עניין של פרשנות – פרשת שלח לך

חיינו רגשותינו ומעשינו מתעצבים ע"פ הפרשנות שאנו נותנים לחוויות השונות שאנו חווים בחיינו. לא המציאות היא שקובעת את חיינו, אלא הפרשנות שאנו נותנים לה.

שני אנשים יכולים לחוות את אותה המציאות בדיוק, וכל אחד ייתן לה פרשנות שונה. הפרשנות שתינתן היא זו שתשפיע על מהלך החיים, פרשנות טובה – לטובה, ופרשנות רעה, לרעה.

הדבר הנורא הוא שאדם יכול ליתן פרשנות רעה לדבר טוב, וללכת עם פרשנות זאת תקופה ארוכה ואולי גם כל חייו.

זכור לי סיפור של מרצה אחד, אשר סיפר כי באחת מהרצאותיו, ישבו בחור ובחורה באחת השורות האחרונות ופטפטו למשך כל ההרצאה, לא הפסיקו לפטפט ולו לרגע קט. הדבר הוציא את המרצה מכליו והוא לא יכל להבליג על כך. על כן, פנה בסוף ההרצאה לבחור והעמיד אותו במקום על כך.

הבחור בתגובה, אמר למרצה שהבחורה שהתיישבה לידו בהרצאה, הינה עולה חדשה שבאה לשמוע שיעור תורה אך לא הבינה את הנאמר, וביקשה ממנו לתרגם לה את הדברים …

תארו לעצמכם, מה היה קורה במידה והמרצה לא היה פונה לבחור, מן הסתם, הוא היה ממשיך לכעוס ועובר את היום בהרגשה גרועה. עכשיו תארו לעצמכם, שזו הייתה ההרצאה הראשונה של אותו מרצה, מה היה קורה אז? יתכן שהוא היה מספר לעצמו כמה הוא מרצה גרוע, לא מעניין, חסר כריזמה וכו' וכו', יתכן שזו הייתה הופכת להיות הרצאתו האחרונה, בעוד שהאמת היא שההרצאה הייתה מצוינת.

"דעת קנית, מה חסרת? דעת חסרת, מה קנית?" (מסכת נדרים דף מא)

אם כן, לא המציאות היא שמשפיעה עלינו אלא הפרשנות שאנו נותנים לה על כן, אמרו חז"ל "דעת קנית מה חסרת דעת חסרת מה קנית?", כלומר, הכל תלוי ב"דעת" בפרשנות שלנו למציאות ולא במציאות כשלעצמה, וכפי שהאריך ר' נחמן, ואלו דבריו:

"עיקר האדם הוא השכל, וע"כ במקום שחושב השכל שם כל האדם … וכל החסרונות שיש לאדם, הן פרנסה או בנים או בריאת הגוף, וכל שאר החסרונות, הכל הוא בחסרון הדעת. ואף שיש חסרים לגמרי מהדעת, ועכ"ז יש להם כל טוב. באמת כל מה שיש להם, אינו כלום. וכן להיפך, השלם בדעת, שיש לו חסרון, באמת החסרון אינו כלום: כמ"ש חז"ל (נדרים מ"א) דעת קנית, מה חסרת. ואם דעת חסרת, מה קנית. כי עיקר החסרון והשלימות תלוי בדעת: וכן כעס ואכזריות, הוא מחסרון הדעת, כמ"ש (קהלת ז') כעס בחיק כסילים ינוח. וע"כ החולה הוא כעסן, מחמת שאז הוא בדינים, כי דינים שורים עליו, ודינים הם מוחין דקטנות, וע"כ הוא בכעס: ולעתיד לבא יתגלה הדעת, והכל ידעו את ה', כמ"ש (ישעיה י"א) כי מלאה הארץ דעה את ה'. וע"כ אז יתבטל הכעס, כמ"ש (שם) וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי וכו' … כי מלאה הארץ דעה את ה' " (ליקוטי מוהר"ן תורה כא)

הסבר הדברים, עיקר האדם הוא השכל, המחשבות הם אלו שקובעות את חיי האדם, ולא המציאות עצמה. לדוגמא, אדם שיש לו כל טוב, אולם, הוא חושב שמגיע לו יותר, חיי בתחושה של חסרון. לעומת זאת, יכול להיות אדם שאין לו, אך מאחר והוא מסתפק במה שיש לו ואינו חושב שחסר לו משהו אז באמת לא חסר לו.

שוו בנפשכם שני אנשים, בעלי אותם נתונים, אותה משכורת אותו מספר ילדים אותה דירה וכו', אחד יכול להיות מרוצה מאוד ולחשוב שיש לו מעל ומעבר והשני יכול לחושב שחסר לו והוא ממש כשלון. כך שהמציאות אינה קובעת את החסרון אלא "הדעת". על כן, אמרו חז"ל "דעת קנית, מה חסרת? דעת חסרת, מה קנית?"

כלומר, ללא הידיעה שהכל לטובה ושיש לך כל מה שצריך להיות לך, תמיד תהיה חסר. לעומת זאת, אם תפנים ידיעה זו תמיד תהיה מלא ושמח בחלקך.

מידת הכעס והאכזריות נובעות מחוסר ב"דעת", שהרי, מדוע אדם כועס? רק מאחר והוא חושב שצריך להיות אחרת. הכעס הוא תוצאה של פער בין רצוי למצוי. "הכעסן" בטוח במאה אחוזים שצריך להיות אחרת וככל שהוא יותר בטוח בכך, כך הוא יותר ויותר כועס. אך כאמור, הכל מחסרון הדעה להבין שמה שיש לנו זה מה שצריך להיות לנו וכי הכל לטובה.

ככל שאדם לא מצליח לראות אפשרויות נוספות מעבר למה שהוא חושב כנכון וטוב, כך הוא יותר כועס, מאחר ויש לו רק אופציה אחת שלא לכעוס והיא שהדברים יעשו בדיוק בצורה המסוימת שהחליט כנכונה.

על כן, אמר שלמה המלך "כעס בחיק כסילים ינוח", כי ככל שאדם יותר קצר בדעתו מלהכיל אפשרויות שונות ומגוונות, כך הוא יותר כועס. מאחר ויש לו יותר סיבות לכעוס כאמור לעיל, ומאחר ואינו מבין שמה שהוא חושב כנכון זו רק השערה שלו, שלא נבדקה ולא נחקרה ומי יודע מה ילד יום?

במילים אחרות, הכסיל חושב בצורה אובייקטיבית, צרה וחסרת ענווה – כך המציאות צריכה להתנהל, נקודה. החכם חושב בצורה סובייקטיבית ומלאת ענווה – כך אני חושב ויתכן שיתברר לי אחרת.

לעתיד לבוא תגדל דעת כל באי עולם "ומלאה הארץ דעה את ה'" ומשכך יתבטל הכעס המרירות והאכזריות הבאה בעקבותיו מהעולם, לא רק בגלל שיבינו שהכול עניין של פרשנות אלא בגלל שגם יבינו שהכול הוא לטובה.

הכול לטובה

גם חכמי אומות העולם מבינים, שהפרשנות אינה המציאות, רק שהם טוענים שהמציאות היא ניטרלית לגמרי וכפי שהטיב לתאר זאת ניטשה באומרו "אין עובדות, רק פרשנויות".

וכנלמד מהמשל הסיני המפורסם על איכר אחד שסוסו הלך לאיבוד, ובאו השכנים ואמרו לאיכר, איזה חוסר מזל. והוא ענה, "זה יכול להיות טוב וזה יכול להיות רע"!

לאחר מספר ימים חזר הסוס עם עוד חמישה סוסי פרא חזקים ויפים, באו השכנים ואמרו לאיכר, איזה בר מזל אתה. והוא ענה "זה יכול להיות טוב וזה יכול להיות רע"!

יום למחרת עלה בנו של האיכר על אחד מסוסי הפרא החדשים, נפל ושבר את רגלו, הגיעו השכנים ואמרו לאיכר, איזה חוסר מזל. והוא ענה "זה יכול להיות טוב וזה יכול להיות רע"!

לאחר מכן, פרצה מלחמה ושליחי הקיסר הגיעו לכפר לגייס את כל הנערים, מאחר ורגלו של בן האיכר שבורה, לא גויס, באו השכנים לאיכר ואמרו לו איזה בר מזל אותה. הוא ענה… "זה יכול להיות טוב וזה יכול להיות רע" …

סיפור זה ממחיש שהמציאות היא ניטרלית אינך יודע האם זה לטובה או לרעה, וגם לעולם לא תדע, לכן אין מה לכעוס, מנגד גם אין מה לשמוח.

הסיפור שלנו שונה הוא, וכך מסופר בגמרא:

לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד. כי הא, דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא, מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא לא יהבי ליה. אמר: כל דעביד רחמנא לטב. אזל ובת בדברא, והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא. אתא זיקא כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכלא לחמרא. אמר: כל דעביד רחמנא לטב. ביה בליליא אתא גייסא, שבייה למתא. אמר להו: לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה. (ברכות דף ס ע"ב)

תרגום חופשי: לעולם יהיה אדם רגיל לומר, כל שעושה ה' הוא לטובה, כמו שמסופר על ר' עקיבא שהיה הולך בדרך לעיר אחת להתארח, אך אנשי העיר לא הסכימו לארח אותו בביתם. אמר, כל שעושה ה' הכל הוא לטובה. הלך ללון בשדה (מחוץ לעיר), והיה אתו תרנגולת חמור ונר, באה הרוח כיבתה את הנר, בא שועל אכל את התרנגולת, בא אריה ואכל את החמור. אמר (ר"ע) כל מה שעושה ה' הוא לטובה. באותו לילה הגיע גייס (צבא רומא) לעיר ושבה אותה. אמר ר"ע לתלמידיו, לא אמרתי לכם כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה?.

אם כן, בעוד הסיפור של חכמי אומות העולם מתחיל ומסתיים בצורה סקפטית "זה יכול להיות טוב וזה יכול להיות רע", כלומר, לעולם לא תדע האם זה טוב או רע. אצלנו הסיפור מתחיל ומסתיים בנימה אופטימית שהכול לטובה.

כלומר, ישנם שלוש דרגות, הדרגה הראשונה, של הכסיל, היא לחשוב שמה שאני רואה זה מה שיש. הדרגה השכלית, של אומות העולם, היא להבין שאיני רואה את כל התמונה, זה יכול להיות טוב וזה יכול להיות רע, אך דבר אחד בטוח והוא שאם נאמץ פרשנות שלילית נחווה רגשות שלילים ואם נאמץ פרשנות חיובית נחווה רגשות חיוביים. הדרגה האמונית, היא להאמין שהמציאות אינה ניטרלית, אלא מכוונת ע"י בורא עולם לטובה.

מה מתחבא מאחורי פרשנות שלילית?

בפרשתנו מסופר, כי המרגלים באים לבני ישראל וטוענים ש "הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכָל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת" (במדבר פרק יג פסוק לב)

המרגלים לא שיקרו, הם אכן ראו הלוויות בכל מקום אליו הגיעו זוהי עובדה, הבעיה היא שהם נתנו לעובדה זו פרשנות שלילית ולא נכונה, כדברי המדרש (המובאים ברש"י):

"אוכלת יושביה – בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים, והקב"ה עשה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו". (רש"י שם)

כלומר, הלוויות נועדו בכדי שאנשי הארץ יתעסקו באבל ולא ישימו לב למרגלים, כך שבעוד הקב"ה חשב לטובתם של המרגלים הם פירשו את המציאות לרעתם.

השאלה היא מה הביא אותם לבחור בפרשנות בה בחרו? מהו שורש הבעיה? שהרי בקלות הם יכלו להבין שהקב"ה רוצה בטובתם, מדובר בדור המדבר בו חוו השגחה פרטית, ובנוסף לכך, הם בעצמם טענו, שהארץ היא "ארץ זבת חלב ודבש" ואנשי הארץ הם "אנשי מידות" (גבוהים וגדולים), ואף הביאו עמם "מפרי הארץ" שהעיד על טוב הארץ. עובדות אלו, מובילות למסקנה שהארץ מצמיחה את יושביה, ולא "אוכלת יושביה" כטענתם.

אם כן, הייתה בידם האפשרות לבחור פרשנות חיובית, כפי שעשו יהושע וכלב שהיו עמהם, מה בכל זאת גרם להם לאמץ פרשנות שלילית?

התשובה נמצאת בפרשת דברים בדברי משה אל העם:

"וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת־פִּ֥י יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵיכֶֽם: וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאָהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת יְקֹוָק֙ אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ" (דברים פרק א פסוקים כב – כז)

כלומר לבני ישראל הייתה הנחת ייסוד שהקב"ה שונא אותם, זה מה שהביא אותם להוציא דיבת הארץ רעה, להתלונן על המן ועל עינוי הדרך וכו', גם במקרים אלו, בני ישראל נתנו פרשנות שלילית למציאות חיובית.

על המן הם התלוננו "זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים: וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ" (במדבר פרק יא פסוקים ה-ו)

בעוד הקב"ה "מפייס לכל באי העולם ואומר להם ראו מפני מה הן מתרעמין עלי והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח" (ספרי זוטא פרק יא פסוק ו)

ועל עינוי הדרך "אמרו אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים, שלא נחנו מענוי הדרך" (רש"י, במדבר פרק יא פסוק א).

בעוד הקב"ה אומר "אני הייתי מתכוין לטובתכם שתכנסו לארץ מיד" (רש"י שם).

מה שמלמד שהאמת היא שהקב"ה אוהב אותנו ורוצה בטובתנו, זו האמת וכל השאר רק פרשנות.

תרגיל התפתחות אישית

  • על איזה אירוע או תכונה באישיותך את/ה מרבה להתלונן? גם אם זה בלב פנימה.
  • מהם העובדות?
  • מה הפרשנות שאת/ה נותנ/ת לכך?
  • נסה/י לראות אדם אחר במקומך, ולהסתכל עליו מהצד. איזה פרשנויות אחרות אדם זה יכול ליתן למצב?
  • מה הפרשנות שכדאי לאותו אדם לאמץ?
  • אם אותו אדם היה מאמין שהקב"ה אוהב אותו, ומאמץ פרשנות חיובית, כיצד היו נראים חייו? מה היה מתאפשר לו?
  • כיצד יראו חייך אם תבחר/י לאמץ את הפרשנות החיובית? וכיצד הם יראו אם תבחר/י לאמץ את הפרשנות השלילית?

בהצלחה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s