הילד שבי

פרשתנו פותחת בציווי אל הכהנים שלא להטמא למתים:

"וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו" (ויקרא כא, א).

הסיבה לכך לדברי בעל ספר השם משמואל היא בכדי לשמר את תמימותו של הכהן, וז"ל:

"והנה תעודת הכהן היא לחבר את העולמות, התחתון בעליון, ולמשוך השפע מעולם העליון אל התחתון, ולזה נתבקשה מדת התמימות להיות עמו ולחלקו". (שם משמואל, אמור שנת תרע)

תמימותו של הכהן נשמרת גם בכך שאינו עובד לפרנסתו, ובכך אינו מתמודד עם הקשיים הכרוכים בכך.

השמירה על תמימות הכוהנים היא שמירה על התמימות העם כולו, תמימותם וטוב ליבם של הכוהנים בהיותם מורי המוסר והרוח בעם, משפיעה על העם כולו, הן מתוך האינטראקציה עימהם והן מעצם העובדה שהאנשים המכובדים והנערצים ביותר בחברה, הקרובים ביותר אל הקודש, הנם בעלי תמימות וטוב לב.

"לא ימנע טוב להולכים בתמים" (תהילים פד, יב)

מהי תמימות? תמימות היא אמונה פשוטה באל הטוב, שהכל לטובה, שיש השגחה ושכר טוב לטובים שהרשעה כעשן תכלה. כמו כן, היא אמונה בבני האדם שהנם טובים ביסודם.

משכך, התמימות מתבטאת במידות טובות ורבות, באופטימיות, תקווה, שמחה, רוגע, אהבת האדם והעולם, ומשכך גם במידת החסד והרחמים כלפי הבריות. וכפי שכתב הרב קוק:

"כל המדות הטובות מתכנסות דוקא בנקודה עליונה זו, וכל המדות הרעות בורחות ממנה". (שמונה קבצים, קובץ ה, קסג).

כמן כן, ומאחר וכל המדות הטובות מתכנסות אליה, היא גם הבסיס לחיים טובים ומלאים, שהרי התקווה, השמחה, העין הטובה וכו' הינם הבסיס לחיים טובים ומאושרים, חרדות, פחדים, מחלות, וכעסים במידה מופרזת לע"ל, הנם תוצאה של חסרון באמונות ומידות אלו.

בהמשך דבריו, כתב השם משמואל כי באובדן התמימות, נכנס המוות לחיינו.

"ויעקב אבינו שהי' איש תם לא מת, וההיפך מאותיות תם הוא מת" (שם משמואל, שם)

אדם שמפסיק להאמין, להיות אופטימי, לאהוב את הבריות ולסמוך עליהן, מתחילים חסימות בחייו, אלו יכולות להיות חסימות לשאיפותיו, או לרגשותיו, מלשמוח לאהוב, להביע רגשות, אלו יכולות להיות חסימות חברתיות שלא לסמוך על אנשים ולא ליצור חברויות ושיתופי פעולה ואלו יכולות להיות חסימות מלתת לאחרים ולהביא את עצמו לידי ביטוי מחשש שינוצל לרעה, כל חסימה כזו היא אובדן של חיים.

כל אחד מאיתנו חווה את האובדן הזה במידה כזו או אחרת במעבר מן הילדות לבחרות. זהו שלב טבעי בהתפתחות בו מתבצעת 'נסירה' של התמימות מחיינו בכדי לאפשר לנו גדילה לקיחת אחריות ועמידה על דעתנו. זוהי תקופה עם הרבה חסימות וחסמים, חסימות כלפי הסביבה וכלפי עצמנו פנימה, כאמור זה שלב טבעי בהתפתחות אך לא מוכרח, מאחר והינו נובע ממחשבה שגויה לפיה הבגרות היא במקום הילדות, בעוד המחשבה הנכונה היא שהבגרות היא תוספת לילדות, עלינו לרכוש בבגרותנו כוחות ידיעות וכישורים נוספים כתוספת למידות הטובות והתמימות ולא במקומן, וכפי שכתב הרב קוק ואלו דבריו:

"התנוק, כשיחונך כראוי, ביחוד התנוק העברי, כמה קדושה ותום, כמה טהרה ומדות נעלות נמצא בנפש הנקיה והאהובה הילדותית שבקרבו, כל זמן שטומאת שוק החיים לא השביתה את החן וההון של פרח שושן זה, כמה קדוש וטהור הוא. אמנם טובה הילדות, נאה וקדושה היא, אבל הלא היא גם כן חלושה, ולא תוכל לעמוד בפני זרם החיים ההולך ומתגבר, לפי מדת הגדלות, גדלות החומר והרוח, והתרבות יחס החברה הגדולה והמסובכת. על כן זאת היא חובתנו, לשמור בכל עז את תומת הילדות וטהרתה ולהעבירה לאטה עם כל זהרה ונקיונה אל תקופת הגדלות, באופן שהגדלות תעניק לה רק את העוז והגבורה החסרים לה, גבורת הגוף וגבורת הרוח, אבל לא תהין להרס את היתרונות היקרים של הילדות האהובה והחביבה עדי עד … להביא את הילדות בעצם תומה וטהרתה אל גבול הבחרות והשחרות, הזקנה והשיבה, באופן שתוסד עוז, שלעולם לא ינוס לחה, זאת היא תעודת החנוך בישראל". (מאמרי הראיה, ח"א, דרשה בעת חנוכת בית התלמוד תורה ברחובות ת"ו)

הילד שבי

"הריני מוכן ומזומן להקדיש את הספר לאותו הילד, שגדל והיה לידידי בהגיעו לגיל הבגרות. כל האנשים המבוגרים היו לפנים ילדים קטנים, אם כי מעטים מבינהם זוכרים את הדבר הזה" (הנסיך הקטן).

אם כן עלינו לזכור את הילד שבנו וליתן לו מקום בחיינו, אנו לא מוותרים על שום מידה טובה, אנו צריכים לדעת לקחת מכל מידה את הטוב שבה ולהסיר את הסיגים:

"כל מדה טובה יש לה חסרונות הבאים עמה, וזו היא העבודה השלמה להוציא לאור עולם את המדות הטובות מנוקות מכל סיגי החסרונות שלהן". (שמונה קבצים, קובץ ג, רצב)

הסיגים של מידת התמימות היא שלא להתפתח שכלית ולא לעשות דברים בצורה רצינית ואחראית, את הסיגים הללו אנו מנקים ע"י שאנו מוסיפים מידות של אחריות, רצינות, מקצועיות וכדומה לחיינו, כתוספת למידות הטובות של התמימות ולא במקומן, במילים אחרות האדם השלם מאחד בתוכו מידות הנראות כסותרות במבט ראשון, וזאת הוא עושה ע"י כך שהוא לוקח את הטוב שבכל מידה.

" … אֲבָל תַּכְלִית דֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה הִיא, שֶׁכָּל כּחַ לֹא יְמַעֵט אֶת חֲבֵרוֹ, וְלֹא יִתְמַעֵט עַל יָדוֹ, כִּי-אִם יִתְגַּלֶּה בְּכָל מְלֹא עֻזּוֹ, כְּאִלּוּ הָיָה הוּא הַשּׁוֹלֵט לְבַדּוֹ. כּחַ הָאֱמוּנָה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה שָׁלֵם כָּל-כָּךְ כְּאִלּוּ אֵין לוֹ שׁוּם אֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁל מֶחְקָר, וּלְעֻמַּת זֶה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה כּחַ הַחָכְמָה כָּל-כָּךְ מְעֻלֶּה וּמְזרָז כְּמוֹ לֹא הָיָה כְּלָל כּחַ שֶׁל אֱמוּנָה בַּנֶּפֶשׁ". (אורות ישראל, פרק ח, א)

ועל כן, עם כל הרחבת הדעת והרצינות עד איכן שידנו מגעת עלינו להגביר במקביל את התמימות והאמונה הפשוטה. ובכך נזכה גם לפעול ולעשות מכוח בגרותנו וגם לשלווה פנימית אושר ושמחה מכוח הילד שבנו.

"… צריכים אנו לדעת מזה, שבאמת לא חכמה וידיעה רבה היא המאשרת אותנו, אלא התום של הילדות. וזהו אשרנו, שאנו מקושרים אל החנוך הילדותי בצורת תרבותנו. הקשר הזה לבדו הוא כבר עושה בנו הרושם של התקשרות עם הילדות, עם תמימותה, ואיזה זרם של תמימות עובר גם כן עלינו ומזדלף בקרבנו, להפיג על ידו את זוהמת הערמימות שנמסכה בנו מבגרותנו. אשרי מי שיונק מלשד הילדות גם בהיותו איש, גם בזקנותו. אשרי מי שנעשה כבן שנה בלא חטא, בהיותו כבר עמוס במשא של שנים רבות מימי חיי הבלו". (שמונה קבצים, קובץ ז, רה)

בהצלחה!

מחשבה אחת על “הילד שבי

  1. מירו דיין

    דברך-מעוררים בי סקרנות לסוגיה עמוקה שמלווה אותי בשנים האחרונות.ראוי וכדאי לקרא את הדברים מספר פעמים כדי להבינם לעומק

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s