פעולת התפילה – פרשת נשא

אור וכלי בברכת הכוהנים

לכל השפעה ישנם שני צדדים, צד אחד הוא עצם ההשפעה והנתינה, והצד השני הוא יכולת הקיבול של המקבל את אותה השפעה.

גם ההשפעה הגדולה והאיכותית ביותר לא תניב פרי ללא יכולת קיבול מצד המקבל, כלל זה מופיע בכל הרבדים של המציאות. בטבע, גשם מעבר ליכולת הספיגה של האדמה אינו מועיל. בפיזיולוגיה, האוכל המשובח ביותר לא בונה ולא מזין ללא יכולת עיכול. רוח, חכמה לא תקדם אדם שעדיין לא קנה את הבסיס בכדי להבין את הדברים. כסף, מיליוני שקלים לא יועילו לאדם שאינו בנוי נפשית להחזיק בהם, זה אפילו יכול לדרדר אותו למידות רעות מעשים רעים ולבסוף גם לאיבוד כל מה שקיבל, וכן הלאה.

ספרי הקבלה מכנים זאת "אור וכלי". השפע מכונה "אור" ויכולת הקיבול של השפע מוכנה "כלי".

ללא 'אור' אין למקבל מה לקבל וללא 'כלי' אין לשפע מקום לחול. (ואז הוא גם עלול להפוך לרועץ).

ברכת כוהנים מיוסדת על העיקרון הזה של אור וכלי, הברכה מתחילה בברכה כללית "יברכך", קרי- שפע, ומסתיימת "בשלום" שהוא כלי הקיבול לשפע, כדברי המדרש:

"ברכת כהנים חותמין בשלום, אר"ש בן חלפתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום" (במדבר רבה (וילנא) פרשת פינחס).

כלומר, ברכה ללא שלום אינה מועילה מאחר ולא ניתן להנות ממנה. גם כל אחת ואחת משלושת הברכות שבברכת כוהנים מיוסדת על העיקרון של אור וכלי (על כך ניתן לקרוא בהרחבה בספר טללי חיים לחלב"ן, פרשת נשא), ובמאמר זה נתעמק בברכה האמצעית "יָאֵ֨ר יְקֹוָ֧ק׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ" (במדבר ו, כה).

לעשות מהתורה תפילה

"יאר ה' פניו" הנה ברכה על התורה, כלומר על הרוח וההשגה השכלית והרוחנית, כפי שנאמר בתלמוד  "אמר רב יהודה: אורה – זו תורה" (מסכת מגילה דף טז ע"ב).

וברכת "ויחונך" – הינה ברכה על התפילה הנקראת "תחינה", ככתוב, "וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל־יְקֹוָ֑ק בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר" (דברים ג, כג). וכדברי המדרש:

"יאר ה' פניו אליך … זה מאור התורה וכה"א כי נר מצוה ותורה אור: ויחנך, יחנך במשאלות לבך וכה"א וחנותי את אשר אחון" (ספרי זוטא פרק ו, כה).

התורה והתפילה פועלות עלינו בשני מישורים שונים, התורה פונה אל השכל היא מבארת לנו מה נכון ומה לא נכון, והתפילה פונה אל הרגש, תפקידה לחזק בנו את הרצון ולחבר אותנו לאמונות מעצימות.

כידוע לא מספיק "להבין" צריך גם "להפנים", ישנו פער בין מה שאנו מבינים בשכלנו לבין מעשינו, אנשים רבים יודעים שדבר כלשהו טוב או לא טוב להם, אולם, אין זה אומר שהם פועלים על פי ידיעה זו, בכדי להשתנות לטובה בעקבות "ההשגה" החדשה, עלינו לחזק את הרצון והאמונה.

והדרך לכך היא על-ידי התפילה – "ויחונך". התפילה שבאה מעומק הלב מחזקת את רצוננו מחברת אותנו לאמונות מעצימות שהדברים עתידים להתרחש ובכך משנה אותנו מבפנים להתאים עצמנו למבוקש "להיות כלים לשפע". ועל כן, לא מספיק ללמוד ולהבין מה נכון ומה לא נכון צריך להתפלל על כך, וכפי שלימד ר' נחמן באומרו שטוב לעשות מהתורה תפילה, וז"ל:

"גם טוב לעשות מהתורה תפילה, דהיינו כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק האמת, אזי יעשה מזה תפלה. דהיינו לבקש ולהתחנן לפניו ית', על כל מה שנאמר שם באותו המאמר. מתי יזכה גם הוא לבא לכל זה, וכמה הוא רחוק מזה. ויבקש מאתו ית', שיזכהו לבא לכל הנאמר שם באותן המאמר. והמשכיל והחפץ באמת, יוליכו ה' בדרך אמת, ויבין בעצמו דבר מתוך דבר, איך להתנהג בזה. באופן שיהיו דבריו דברי חן, וטענות נכונות, לרצותו ית' שיקרבהו לעבודתו באמת. וענין השיחה זו, עולה למקום גבוה מאד. ובפרט כשעושה מתורה תפילה, מזה נעשה שעשועים גדולים מאד למעלה" (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה כה).

לאחר כל תובנה או השגה אנו יכולים להתפלל על כך שהדברים יפעלו עלינו ויכנסו ללבנו, ובכך לשהות באותה התובנה ולהעמיק את הקישור אליה ואת האמונה שאכן דברים ישתנו לטובה.

על ר' נחמן מסופר שהיה מרבה בתפילות ותחנונים,  וכי זה היה "עיקר מה שהועיל לו":

"אך עיקר עבודתו אשר על ידה זכה למה שזכה היה רק ריבוי התפלות והתחנות והבקשות והרצויים והפיוסים שהיה רגיל מאד להתפלל ולהתחנן לפניו יתברך …"  (שבחי הר"ן אות י)

"העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים" (משנה ברכות ד, ד)

התפילה עליה אנו מדברים, וכך צריכה להיות כל תפילה, היא תפילה שמכוונת פנימה, לשינוי פנימי, מתוך אמונה ששינוי פנימי יגרור שינוי בגורלנו ובעולם כולו, וכדברי הרב:

"החושב בתפילה שמשנה את הענין האלהי, הרי זה מחרף ומגדף, והחושב שאינו משנה אלא את עצמו הרי זה מקטין את ערך התפילה, ועמה יחד את כל הערך של העבודה האלהית. אבל המכוין, שהוא פועל לשנות את עצמו לטוב, וע"י היחש שעצמות הוייתו משתנה, משתנה כל הערך של כל ההויה אליו לעילוי ולטוב, כי ההויה כולה מתפעלת מאחד מחלקיה הרוחניים ביחוד. וכל מה שהתוכן הרוחני המביא את החליפות הוא יותר נעלה ויותר כולל, כן השינויים הם יותר עצומים ויותר פועלים בשפעת טובתם. זהו העובד בכוונה הראויה שהנפש מתמלאה ממנה והעולם מתברך". (קובץ א' – תרסד)

תפילה שלא מכוונת לשינוי פנימי, אלא רק לשינוי ברצון ה', הרי היא תפילה "קבע" וכבר הורו חז"ל "אל תעש תפלתך קבע, אלא רחמים ותחנונים" (אבות ב, יג).

כלומר, התפילה צריכה לנבוע מבפנים מהרצון להשתנות ולא מכוח החובה או ההרגל.

בהקשר לכך ובהמשך לדברים על תפילתו של ר' נחמן, מסופר שהתפילות שהועילו לו ביותר היו התפילות הספונטניות אשר נבעו מעומק הלב, ונאמרו בלשון המדוברת, כי תפילות אלו הביעו את הרגש בצורה המשוחררת ביותר:

"… והעיקר מה שהועיל לו היו התפלות שהתפלל בלשון אשכנז, שהיה רגיל מאד ליחד לו איזה מקום שמצא שאין שם בני אדם והיה מפרש שיחתו לפני השם יתברך בלשון שמדברים בו, דהינו בלשון אשכנז…" (שבחי הר"ן אות י)

"זמן תורה לחוד זמן תפילה לחוד" (מסכת שבת דף י ע"א)

אם כן, התורה והתפילה פועלים עלינו בשני משורים שונים, ועלינו לשים לב שאנו נותנים לכל אחד מהם את מקומו.

כאשר אנו לומדים אנו צריכים לעבוד עם השכל, להעמיק לחדד ולהבדיל, וכאשר אנו פונים לתפילה עלינו להשתחרר להתחבר ולהרגיש.

אלו שתי תנועות שונות ושתיהן בונות אותנו. לאנשים 'שכליים' קשה להתפלל, הם רוצים "להבין" כל דבר, ועל כן, אינם מתחברים לתפילה, גם כאשר הם מתפללים, מכוח המצווה, הם מנסים להבין את התפילה ואת פעולתה ועל כן, אינם מתפללים כראוי.

ולעומתם אנשים "רגשיים" מנסים להרגיש כל דבר, ועל כן, אינם לומדים כראוי, מאחר והלימוד מצריך ריחוק מהדבר בכדי להבינו כראוי.

וכאמור המציאות השלמה דורשת מאיתנו גם וגם, גם תורה וגם תפילה שכל אחד מהם נעשה בצורה שונה, ללמוד עם שכל ולהתפלל עם רגש.

דברים אלו רמוזים במילים "יאר" "ויחונך", התורה נקראת "אורה" מאחר והיא נותנת לנו בהירות בחיים, והבהירות מגיעה רק על ידי הבנה מדויקת של הדברים. והתפילה לעומתה נקראת "חנינה", לשון "חינם", וזאת מאחר והתפילה צריכה להיות משוחררת ללא כל חסימות מצד השכל שחושב ומנתח האם זה הגיוני או אפשרי או מגיע לי, בתפילה אנו משחררים את השכל ומתמסרים לביטוי החפץ הפנימי ממש כמו ילדים[1], וכדברי הרב:

"התפלה היא תולדת ההרגשה הנפשית שבעומק טבע הנפש, והשכל ראוי לשמש לה רק כהקדמה ויסוד, שכל מה שיהיה שכלו יותר זך, ומעשיו יותר מכוונים על-פי זה לתכלית השלמות, כן יתרומם יותר טבע נפשו ויגדל כחה עת אשר תשפך שיחה לפני קונה. אבל לערב בתוך התפלה עצמה עומק חשבון של השפעות שכליות אין זה מגדר התפלה, כי באמת חק התפלה וכל עיקר סגולתה איננו מצד קישור שכלי הגיוני שבא בחשבון, כי-אם למעלה מזה מפני שכך נוסד טבע הנפש, מהתגלות עצם טבע עומק הנפש הזכה בפנותה בגעגועיה לאלהי ישעה. על כן, כל מה שלא יערב בה כח אחר בתוך חלק ההרגשה הנפשית, ויניחה בטבעה הטהור לשאוף אל מטרת פעולתה, יותר יגדל כח התפלה" (עולת ראיה, עניני תפלה, תפלה ותורה)

אם כן, מטרת התורה להתוות לנו את הדרך הנכונה ומטרת התפילה לבטא את רגשותינו ללא כל מעצור, ולחבר אותנו לרצונותינו ולאמונות מעצימות.

ועלינו לדעת להשכיל בתורה ולהיות משוחרר כמו ילד בתפילה, ומבין שניהם נבנה כראוי.

"תורה ותפילה הם מחזקים ומאירים זה לזה, על כן צריכים לעסוק בשניהם דיקא". (ליקוטי עצות, תפילה)

שיתגשמו משאלות לבכם.

[1] מובא בחיי מוהר"ן (אות תלט) שר' נחמן ביקש מנכדו שהיה כבן שלוש או ארבע שנים, שיתפלל עליו שיבריא ממחלתו, וכאשר הילד התפלל "ה' עזור שסבא יבריא", התחילו לצחוק כל העומדים שם, ענה להם ר' נחמן ומאמר "כך עיקר התפילה להשם יתברך, בפשיטות גמור כתינוק לפני אביו, כאשר ידבר איש את רעהו".

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.