נחת רוח בעושרו – פרשת מטות מסעי

היחס לכסף, מעסיק את כולם ויש לברר מהו היחס הנכון לכסף, ואין הכוונה לכסף הנצרך למחייה שלכולי עלמא הוא נצרך ואף חיובי, אלא מהו היחס להתעשרות?

המחשבה המצויה לגבי כסף היא, שמיעוטו הכרח בל יגונה ורובו רע, ככה חונכנו רובנו. בחנו את היחס שלכם לכסף, ע"י שתענו באופן אסוציאטיבי על השאלות הבאות:

  1. הרבה כסף גורם ל-
  2. אם יהיה לי הרבה כסף אני יהיה –
  3. אנשים עשירים הם –

אם עניתם תשובות שליליות, כנראה שאתם מתקשים להתעשר. אפשרות שנייה, שאתם מתעשרים אך כספכם הרב לא מחובר מספיק לעולם הערכים שלכם.

הכלל הוא, שכאשר אנו רואים דבר מסוים כשלילי, במקרה שלנו זה העושר, נפתחות בפנינו שתי אפשרויות, האחת, לברוח ממנו עד כמה שניתן, השנייה, לקחת אותו ולקבל את ההשלכות השליליות. במילים אחרות, שתי האפשרויות הן "צדיק ורע לו" או "רשע וטוב לו".

אולם, כאשר נראה שישנה אפשרות שלישית, להיות גם מוסרי וגם עשיר תפתח בפנינו האפשרות להיות "צדיק וטוב לו".

את האפשרות הזו אנו רוצים לפתח במאמר זה.

צדיק וטוב לו

כאמור, המחשבה המצויה היא שעושר הוא דבר רע, ולכך אנו מוצאים צידוקים רבים הן במציאות והן במקורות, כולם יודעים לדקלם את מימרות חז"ל כגון "מרבה נכסים מרבה דאגות". אך מעט שמים לב, ליחס החיובי שיש לתורה ולחז"ל כלפי העושר, וזאת מאחר, וכאשר אנו מחליטים שמשהו הוא רע המוח שלנו משמיט מאיתנו את הראיות ההפוכות לכך.

אז ראשית כל, הברכה (בה"י הידיעה) של עם ישראל, היא בירכת הכוהנים הפותחת במילים: "יְבָרֶכְךָ֥ יְקֹוָ֖ק וְיִשְׁמְרֶֽךָ" (במדבר ו, כד)

והפירוש לכך ע"פ רש"י הוא "יברכך – שיתברכו נכסיך: וישמרך – שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך".

כמו כן, אנו יודעים כי האבות היו עשירים מאוד מאוד, עד כי הבריות היו אומרות "זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך" (שהיה מלך פלישתים). וכן אנו רואים כי היו הרבה תנאים ואמוראים שהיו עשירים מאוד, כגון: רבי, רב אשי, ר' אלעזר בן עזריה ועוד.

ויתרה מכך, חז"ל לימודנו "שאין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר" (מדרש אגדה פרשת פקודי)

נוסף על כך, הברכות שהתורה מבטיחה להולך בדרכה, הנם עושר חומרי כמופיע בתורה לרוב. אם כן, יש לברר מתי העושר לברכה ומתי הוא לרועץ .

טפל ועיקר

בפרשה מופיע שבני גד ובני ראובן הקדימו את הדאגה למקניהם לפני הדאגה לטפם, בשל כך, נאמר עליהם "לב כסיל לשמאלו", ועל נחלתם דרשו את הפסוק "נַ֭חֲלָה מְבֹהֶ֣לֶת בָּרִאשֹׁנָ֑ה וְ֝אַחֲרִיתָ֗הּ לֹ֣א תְבֹרָֽךְ" (משלי פרק כ), וז"ל המדרש:

"לב חכם לימינו זה משה ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות שהן אומרים למשה גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו אמר להם משה אינה כלום אלא עשו את העיקר עיקר תחלה בנו לכם ערים לטפכם ואח"כ וגדרות לצאנכם הוי לב חכם לימינו זה משה ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות חייכם אין בו ברכה עליהם נאמר (משלי כ) נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך". (במדבר רבה (וילנא) פרשת מטות)

מהי אותה בהלה? וכיצד יתכן שבני גד ובני ראובן הקדימו את המקנה לילדים?

ברור לי, שאם היינו שואלים את בני גד ובני ראובן מה עיקר ומה טפל, הם היו עונים שהילדים עיקר והנכסים טפלים. אלא, שהביקורת היא על כך שכאשר הם עסוקים "בעסקים" הם שוכחים את עולם הערכים הזה, כעין דואליות בין שתי עולמות, עולם העסקים לחוד ועולם הערכים לחוד, ולא קרב זה אל זה.

זוהי 'הבהלה' עליה דברו חז"ל, כמו שאדם מבוהל אינו מחובר לעצמו לזהותו ולערכיו, הוא עסוק כרגע בלישרוד, רק לאחר מכן 'יהיה עם מי לדבר'. כך ישנם אנשים שאינם מחוברים לעצמם כאשר הם עסוקים בעסקים, כמין פיצול אישיות בין הערכים עליהם חונכו ועליהם הם נסמכים לבין מי שהם כאשר הם בעסקים. על כך נאמר:

"נִֽבֳהָ֥ל לַה֗וֹן אִ֭ישׁ רַ֣ע עָ֑יִן וְלֹֽא־יֵ֝דַע כִּי־חֶ֥סֶר יְבֹאֶֽנּוּ" (משלי כח, כב)

כל אדם צריך לבחון בעצמו, האם עולם הערכים שלו דומיננטי גם בקריירה או לא?

לדוגמא, איש מכירות, צריך לשאול את עצמו, האם אמכור את המוצר גם לאנשים שאני יודע שאינם זקוקים לו? אם כן, זו "נחלה מבוהלת" ולכן היא לא תבורך כדברי הפסוק, מאחר ולא ניתן לעשות כסף ולעבור על ערכים לאורך זמן. ואם התשובה היא לא, זאת אומרת שהערכים נמצאים גם בעושרך וזה סימן טוב, סימן של ברכה.

הכלל הוא שהעושר צריך ליתן לנו "נחת רוח", ונחת רוח יהיה בחיינו רק כאשר העושר שלנו יבוא ביושר ויהיה מחובר לעולם הערכים שלנו.

על כך אמרו חז"ל "איזה עשיר? כל שיש לו נחת רוח בעשרו" (מסכת שבת דף כה ע"ב).

ודייק ר' גרשון ליטש – רוזנבאום זצ"ל "שגם לרוחו יש נחת ולא לגופו לבד" (דברים נוכחים עמ' סא).

אֹ֣רֶךְ יָ֭מִים בִּֽימִינָ֑הּ בִּ֝שְׂמֹאולָ֗הּ עֹ֣שֶׁר וְכָבֽוֹד (משלי ג, טז)

האם הצבת עולם הערכים לפני "העסקים" אמורה להביא אותנו להסתפק במועט? בממון הנצרך לקיומנו ותו לא? התשובה היא – שלילית! כל עוד הערכים עומדים בראש האדם יכול להתעשר לרוב, ועושרו אף יכול להביא ברכה גם לרוחו.

וכדברי חז"ל, "הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה, הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה, הזהיר בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין" (במסכת שבת דף כג ע"ב).

כלומר הזהירות במצוות אינה באה על חשבון דירה נאה וכו' להפך היא אף מאפשרת זאת, וכפי שהרחיב הרב קוק על דברי חז"ל אלו, וז"ל:

"ישנם אנשים שהשקיפו על מרחב החיים עם כל התפשטותם, וראו כי נפש האדם בבריאותה היא נוטה לחיות חיים רחבים, נאותים לפי הרחבתם של כחות נפשו ששואפת להתפשט. חשבו ע"כ וטעו, שלא ימצא האדם למלא נפשו בחיים, כ"א אם ישים את החיים ההוים החומריים מקום מרכז תכליתו, שאז ישאף למלא את חק החיים. אבל אם תעודתו ומגמתו הפנימית תהי' רק יסוד החיים הרוחניים והנצחיים, ויהיו לו כל עניני החיים הרחבים שבעוה"ז רק בערך הכשר והכנה להשגת קיום התורה והמצות, יצטמצם אצלו יסוד החיים, ונמצא שיהיו חייו אז שלא כפי טבע נפשו האנושית שמתגעגעת לחיים רחבים, ומפני משפט מעוקל זה באו לעשות הטפל לעיקר. אבל באמת שקר בימינם, כי אע"פ שהרחבת החיים היא נטיה טבעית באדם, אבל לא מפני זה צריכות אותן ההרחבות המוחשיות להיות תכלית החיים, אלא יסוד החיים ותכליתם הוא הצד הקדוש שבהם, פרי הטוב העומד לעד. אלא שכ"כ ישנם מעמדים גבוהים ובקשות גדולות בדרכי ד', עד שכל הרחבת החיים הטבעים, הכל נתבעים הם לצורך התעודה ההכנית, לרגלי ההכשר של צד הקדושה שנמצא בפנימיות החיים. ע"כ אל יאמר אדם כי הזהיר במזוזה, ודאי יסוד מגמתו במושג הדירה הוא למען יקיים על ידה את המצוה התלויה בה, שמגמתו זאת מתנגדת אל הרחבת עצם החיים שיש בחלק הטבעי של האדם, אל דירה נאה רחבה והדורה. לא כן הוא, כי עם עשיית התמצית העקרית שבחיים את היסוד הרוחני התכליתי, מ"מ כל ההרחבות נזקקות לו, והזהיר במזוזה משום הכי זוכה לדירה נאהאלא במקום שמי ששמים כל מגמתם התכליתית בדברים המגושמים לבדם לא יוכלו להתרומם אל קדושת הרעיונות, ולשמח שמחה עדינה בחייהם, ובמלאת ספקם והזקנה תכביד עליהם ידה, ימצאו עצמם מבוהלים ודעתם מטורפת, לעומת זה קוי ה' שהכירו את החיים בתור אמצעי הגון, אע"פ שערכו בתור אמצעי לא גרם כלל לצמצומו, אבל גרם להיות השמחה קיימת בו בכל עת וכל מצב…" (עין איה, שבת א דף כג ע"ב פסקה כט)

כלומר, המחשבה כי לא ניתן להיות מוסרי ולהתעשר הביאה הרבה אנשים להיום "רשע וטוב להם" מאחר ולא רצו לוותר על הרחבת החיים. והאמת היא שהעושר אינו סותר את הצדקות השאלה היא מה עיקר ומה טפל. הכלל הוא, שכאשר מקדימים את הטפל אין מקום לעיקר, בעוד שכאשר מקדימים את העיקר יש מקום גם לטפל.

וכפי שדרשו חז"ל את הפסוק "אֹ֣רֶךְ יָ֭מִים בִּֽימִינָ֑הּ בִּ֝שְׂמֹאולָ֗הּ עֹ֣שֶׁר וְכָבֽוֹד" (משלי ג, טז) וז"ל:

"ארך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד. אלא בימינה ארך ימים איכא, עושר וכבוד ליכא? אלא: למיימינין בה – אורך ימים איכא, וכל שכן עושר וכבוד. למשמאילים בה – עושר וכבוד איכא, אורך ימים ליכא" (מסכת שבת דף סג ע"א)

פירוש: התלמוד שואל האם כאשר שמים את התורה כעיקר (בצד ימין) זוכים לעולם הבא (המכונה אורך ימים) בלבד ולא לעושר וכבוד בעולם הזה? ועונה התלמוד, שלא, אלא שכאשר שמים את התורה כעיקר, זוכים גם לאורך ימים וגם לעושר וכבוד. בעוד שכאשר ששמים את העושר כעיקר לא זוכים לאורך ימים.

ולדברי הרב קוק, לא רק שהעשירות אינה רעה מצד עצמה, אלא היא אף יכולה להועיל, מאחר וכאשר האדם חיי חיים משופרים ורחבים כך חייו פנויים יותר וראויים יותר להתקרב לקודש, וז"ל:

"מה שלומדים, ומה שמתפללים, ומה שעוסקים בישובו של עולם, בין בדברים המוכרחים לאדם ולבריות לקיומם המצומצם, בין בדברים העשויים להרחיב דעתו של אדם ולשפר את חייו, הכל עולה לאגודה אחת, לחטיבה אחת, להשלים את התיקון הכללי של העולם כולו, ולקרבו יותר ויותר להמטרה האידיאלית המבוקשת, לעשות את החיים טובים והגונים, ויותר ראויים להקשר בקשר נצחי, בקשר הקודש, בקשר שמחת עולמים, בקשר עדני עדנים, בקשר זיו ונהורא מעליא, באור חי העולמים, דידע מה בחשוכא ונהורא עמה שרא". (אורות הקודש, ח"ג, עמ' קמח, התקון הכללי – קב).

שנזכה לאורך ימים עושר וכבוד.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.