו, הוא האדם שפתוח לעושר אך מבין שהכסף הוא רק אמצעי ולא מטרה, ועל כן, הוא לא יבהל להון ולא יקריב למענו את ערכיו. כך שכל עוד הערכים עומדים בראש האדם יכול להתעשר לרוב ועושרו יהיה לברכה. וכפי שהרחיב הרב קוק על דברי חז"ל לפיהם:  "הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה, הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה, הזהיר בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין" (במסכת שבת דף כג ע"ב) וז"ל:

"ישנם אנשים שהשקיפו על מרחב החיים עם כל התפשטותם, וראו כי נפש האדם בבריאותה היא נוטה לחיות חיים רחבים, נאותים לפי הרחבתם של כחות נפשו ששואפת להתפשט. חשבו על-כן וטעו, שלא ימצא האדם למלא נפשו בחיים, כי-אם ישים את החיים ההוים החומריים מקום מרכז תכליתו, שאז ישאף למלא את חק החיים. אבל אם תעודתו ומגמתו הפנימית תהיה רק יסוד החיים הרוחניים והנצחיים, ויהיו לו כל עניני החיים הרחבים שבעוה"ז רק בערך הכשר והכנה להשגת קיום התורה והמצות, יצטמצם אצלו יסוד החיים, ונמצא שיהיו חייו אז שלא כפי טבע נפשו האנושית שמתגעגעת לחיים רחבים, ומפני משפט מעוקל זה באו לעשות הטפל לעיקר. אבל באמת שקר בימינם, כי אע"פ שהרחבת החיים היא נטיה טבעית באדם, אבל לא מפני זה צריכות אותן ההרחבות המוחשיות להיות תכלית החיים, אלא יסוד החיים ותכליתם הוא הצד הקדוש שבהם, פרי הטוב העומד לעד. אלא שכל-כך ישנם מעמדים גבוהים ובקשות גדולות בדרכי ד', עד שכל הרחבת החיים הטבעים, הכל נתבעים הם לצורך התעודה ההכנית, לרגלי ההכשר של צד הקדושה שנמצא בפנימיות החיים. על-כן אל יאמר אדם כי הזהיר במזוזה, ודאי יסוד מגמתו במושג הדירה הוא למען יקיים על ידה את המצוה התלויה בה, שמגמתו זאת מתנגדת אל הרחבת עצם החיים שיש בחלק הטבעי של האדם, אל דירה נאה רחבה והדורה. לא כן הוא, כי עם עשיית התמצית העקרית שבחיים את היסוד הרוחני התכליתי, מכל מקום כל ההרחבות נזקקות לו, והזהיר במזוזה משום הכי זוכה לדירה נאהאלא במקום שמי ששמים כל מגמתם התכליתית בדברים המגושמים לבדם לא יוכלו להתרומם אל קדושת הרעיונות, ולשמח שמחה עדינה בחייהם, ובמלאת ספקם והזקנה תכביד עליהם ידה, ימצאו עצמם מבוהלים ודעתם מטורפת, לעומת זה קוי ה' שהכירו את החיים בתור אמצעי הגון, אע"פ שערכו בתור אמצעי לא גרם כלל לצמצומו, אבל גרם להיות השמחה קיימת בו בכל עת וכל מצב…" (עין איה, שבת א דף כג ע"ב פסקה כט)

כאמור בדברי הרב קוק, המחשבה כי לא ניתן להיות מוסרי ולהתעשר הביאה הרבה אנשים לבחור בדרך של "רשע וטוב לו" מאחר ולא רצו לוותר על הרחבת החיים. והאמת היא שהעושר אינו סותר את המוסר, המוסר לא דורש מהאדם לוותר על העושר אלא רק לדעת מה עיקר ומה טפל. עוד כותב הרב כי הכלל כאשר מקדימים את הטפל (כסף) אין מקום לעיקר (ערכים), בעוד שכאשר מקדימים את העיקר (ערכים) יש מקום גם לטפל (כסף). וכפי שדרשו חז"ל את הפסוק "אֹ֣רֶךְ יָ֭מִים בִּֽימִינָ֑הּ בִּ֝שְׂמֹאולָ֗הּ עֹ֣שֶׁר וְכָבֽוֹד" (משלי ג, טז) וז"ל:

"ארך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד. אלא בימינה ארך ימים איכא, עושר וכבוד ליכא? אלא: למיימינין בה – אורך ימים איכא, וכל שכן עושר וכבוד. למשמאילים בה – עושר וכבוד איכא, אורך ימים ליכא"  (מסכת שבת דף סג ע"א)

פירוש הדברים: התלמוד שואל האם הפסוק "ארך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד" מלמד שניתן לזכות או לחיים רוחניים (המכונים אורך ימים) או לעושר וכבוד? ועונה התלמוד שלא! אלא מי ששם את החיים הרוחניים בימינו (כלומר כעיקר) יכול לזכות גם בעושר וכבוד בשמאלו (כטפל) בעוד ההפך אינו מתאפשר.

משל יפה לכך ניתן לראות בסיפור המפורסם על מרצה שהוזמן לתת הרצאה בבית ספר למנהל בנושא "תכנון זמן יעיל". בעמדו בפני הקבוצה אמר: "אנו עומדים לערוך ניסוי". מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו הוציא המרצה מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. לאחר מכן הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת, בתוך המכל. כאשר התמלא המכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות ושאל: "האם המכל מלא?" כולם השיבו "אכן".

המרצה המתין מספר שניות ושאל :"האמנם?" ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בקפדנות שפך את החצץ מעל האבנים וניער מעט את המכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המכל. שוב הרים המרצה הזקן את מבטו ושאל את הקהל: "האם המכל מלא?" עתה החלו מאזיניו המבריקים להבין את כוונתו. אחד מהם השיב "כנראה שלא."

"נכון" השיב המרצה הזקן. חזר והתכופף, והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם המיכל מלא?" הפעם ללא היסוס ובמקהלה השיבו התלמידים המחוננים: "לא" "נכון!" השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי העוצמה והיוקרה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המכל עד לשפתו. המרצה הזקן הרים את מבטו אל הקהל ושאל: "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה?"

והשיב: אם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס אותן אחר כך."

שנזכה לאורך ימים עושר וכבוד!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.