מעבר לגבול היכולת – פרשת פנחס

"כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו" (הרב שלמה קרליבך)

משה מתבקש לסמוך את ידו על יהושע ובכך להעביר לו את ההנהגה. משה לא מסתפק בסמיכת יד אחת כפי שהתבקש, אלא סומך את שתי ידיו על יהושע ובכך לדברי רש"י "עשאו ככלי מלא וגדוש" וז"ל:

"ויסמך את ידיו – בעין יפה יותר ויותר ממה שנצטווה. שהקב"ה אמר לו וסמכת את ידך, והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש ומלאו חכמתו בעין יפה". (רש"י במדבר כז, כג)

ונראה שהרמז כאן מובן, והוא – שככל שאנו סומכים על מישהו כך הוא גדל ומצליח.

ולא רק שהוא מנצל את "הפוטנציאל שלו" אלא מרחיב אותו ומצליח גם יותר ממה ששיערנו וציפינו, כפי שמדויק בדברי רש"י שע"י כך שסמך משה את שתי ידיו על יהושע, עשאו "ככלי מלא וגדוש", "מלא" – ניצול הפוטנציאל שראינו בו. "גדוש"- מעבר למה שציפינו.

כל הורה שילדיו התגייסו או התחתנו, חווה זאת, איך לפני רגע הם היו ילדים שספק אם יכולים לדאוג לעצמם כראוי, ובין רגע הם אדם אחר. מה השתנה?

דבר אחד בלבד, סמכו עליהם.

זאת אומרת, שאם עד עתה חשבנו "איך ניתן לסמוך עליו, תראה איך הוא מתנהג". עכשיו אנו מבינים שהאמת היא שמאחר וחשבנו "איך ניתן לסמוך עליו" – "תראה איך הוא מתנהג".

כלומר, ההתנהגות שלו אינה הסיבה לכך שלא ניתן לסמוך עליו, אלא היא התוצאה לכך שאנו לא סומכים עליו.

בדיוק כמו שאומרים לילד או לכל אדם אחר שצריך שנסמוך עליו, "עזוב, אתה לא תצליח" לאחר מכן הוא חוזר אלינו עם בשורה מרה שהוא אכן לא הצליח, או אז, אנו שמחים לומר בטון סמכותי "אמרנו לך". כביכול "הכרנו" אותו וידענו מראש…

אך האמת היא, שגם כאן, חוסר היכולת שלו אינה הסיבה לאי האמונה שלנו בו, להפך, היא תוצאה מחוסר האמונה שלנו בו. באי האמונה שלנו בו, גרמנו לכך שהוא לא יצליח ואח"כ אנו גם באים אליו בטענות…

אם כן, הכלל הוא שעין רעה, עוצרת ומכשילה:

"כבר בארו הטבעיים שניצוצות רעות יוצאים מעין הרע, ששרשם מפחיתת הנפש המביט ברעת עינו, והם כזיקי מות על הדבר המובט, וכבר הזכירו שבעל עין הרע הביט בקביעות על פת לחם ונמצא בו מות ומשכלת" (מלבי"ם משלי פרק כג פסוק ז)

ועין טובה בונה ומרוממת וכפי שמובא ברש"י לעיל, שעל ידי "העין היפה" שהייתה למשה כלפי יהושע "עשהו לכלי מלא וגדוש". וכפי שאמרו חז"ל:

"אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין, שנאמר: 'טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל', אל תיקרי יבורך אלא יברך". (מסכת סוטה דף לח ע"ב )

כלומר, הברכה שורה אצל אנשים טובי עין, הם האנשים המבורכים והמברכים, ואין ברכה אלא ריבוי, ככתוב "עַל־כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ יְקֹוָ֛ק אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת", ומהי אותה ברכה? "ברכו במן לכופלו בששי לחם משנה" (רש"י שם).

לאמור, העין הטובה מביאה לריבוי של טוב ומכפילה את היכולת. ודבר זה יכול כל אחד ואחד מאיתנו לראות ע"י כך שישים לב לרגעים בהם הסתכלו עליו בעין טובה, בגדלות, כיצד זה השפיע עליו, לעומת, רגעים בהם הסתכלו עליו בעין רעה.

יש לך כנפי רוח

החלק הקל, הוא לסמוך ולראות אנשים אחרים בעין טובה. החלק הקשה הוא לראות את עצמנו בעין טובה.

אז בדיוק כפי שפועלת העין טובה על הזולת כך היא פועלת עלינו, אם איננו מאמינים בעצמנו מאחר ואנו סבורים שאיננו "ראויים", עלינו להפנים שגם כאן "העובדות בשטח", שכביכול, איננו ראויים, אינם הסיבה לכך שאנו לא מאמינים וסומכים על עצמנו, אלא הם התוצאה מכך שאיננו מאמינים וסומכים על עצמנו.

כפי שכתב, הרב קוק, בפסקתו המפורסמת:

"עלה למעלה עלה, כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש אותם, וימצאו לך מיד". (אורות הקודש, ח"א עמ' פג, קריאה להסתכלות עליונה – סד)

כלומר, אם אנו מתכחשים לכוחות שיש בנו, הם מתכחשים לנו ואז אנו מוצאים "עובדות בשטח".

וזה גלגל שמזין את עצמו המחשבה השלילית יוצרת מציאות שלילית וזאת האחרונה מזינה את המחשבה השלילית הבאה.

לכן צריך לקטוע את הסבב הזה בבת אחת ולהסתכל על עצמו בעין טובה מאוד, וכדברי הרב:

"כשכבד הדבר להתנשא לאט לאט, הכרח הוא להתרומם בבת-אחת ולהשתמש במדת הגאוה של קדושה, ולהשקיף על עצמו בעין טובה מאד, ולמצא את הצד הטוב שיש גם בכל מגרעותיו, כי תיכף כשאדם נותן את דעתו לדרוש את הטוב, מיד מתהפכים כל חסרונותיו לטוב, ויכול האדם למצא בעצמו רב טוב מאד, ואז ישמח בטובו מאוד, וירבה מידי יום ביומו את הפעולות הטובות בלב טהור ומלא בתקות וניחומים" (מוסר אביך, מדות הראיה, גאוה).

למה הדבר דומה? ישנו סיפור מפורסם של הסופר הארגנטינאי, חורחה בוקאי, לפיו, כשהיה קטן הלך לקרקס בו ראה פיל גדול שהפגין יכולות עצומות, אך לא יכל שלא לשים לב לכך שבטרם שעלה הפיל למופע ולאחר מכן, נשאר הפיל על מקומו ללא תזוזה בעודו קשור ע"י שרשת מתכתית דקה הקשורה ליתד קטנה הנעוצה ברצפה. היתד הייתה קבורה בקושי סנטימטרים אחדים ברצפה והיה נראה בברור כי אותו הפיל, שמסוגל לעקור עצים שלמים מן האדמה, מסוגל להשתחרר מקשירה זו, אך משום מה הפיל לא עשה זאת ואף לא ניסה.

מהסתקרנותו הרבה התחיל לשאול את המבוגרים, כיצד יתכן שהפיל לא משתחרר? ואז ענה לו אחד המבוגרים, שהפיל אינו בורח מאחר והיה כבול ליתד זאת עוד בהייתו צעיר מאוד מאוד, ומאחר והתרגל בצעירותו לכך שאינו יכול להשתחרר מיתד זו, אינו מנסה שוב גם שיש בידו את היכולת …

כאמור, חוסר היכולת היא במחשבה או יותר נכון, באמונה למה אני מסוגל, ולא במציאות.

עז כנמר

על כן, ומאחר ואנו נוטים להפחית מהיכולת של עצמנו הדריך אותנו יהודה בן תימא להיות עזים, באומרו "הוי עז כנמר" (אבות פרק ה, כ). אם נשים לב, הנמר הינו חייה קטנה בגודלה, אולם, ע"י שאגתו ותעוזתו הוא עושה רושם גדול ובכך מצליח לזנק גם על טרף שגדול וחזק ממנו בהרבה.

כך גם אנו צריכים לרכוש מתכונת "העזות" של הנמר, ולהעיז להשיג מטרות גדולות בחיים, לשם כך עלינו לראות את עצמנו כמסוגלים, לראות את עצמנו כגדולים יותר ממה שאנו חושבים על עצמנו כעת.

אולם, פעמים רבות, שאנו מתקשים בכך מסיבות מוסריות, העזות נתפסת בעייננו כמידה מגונה, וכמו שאמר יהודה בן תימא "עז פנים לגיהנם" (אבות פרק ה, כ).

אם כן, ישנה סתירה, האם העזות היא חיובית או שלילית? הסתירה גדלה כאשר אנו רואים ששתי המימרות נאמרו "בנשימה אחת":

"יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים הוא היה אומר עז פנים לגיהנם ובשת פנים לגן עדן" (שם)

הסבר הדברים הוא כזה – כאשר העזות היא המטרה, הפנימיות, "עז פנים" כלומר עז כלפי פנים, זו עזות רעה שמובילה לגיהנם, (ולענ"ד אין הכוונה רק לגיהנם בעולם הבא אלא גם בעולם הזה).

לעומת זאת, כאשר העזות היא לשם מטרה נעלה, כלומר היא כלי להגשמת מטרה עליונה יותר היא טובה. על כן, וכפי שמדויק בדברי המשנה, ההדרכה להיות עז כנמר היא למען "לעשות רצון אביך שבשמים", כלומר היא למען מטרה נעלה ומוסרית. (כל מעשה מוסרי וטוב הינו חלק מרצונו של הקב"ה).

לכן ראשית כל, על האדם לברר מהי המטרה שלו? אם המטרה היא רק להבליט את עצמו אזי אין מקום לעזות. אך אם יש לאדם מטרה נעלה, אזי העזות נצרכת ואין כאן מקום לענווה פסולה שמביאה את האדם מלחדול ולעשות. וכפי שכתב הרב קוק:

"גדולה צריך לבחון כל מעמיק במסתרי נפשו ברגש הגאוה, איזה הוא הרגש הפסול המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ואיזה הוא הרגש העדין המרחיב דעתו של אדם ומזכירהו את הויתו הרוחנית המלאה הוד ותפארת. פעמים רבות לבו של אדם מלא עז, שלפי הסקירה הראשונה תהיה דומה התמונה של תכונה זו לתמונה של גאוה, אבל אחרי הבירור ימצא שהוא רק מתמלא אומץ באור האלהי הזורח בנשמתו, והוא חוזה אז גאות ד', ואם יכריח את עצמו להפרד מגאוה זו, לא די שלא יעשה לנפשו שום טובה עוד ישחו כל כחותיו הרוחניים, ובחמת עצבות ילך קודר שחוח, ובדעתו יחשב שהצורה של הדכאות היא קרבת אלהים, בשעה שהיא באמת הרחקה ונסיגה לאחור" (מוסר אביך, מדות הראיה, גאוה)

אם כן, אנו צריכים מטרות נעלות בחיינו ולאחר מכן, להאמין שבכוחנו לממש אותם. פעמים שאנו צריכים בראשונה, להאמין בעצמנו ורק לאחר מכן, נרשה לעצמנו להגדיר מטרות נעלות, וזה בסדר כל עוד אנו יודעים שהמטרה הסופית צריכה להיות מעבר לאגו של עצמנו.

תרגיל לחיזוק מסוגלות / יכולת עצמית: (שיטתו של הפסיכולוג אלברט בנדורה)

מדובר על כללים ותרגילים פשוטים שבידו של כל אדם לאמץ ובכך להגדיל את תחושת האמון והמסוגלות העצמית.

  1. השלמת משימות: הגדירו לעצמכם משימות אפשריות ומדידות, והשלימו אותם, כל השלמה של משימה כזו בונה אמון עצמי.
  2. מודל: להתבונן באנשים שהגיעו להישגיים מרחיקי לכת (זה יכול להיות בקריאת ספרים צפייה בסרטונים, והכי טוב מפגש ישיר). ככל שאנשים אלו יהיו דומים לי כך האמונה שגם אני מסוגל גדלה.
  3. שכנוע חברתי: לשמוע מאנשים אחרים, כי אנו מסוגלים.
  4. מצב פיוזלוגי: מתח נפשי, פוגע בתחושת המסוגלות. רוגע, תורם לתחושת המסוגלות.

בהצלחה!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.