מעבר לגבול היכולת – פרשת פנחס

"כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו" (הרב שלמה קרליבך)

משה מתבקש לסמוך את ידו על יהושע ולהעביר לו את ההנהגה, משה עושה זאת "בעין יפה" ולא מסתפק בסמיכת יד אחת כפי שהתבקש, אלא סומך את שתי ידיו על יהושע ובכך "עשאו ככלי מלא וגדוש":

"ויסמך את ידיו – בעין יפה יותר ויותר ממה שנצטווה. שהקב"ה אמר לו וסמכת את ידך, והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש ומלאו חכמתו בעין יפה". (רש"י במדבר כז, כג)

מדברים אלו עולה שככל שאנו סומכים על מישהו כך הוא גדל ומצליח "ככלי מלא וגדוש", "מלא" – ניצול הפוטנציאל שראינו בו. "גדוש"- מעבר למה שציפינו.

זהו מסר גדול בחינוך, אם אנו רוצים שהילדים או התלמידים שלנו יפרחו עלינו לסמוך ידנו עליהם.  "הסמיכה" צריכה להיות בלב ובמעשה, כלומר להאמין בהם שהם מסוגלים ולתתן להם מרחב לפעול, כפי שעשה משה שגם האמין ביהושע וגם האציל לו את הסמכות להנהיג.

והדברים נכונים ביתר שאת וביתר עוז כלפי ילדים קטנים אשר השפעתנו עליהם כמבוגרים גדולה ביותר, ילד שמסתכלים עליו בעין טובה ומאצילים לו סמכויות מתוך אמונה שהוא יצליח צומח מכך. ולהפך ילד שלא מאמינים בו ולא נותנים לו לעשות דבר, נובל.

 יוצא מדברינו שעלינו לסמוך על ילדנו או תלמידנו גם אם עדיין הם לא הוכיחו את עצמם, מאחר ובכך שנסמוך עליהם הם יצמחו ויוכחו את עצמם. מחנך או הורה שאומר על בנו או תלמידו  "לא ניתן לסמוך עליו, לאור התנהגותו". צריך לדעת שבמחשבה זו הוא יוצר מציאות. כלומר, המחשבה ש"לא ניתן לסמוך עליו" יוצרת את את "התנהגותו" כך שהתנהגותו אינה הסיבה לכך שלא ניתן לסמוך עליו, אלא היא התוצאה מכך שאנו לא סומכים עליו. ולכן, טעות היא לחכות עד שיוכיח את עצמו בכדי שנוכל לסמוך עליו, עלינו קודם כל לסמוך עליו, כי זה מה שיאפשר לו להשתנות ולהוכיח את עצמו.

 

יש לך כנפי רוח

הדברים נכונים גם במישור של אדם כלפי עצמו, אדם שיסמוך על עצמו כלומר, יאמין בעצמו ויעשה דברים, ימצא בעצמו כוחות ויכולות חדשים ואדם שלא יאמין בעצמו לא ימצא בעצמו את אותם הכוחות והיכולות, וכן כתב הרב קוק:

"עלה למעלה עלה, כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש אותם, וימצאו לך מיד". (אורות הקודש, ח"א עמ' פג, קריאה להסתכלות עליונה – סד)

מספר פעמים אנשים אמרו לי שאינם מסוגלים והביאו לכך "ראיות", אולם, האמת היא שלא "הראיות" הביאו לחוסר האמונה, אלא חוסר האמונה הוא זה שהביא ל"ראיות", כי מי שאינו מאמין בעצמו, ביכולותיו ובכוחותיו, לא ימצא בעצמו את הכוחות היכולות הנדרשים כאמור בדברי הרב קוק לעיל, כך שלא ניתן להביא על עצמנו ראיה מאירועים בהם פעלנו ללא אמונה בעצמנו. 

ועל כן, גם כלפי עצמנו, לא נכון לחכות לראיות חדשות בכדי להאמין בעצמנו ולפעול, מאחר והם לא יגיעו מעצמם, עלינו קודם כל לבנות את האמון בעצמנו, או אז, גם נוכל לגלות בעצמנו כוחות ויכולות שידרבנו אותנו להמשיך ולפעול.

 כלומר, המעצור שלנו אינו במציאות אלא בראשנו, המציאות תשתנה כאשר האמונה בעצמנו תשתנה.

ישנו סיפור יפה של הפסיכולוג היהודי – ארגנטינאי, חורחה בוקאי, אשר ממחיש את הדברים בצורה טובה ביותר. לדבריו, בילדותו הלך לקרקס וראה פיל גדול שהפגין יכולות עצומות, אך לא יכל שלא לשים לב לכך שבטרם שעלה הפיל למופע ולאחר מכן, נשאר הפיל על מקומו ללא תזוזה בעודו קשור ע"י שרשת מתכתית דקה הקשורה ליתד קטנה הנעוצה ברצפה. היתד הייתה קבורה בקושי סנטימטרים אחדים ברצפה והיה נראה בברור כי אותו הפיל, שמסוגל לעקור עצים שלמים מן האדמה, מסוגל להשתחרר מקשירה זו, אך משום מה הפיל לא עשה זאת ואף לא ניסה.

מהסתקרנותו הרבה התחיל לשאול את המבוגרים, כיצד יתכן שהפיל לא משתחרר? ואז ענה לו אחד המבוגרים, שהפיל אינו בורח מאחר והיה כבול ליתד זאת עוד בהייתו צעיר מאוד מאוד, ומאחר והתרגל בצעירותו לכך שאינו יכול להשתחרר מיתד זו, אינו מנסה שוב גם שיש בידו את היכולת …

גם בנו ישנם המון כוחות ויכולות, אולם, אם נמשיך להאמין שאיננו מסוגלים הם פשוט לא יבואו לידי ביטוי. 

עז כנמר

על כן ומאחר ואנו נוטים להפחית מהיכולת של עצמנו הדריך אותנו יהודה בן תימא להיות עזים כנמר, באומרו "הוי עז כנמר" (אבות פרק ה, כ). אם נשים לב, הנמר הנו חייה קטנה בגודלה, אולם, על ידי שאגתו ותעוזתו הוא עושה רושם גדול ובכך מצליח לזנק גם על טרף שגדול וחזק ממנו בהרבה.

כך גם אנו צריכים לרכוש את מידת "העזות" של הנמר, ולהעיז להשיג מטרות גדולות בחיים, לשם כך עלינו לראות את עצמנו כמסוגלים, לראות את עצמנו כגדולים יותר ממה שאנו חושבים את עצמנו כעת.

אולם, פעמים רבות, שאנו מתקשים בכך מסיבות מוסריות, העזות נתפסת בעייננו כמידה מגונה, וכמו שאמר יהודה בן תימא "עז פנים לגיהנם" (אבות פרק ה, כ).

אם כן, ישנה סתירה, האם העזות היא חיובית או שלילית? הסתירה גדלה כאשר אנו רואים ששתי המימרות נאמרו "בנשימה אחת":

"יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים הוא היה אומר עז פנים לגיהנם ובשת פנים לגן עדן" (שם)

לענ"ד הסבר הדברים הוא כזה – כאשר העזות היא המטרה, הפנימיות, "עז פנים" כלומר עז כלפי פנים, זו עזות רעה שמובילה לגיהנם. לעומת זאת, כאשר העזות היא לשם מטרה נעלה, כלומר היא כלי להגשמת מטרה עליונה יותר, היא טובה. על כן, וכפי שמדויק בדברי המשנה, ההדרכה להיות עז כנמר היא למען "לעשות רצון אביך שבשמים", כלומר היא למען מטרה נעלה ומוסרית. (כל מעשה מוסרי וטוב הנו חלק מרצונו של הקב"ה).

לכן ראשית כל, על האדם לברר מהי המטרה שלו? אם המטרה היא רק להבליט את עצמו אזי אין מקום לעזות. אך אם יש לאדם מטרה נעלה, אזי העזות נצרכת ואין כאן מקום לענווה פסולה שמביאה את האדם מלחדול ולעשות. וכפי שכתב הרב קוק:

"גדולה צריך לבחון כל מעמיק במסתרי נפשו ברגש הגאוה, איזה הוא הרגש הפסול המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ואיזה הוא הרגש העדין המרחיב דעתו של אדם ומזכירהו את הויתו הרוחנית המלאה הוד ותפארת. פעמים רבות לבו של אדם מלא עז, שלפי הסקירה הראשונה תהיה דומה התמונה של תכונה זו לתמונה של גאוה, אבל אחרי הבירור ימצא שהוא רק מתמלא אומץ באור האלהי הזורח בנשמתו, והוא חוזה אז גאות ד', ואם יכריח את עצמו להפרד מגאוה זו, לא די שלא יעשה לנפשו שום טובה עוד ישחו כל כחותיו הרוחניים, ובחמת עצבות ילך קודר שחוח, ובדעתו יחשב שהצורה של הדכאות היא קרבת אלהים, בשעה שהיא באמת הרחקה ונסיגה לאחור" (מוסר אביך, מדות הראיה, גאוה)

אם כן, אנו צריכים מטרות נעלות בחיינו ולאחר מכן, להאמין שבכוחנו לממש אותם. 

וזאת אנו צריכים ללמוד מפנחס אשר נטל יוזמה ועשה מעשה לטובת הכלל, ללא שקבל הוראה וללא שהוסמך לכך, כלומר, מכוח אמונה וסמכות פנימית ולא חיצונית.  

 

תרגיל לחיזוק מסוגלות / יכולת עצמית: (ע"פ שיטתו של הפסיכולוג אלברט בנדורה בתוספת הרחבה שלי)

להלן מספר כללים ותרגילים פשוטים שבידו של כל אדם לאמץ ובכך להגדיל את תחושת האמון והמסוגלות העצמית.

השלמת משימות: הגדירו לעצמכם משימות אפשריות ומדידות, והשלימו אותם, כל השלמה של משימה כזו בונה אמון עצמי.

מודל: להתבונן באנשים שהגיעו להישגיים מרחיקי לכת (זה יכול להיות בקריאת ספרים צפייה בסרטונים, והכי טוב מפגש ישיר). ככל שאנשים אלו יהיו דומים לנו כך האמונה שגם אנו מסוגלים תגדל, על כן, עלינו לשים לב שאותם אנשים היו "אנושיים" גם להם היו התמודדויות, התלבטויות וכשלונות, אל לנו להאליל אנשים כאלו, כי זה רק מרחיק אותנו מלהתקדם.

שכנוע חברתי: לשמוע מאנשים אחרים, כי אנו מסוגלים, ככל שהאדם שנותן לנו משוב חיובי מוערך בעיננו כך השפעתו עלינו גדלה, ועל כך דברנו בתחילת המאמר. בכל מקרה כל משוב חיובי תורם לתחושת המסוגלות והאמונה בעצמנו. למצער לרוב אנו נוטים לזלזל במחמאות שנאמרות לנו ולקבל בכובד ראש ביקורות שליליות, תחשבו כמה זמן מהדהדת בכם מחמאה וכמה זמן מהדהדת ביקורת? לרוב הביקורת מהדהדת הרבה יותר זמן. עלינו לשנות זאת, קחו על עצמכם לקבל מחמאות ובנוסף במשך 14 יום רצופים להיזכר בכל יום בשלוש מחמאות שקבלתם מאנשים ותחוו כיצד תחושת המסוגלות שלכם משתנה לטובה.

כמו כן, ניתן לעשות תרגיל בדמיון – נדמיין דמות שאנו מעריכים מאוד (זו יכולה להיות גם דמות שאיננה בחיים), אשר מסתכלת עלינו ועל ההתפתחות שלנו בהערכה רבה ושמחה לשמוע את המחמאות שקבלנו.  

מצב פיוזלוגי: מתח נפשי, פוגע בתחושת המסוגלות. רוגע, תורם לתחושת המסוגלות. על כן, במקרים בהם אנו צריכים להפגין מסוגלות, כמו לדוגמה בדיבור בפני קהל, עלינו להירגע, ניתן לעשות זאת על ידי נשימות, ישנם תרגילי נשימה רבים כאן ניתן תרגיל אחד פשוט והוא לנשום לבטן במשך 2 שניות, להחזיק את האויר 2 שניות, להוציא במשך 4 שניות ולעצור למשך 2 שניות ושוב לחזור על הסבב.

ככל שנהיה רגועים יותר כך תחושת המסוגלות ובעקבותיה המסוגלות בפועל תגדל.

 

בהצלחה רבה!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.