כיצד מרוממים ומתרוממים – פרשת חקת

עניינה של מצוות פרה אדומה הוא לטהר אדם אשר נטמא למת, שזוהי הטומאה החמורה ביותר. כידוע לכל מצווה בתורה ישנם ארבעה רבדים שהם, פשט, רמז, דרש וסוד (פרד"ס).

במאמר זה נבקש להתעמק ברובד הרמז של המצווה, וללמוד ממצווה זו כיצד לרומם אדם שנפל לשפל המדרגה ולהחזירו למעלתו הראויה לו.

רובד הפשט

אז ראשית כל, בטרם נדלה רמזים לחיינו, עלינו להיפגש בקצרה עם המצווה, כפי שהיא מופיעה בתורה שבכתב.

המצווה היא לקחת פרה אדומה, לא אדומה "בגדול", אלא ממש אדומה, שכל שערותיה אדומות (שתי שערות שחורות פוסלות אותה) וגם קרניה וטלפיה צריכים להיות אדומים.

פרה זו צריכה להיות "תמימה", ללא מום וללא שעלה עליה עול.

את הפרה הזו שוחט הכהן, מחוץ למחנה, ולאחר מכן שורפים אותה, לתוך השריפה משליכים גם עץ ארז ואזוב ושני תולעת. לאחר מכן, נותנים את האפר במים ומזים על הטמא ביום השלישי וביום השביעי, ואז הוא נטהר.

בעוד הטמא נטהר, כל העוסקים במלאכה, הכהן, השורף והמזה נטמאים.

"כל העוסקין בה מתחלה ועד סוף מטמאים בגדים וטעונין טבילה והערב שמש דין תורה" (רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק ה, א)

על דין זה תמהו מפרשים רבים, כדברי בעל הכלי יקר:

"רוב המפרשים יצאו ללקט ולא מצאו טעם מספיק למה הפרה המטהרת הטמאים תטמא הטהורים". (כלי יקר במדבר יט, כא)

ע"פ הפירוש שנביא להלן, גם לדין זה יינתן הסבר.

 

רובד הרמז

חסד דין ורחמים

כל סימני הפרה רומזים למדת הדין, וכפי שמובא באור החיים על הפרשה:

" רואה אני כי כל סימניה מוכיחים על הדינים, אדומה כי הוא זה סימן תגבורת הדינים, תמימה באין שער שחור, וכן אמרו ז"ל (פרה פ"ב) ב' שערות שחורות פוסלות אותה, ולא שערותיה לבד אלא אפילו קרניה וטלפיה צריכים להיות אדומים, אבל שחורות ואין צריך לומר לבנות פוסלות, אשר לא עלה עליה עול כי העול ימתק הדינים בסוד מאמרם (ברכות ה א) יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם שהם בחינת הדינים, גם שריפתה באש הוא בחינת הדינים" (אור החיים במדבר פרק יט פסוק ב)

 

בטרם נבין מה עושים עם הדין הזה, צריך להבין שדין אינו דבר רע, כפי שמקובל לחשוב, הדין הוא השאיפה לשלמות. וכמו בכל מידה ומידה צריך להשתמש בה בחכמה, במידה נכונה ובזמן נכון כפי שנראה בהמשך.

לעומת הדין ששואף לשלמות ולא מתפשר במציאות לקויה וחסרה, החסד הוא ההפך הגמור, החסד הוא לקבל את מה שיש כפי שהוא.

אלו שתי מידות שמלוות אותנו בכל צעד וצעד בחיינו, כאשר אנו דורשים מעצמנו או מאחרים אנו נוהגים במידת הדין, וכאשר אנו נהנים ואוהבים את מה שיש אנו נוהגים במידת החסד.

על כן, המשילו חז"ל את מידת הדין "לאש" העולה למעלה, ואת מידת החסד "למים" היורדים למטה.

כמובן, שלא ניתן לנהוג רק במידה אחת, לו יצויר אדם שנוהג במידת הדין בלבד, ההינו רואים אדם שמתקדם הרבה בחייו, אולם, עם זאת, הנו לחוץ, עצבני וכועס, לא נהנה ממה שיש, תמיד חושב על מה שצריך לשפר בין אצל עצמו ובין אצל אחרים.

לעומת זאת, לו יצויר אדם הנוהג במידת החסד בלבד, ההינו רואים אדם שליו ונחמד, אך שאינו מתקדם ואינו מקדם שום דבר בחייו, כמובן שלא ניתן לסמוך על אדם כזה.

ישנה מידה ממוצעת והיא מדת הרחמים, הרחמים שומרים על הרצון לשלמות אך מתחשבים במגבלות המציאות, כלומר, השאיפה לעלייה נשארת אך עם הבנה שדברים לא מתרחשים ברגע אחד, זוהי סבלנות, על כן, הרחמים הם מלשון "רחם", הרחם מגן על התינוק ומלווה אותו בהדרגה לגדילה עד שיוכל לצאת לאוויר העולם.

מיתוק הדינים

ובחזרה לפרשתנו, מה עושים עם הפרה האדומה? או במילים אחרות, מה עושים עם כל הדין הזה?

ראשית כל מביאים את הכהן ששוחט אותו (את הדין = הפרה האדומה) לאחר מכן, שורפים אותו עד שנעשה אפר את האפר מערבים במים ומזים על הטמא טיפין טיפין. כלומר, כאשר אנו נפגשים עם אדם שנפל, אנו קודם כל מרבים עליו חסד, לכך רומז הכהן. לאחר מכן, אנו שוחטים ומפוררים את מידת הדין, כלומר, מורידים את רף הציפייה מאותו אדם, ולאחר מכן, מערבים את הדין במים ומזים על הטמא במשך שבעה ימים, כלומר מעלים אותו בהדרגה וברחמים.

הלכה למעשה, ניקח לדוגמה חינוך ילדים, פעמים רבות שההורים מציבים רף גובה לילדיהם, מרצון טוב שהילדים יהיו טובים יותר, מוצלחים יותר, עצמאים יותר וכו', כל עוד הילדים עומדים ברף מצוין, השאלה מה עושים עם ילד שנפל?

פעמים רבות ההורים מקשים יותר את עמדותיהם ומגדילים את מידת הדין על הילד, כפי שאנו רואים כאן לא זו הדרך ולא זו העיר, התנהגות נוקשה כבר לא תעזור. ההפך, במקרה כזה צריך להרפות ממידת הדין, ההרפיה היא לפי מצב הנפילה, ילד שנפל קצת מרפים קצת ילד שנפל הרבה מרפים ממנו הרבה, אם הנפילה היא גדולה מאוד מרפים לגמרי בבחינת, הנאמר במצורע שהנגע התפשט על כולו "כֻּלּ֛וֹ הָפַ֥ךְ לָבָ֖ן טָה֥וֹר הֽוּא" (ויקרא יג, יג) כלומר, אם המצב כל כך חמור, הנפילה כל כך גדולה, עלינו להרפות מהדין לגמרי ולראות את הילד כטהור, כלומר לראות בו רק את הדברים הטובים והטהורים' רק על ידי כך נוכל לחזור ולרומם את הילד.

אם נמשיך לדרוש מילד שנפל את אותם הדרישות הוא לא יעמוד בכך כי המרחק בין המצוי לרצוי רב מידי, כנראה מלכתחילה הוא היה רב מידי ומזה באה הנפילה והנסיגה לאחור. לא זו אף זו, ההתעקשות שהילד יעמוד במידת הדין עלולה להביא לקרע בין הילד להורים, וכשאין שלום אין נכונות לשמוע לקבל ולעמוד בציפיות.

וכפי שכתב ר' נחמן (בליקוטי מוהר"ן תורה כז), שהדרך למידת האמת עוברת דרך מידת השלום, כלומר, לא ניתן להעמיד את האמת – דין, בפני עצמה, חייבים לשם כך שיהיה שלום – חסד, רק כשיש שלום ישנה פתיחות לשמוע אמת ולעמוד בדרישות, לכן שהילד נופל צריך להרבות בראשונה בשלום, מדתו של הכהן, וזהו הפתח להגיע בהמשך הדרך גם לאמת.

למעשה, במקרים כאלו שבהם הנפילה היא גדולה, מפסיקים לדרוש ומתחילים לפרגן לילד ולשחק עמו בכדי להרבות את השלום. (תמיד צריך לשחק ביחד רק שבימים כתיקונם המשחק הוא שולי ובמקרה של נפילה והתרחקות המשחק הוא עיקר).

אכן, בשביל ההורים מדובר בירידה, מאחר ורף הציפיות והדרישות יורד, ישנה הרגשה של נסיגה אחור, אך בשביל הילד זו תחילתה של עלייה. על כן, מצוות פרה אדומה, כפי שראינו לעיל, מטהרת את הטמאים- הילד במקרה שלנו, ומטמאת את הטהורים – ההורים במקרה שלנו, כלומר, ישנה דרישה מ"הטהורים" לרדת בכדי לטהר את ה"טמא".

ר' נחמן מברסלב רמז לדברים במשל "האינדיק":

"פעם אחת בן מלך אחד נפל לשיגעון שהוא תרנגול הודו הנקרא 'הינדיק'.
וצריך לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק.
וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה והמלך היה בצער גדול מזה.
עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאות!
והלך והפשיט גם כן את עצמו ערום וישב תחת השולחן אצל בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות.
ושאלו בן המלך: מי אתה? ומה אתה עושה פה?
השיב לו:ומה אתה עושה פה?
אמר לו: אני הינדיק!
אמר לו: אני גם כן הינדיק!
וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה עם זה.
ואז רמז החכם לבני הבית להשליך להם כתונות.
ואמר החכם ה'הינדיק' לבן-המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף על פי כן יהא הינדיק, ולבשו שניהם הכותונת.
ואחר איזה זמן רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו החכם גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק?! וכו' עד שלבשו המכנסיים. וכן עם שאר הבגדים.
ואחרי-כן רמז והשליכו להם מאכלי-אדם מהשולחן. ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים לא יכולים להיות הינדיק?! ואכלו.
ואחר-כן אמר לו: אתה חושב, שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן?! יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן!
וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי".

הטוב שבי

כפי שהעקרונות הנאמרים כאן נכונים ליחסים שבין אדם לזולתו, וזה יכול להיות ילדו תלמידו או אפילו חברו, כך הם נכונים באשר לאדם כלפי עצמו. כאשר האדם חווה נפילה הדרך להתרומם ממנה היא ע"י חסד, כלומר לראות בעצמו את הנקודות הטובות שיש בו, לעשות שלום עם עצמו ומכך תבוא האנרגיה גם להתעלות ולהתקדם.

"כשכבד הדבר להתנשא לאט לאט, הכרח הוא להתרומם בבת-אחת ולהשתמש במדת הגאוה של קדושה, ולהשקיף על עצמו בעין טובה מאד, ולמצא את הצד הטוב שיש גם בכל מגרעותיו, כי תיכף כשאדם נותן את דעתו לדרוש את הטוב, מיד מתהפכים כל חסרונותיו לטוב, ויכול האדם למצא בעצמו רב טוב מאד, ואז ישמח בטובו וירבה מדי יום ביומו את הפעולות הטובות בלב טהור ומלא תקות נחומים". (מוסר אביך, מדות הראיה, גאוה)

 

שנזכה להתרומם ולרומם.

2 מחשבות על “כיצד מרוממים ומתרוממים – פרשת חקת

  1. מירו דיין

    יש ברבי נחמן על הפסוק"ויקחו אילך פרה אדומה" הסבר דרשני שנראה לי שדבריך
    מבוססים עליו.-המקור בהלכות השכמת הבוקר הלכה א'.האמנם??!!

    הדברים מתוקים. הבירור של המושגים-דין ,חסד והמיצוע רחמים נפלאים. האם הרעיון
    הוא שלך או שנלקח ממקום אחר ואז עשית השלכות. מתוך דברי אורח חיים הקדוש שהיו
    השראה לרעיון הכללי?

    אשתמש בדברים בשבת בשיעור.

    1. מירו היקר, אכן ר' נחמן בליקוטי הלכות, הלכות השכמת הבוקר, כותב על עניין פרה אדומה דברים דומים שמתקשרים לרעיון הזה, את דבריו אני מלמד בשיעורים שאני מעביר על הנושא, אך מאחר ודבריו שם צריכים הסבר ואינם דנים על מי שנפל אלא על כל אדם, לכן הם לא הובאו במאמר.

      שנית, אכן אין מקור המפרש את עניין פרה אדומה כפי שפרשתי, זו פרשנות שלי הנסמכת על מקורות הלכתיים והגותיים שחלקם הובאו במאמר.

      ברכה והצלחה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.