הילד שבי

הילד שבי

מדת התמימות הינה מידה משובחת ביותר, לדברי הרב קוק "כל המדות הטובות מתכנסות דוקא בנקודה עליונה זו, וכל המדות הרעות בורחות ממנה" (שמונה קבצים, קובץ ה, קסג).

כלומר, מי שאוחז במידת התמימות זוכה למידות טובות רבות, כי למידה זו, מתכנסות כל המידות הטובות וממנה נסוגות כל המידות הרעות.

הכוהנים שהנם מורי המוסר והרוח בעם, והחוט המקשר שבין ישראל למקדש מתבקשים לאחוז במידה זו:

"והנה תעודת הכהן היא לחבר את העולמות, התחתון בעליון, ולמשוך השפע מעולם העליון אל התחתון, ולזה נתבקשה מדת התמימות להיות עמו ולחלקו".  (שם משמואל, אמור שנת תרע)

וזו הסיבה, לדברי השם משמואל, שנאסר עליהם להיטמא למתים. לדבריו, המוות מסמל את חוסר התמימות בכך שהוא נבע מחוסר התמימות של אדם וחווה לקבל את דבר ה', ועניין זה רמוז באותיות "מת" שהם ההפך מאותיות "תם" (שם משמואל, שם).

ובאופן פסיכולוגי ניתן לומר, שהמפגש עם המוות מכניס את האדם להישרדות ומגננה על חשבון התמימות שהיא אופטימית ביסודה, זוהי הסיבה לכך שאנו דואגים שלא להפגיש את ילדנו הקטנים והתמימים עם המוות.

תמימותו של הכהן נשמרת גם בכך שאינו עובד לפרנסתו ומתמודד עם הקשיים הכרוכים בכך, וכן בכך שאינו מתחתן עם גרושה שחוותה את אחד המשברים הגדולים של בני האדם.

השמירה על תמימותם של הכוהנים נועדה בשבילנו, בעצם העובדה שאנו כחברה מעמידים במקום החשוב והקודש ביותר עבורנו, אנשים מלאי תמימות ולב טוב, יש מסר, מסר שאומר כי לשם אנו שואפים, זהו העיקר.

מסר זה רמוז גם במבנה המקדש, אשר בלב ליבו, בקודש הקודשים, מעל ארון הברית ישנם שני כרובים אשר "דמות פרצוף תינוק להם" (רש"י, שמות כה, יח), וכידוע וכפי שנבאר להלן, התמימות באה לידי ביטוי בעיקר בגיל הרך.

 

"לא ימנע טוב להולכים בתמים" (תהילים פד, יב)

מהי תמימות? תמימות היא אמונה פשוטה באל הטוב, שהכול לטובה, שהטוב ינצח ושבני האדם שהנם טובים ביסודם.

משכך, התמימות מתבטאת במידות טובות רבות, באופטימיות, תקווה, שמחה, רוגע, אהבת האדם והעולם, בחסד, ברחמים ועוד וכפי שכתב הרב קוק:

" דוקא באמונה אלהית פשוטה, שאין בתוכה שום הגבלה ושום התחכמות אנושית, מתגלה האור העליון, והזיו הפנימי של החיים היותר שלמים. התהלך לפני והיה תמים. כל המדות הטובות מתכנסות דוקא בנקודה עליונה זו, וכל המדות הרעות בורחות ממנה. והיא, דוקא היא, ברוב פשטותה כוללת בקרבה את כל הנשגבות שבעולם, את כל האמת ואת כל השירה, את כל הגבורה ואת כל התפארת. וכשהעולם מתוקן נעשית נקודת אמונה עליונה בריאה וטבעית זו, המושלת בגאות עולם, ובני אדם מביטים ונוהרים, מתמלאים חיי גודל ועז ואהבת הבריות, ורוח הסבלנות היותר עליונה, מדת הרחמים היותר נאדרים, וחפץ החסד והטוב היותר מלא, הזריזות היותר מחוטבה, והאימוץ האישי היותר ברור, מתלכדים באותו עז הרוח שהוא תולדתה הנאמנה של האמונה הטבעית הפשוטה והברה. וכל המחשבות היותר מופשטות מתכנסות אליה במנוחה וסידור מתוקן ומשוכלל, כי אין מחסור ליראיו". (שמונה קבצים, קובץ ה, קסג).

כאמור לעיל אותיות "תם" הם ההפך מאותיות "מת", על פי דברי הרב כאן נוכל להסביר, שאין הכוונה למיתה וחיים פיזים אלא רוחניים, ככל שאדם יותר "תם" כך הוא יותר חיי, כלומר, איכות חייו גדולה יותר, הוא אופטימי שמח ונהנה מהחיים, וככל שאדם פחות תם כך הוא יותר "מת", כי איכות חייו ירודה, ישנם יותר חסימות בחייו, פחדים ושאר מידות רעות[1], כלומר איכות החיים לא נמדדת בעושר החומרי אלא באמונות והמידות הטובות,  וכידוע מעולם הפרסום שאע"פ שיש בו עושר חומרי רב, מאחר ומנגד יש בו ריחוק מהתמימות והפשטות אנשים רבים העוסקים בעולם זה סולדים מחייהם.

"… צריכים אנו לדעת מזה, שבאמת לא חכמה וידיעה רבה היא המאשרת אותנו, אלא התום של הילדות. וזהו אשרנו…" (שמונה קבצים, קובץ ז, רה).[2]

הילד שבי

"הריני מוכן ומזומן להקדיש את הספר לאותו הילד, שגדל והיה לידידי בהגיעו לגיל הבגרות. כל האנשים המבוגרים היו לפנים ילדים קטנים, אם כי מעטים מבינהם זוכרים את הדבר הזה" (הנסיך הקטן).

מדת התמימות מופיעה בעיקר בילדות, כל ילד הוא תמים עד שהוא נפגש עם תכנים שפוגעים בתמימותו, כך שכל אחד מאיתנו היה תמים פעם ועל כן, הוא לא צריך לייצר את מידת התמימות "יש מאין" אלא פשוט לשאוב אותה מתקופת ילדותו, מהילד הפנימי שבו, יתכן והתרחקנו ממנו הרבה, אך תמיד פתוחה הדלת להתעניין בילד הזה ולשמוע אותו, פשוט להיזכר בו ולהתעניין בעולמו.

ישנם אנשים שחוששים מכך, וחשים איזושהי סכנה בהתחברות אל הילד שבהם, במחשבה שהילדות מאיימת על הדברים הטובים שיש בבגרות, לאנשים אלו צריך להבהיר שהילדות והבגרות אינן צוררות זו לזו, הבגרות שהיא תהליך התפתחותי טבעי והכרחי אינה צריכה להיות במקום הילדות אלא על גב הילדות כתוספת הממלאת את החסרונות שבילדות, כך שמבין שניהם אנו ניבנה כראוי, על ידי שניקח את הטוב שבכל אחת מהן, וכדברי הרב קוק:

"טובה הילדות, נאה וקדושה היא, אבל הלא היא גם כן חלושה, ולא תוכל לעמוד בפני זרם החיים ההולך ומתגבר, לפי מדת הגדלות, גדלות החומר והרוח, והתרבות יחס החברה הגדולה והמסובכת. על כן זאת היא חובתנו, לשמור בכל עז את תומת הילדות וטהרתה ולהעבירה לאטה עם כל זהרה ונקיונה אל תקופת הגדלות, באופן שהגדלות תעניק לה רק את העוז והגבורה החסרים לה, גבורת הגוף וגבורת הרוח, אבל לא תהין להרס את היתרונות היקרים של הילדות האהובה והחביבה עדי עד. "מפי עוללים ויונקים יסדת עז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם". להביא את הילדות בעצם תומה וטהרתה אל גבול הבחרות והשחרות, הזקנה והשיבה, באופן שתוסד עוז, שלעולם לא ינוס לחה, זאת היא תעודת החנוך בישראל. "בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז'", "כבן שנה שלא חטא" זהו הציור היותר מרומם של משאת הנפש שבחנוך עמנו". (מאמרי הראיה, חלק א, דרשה בעת חנוכת בית התלמוד תורה ברחובות ת"ו)

 

המבחן שלנו לדעת האם אנו מחוברים לילד שבנו הוא לראות עד כמה אנו מחוברים לילדים בכלל, אדם שאינו מחובר לילד שבו מתקשה להתחבר לילדים ואלו יכולים להיות גם ילדיו, על כן, עליו לעשות שלום עם הילד בפנימי שבו וזה יפתח אצלו את הלב כלפי ילדים בכלל, ואפשר גם לפעול בצורה הפוכה לעבוד על היחסים מול ילדים בכלל וזה ישפיע על היחס לילד שבנו.

"הקשר הזה (אל החינוך הילדותי) לבדו הוא כבר עושה בנו הרושם של התקשרות עם הילדות, עם תמימותה, ואיזה זרם של תמימות עובר גם כן עלינו ומזדלף בקרבנו, להפיג על ידו את זוהמת הערמימות שנמסכה בנו מבגרותנו. אשרי מי שיונק מלשד הילדות גם בהיותו איש, גם בזקנותו. אשרי מי שנעשה כבן שנה בלא חטא, בהיותו כבר עמוס במשא של שנים רבות מימי חיי הבלו" (שמונה קבצים, קובץ ז, רה).

[1] הדברים נכונים, מעוד בחינה, כידוע אנו יכולים לחוות את חיינו בשתי צורות – חיבור וא-חיבור.

חיבור הוא כאשר אנו חווים את הסיטואציה מתוך עצמנו, וא-חיבור הוא כאשר אנו חווים את הסיטואציה מחוץ לעצמנו כאילו אנו מסתכלים על עצמנו ועל כל הסיטואציה מהצד. תוכלו לשים לב שישנם זיכרונות שאנו זוכרים מתוך חיבור וכאלו שאנו זוכרים מתוך א-חיבור.

לענייננו, ישנם אנשים שחיים את רוב חייהם בחיבור וישנם שחיים בא-חיבור כאילו הם צופים מהצד על חייהם כמובן שזוהי איכות ירודה של חווית החיים, מי שחי בחיבור הוא יותר מחובר לעצמו ולחיים, ומי שחיי בא-חיבור חי בנתק מעצמו ומהחיים (א-חיבור נועד לסיטואציות קשות, בכדי להחליש מעוצמתן). וכמובן שככל שאדם יותר תמימים הוא יותר חי בחיבור, כמו ילד שחיי את חייו ולא צופה עליהם מהצד.

 

[2] במקום אחר כתב הרב כי לעתיד לבוא תתגלה מידת התמימות בבית המקדש, וכל האנושות תכיר בחשיבות של מידה יקרה זו, וז"ל:

 

"… הָאֱנוֹשִׁיּוּת הַבְּרִיאָה, כְּשֶׁהִיא מַכֶּרֶת אֶת הוֹד הָאֱלֹהוּת, תִּשָּׁאֵר נִכְחוֹ כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ, תִּשְׁכַּח מִפְּנֵי גָּבְהוֹ, אוֹרוֹ וְעֻזּוֹ, אֶת כָּל הִתְחַכְּמֻיּוֹתֶיהָ, וְתֵדַע שֶׁיָּקָר לָהּ רִגְשָׁהּ הַטִּבְעִי הַמַּחְכִּימָהּ יוֹתֵר מִכָּל חָכְמָה, כְּשֶׁהוּא בָּנוּי עַל יְסוֹד הָאֵיתָן שֶׁל טִבְעָהּ הַפְּסִיכִי, וּמְעֻטָּר בַּעֲטֶרֶת הַהַכָּרָה הַמִּתְעַלָּה עֲדֵי עַד וְלָעַד תִּשָּׁאֵר עֲלוּמָה, וּמְשַׁקֶּקֶת אֵלֶיהָ אֶת כָּל נְשָׁמָה, וְלָנֶצַח תִּשְׁלַח קַוֶּיהָ לְהַעֲלוֹת אֶת כּל אֶל מְרוֹם עֻזָּהּ. אֶת הַיּפִי וְהַתִּפְאֶרֶת הָאֱלֹהִי תַּכְנִיס אֶל נִשְׁמָתָהּ, הַגַּעְגּוּעִים שֶׁל יַחַשׂ וְשֶׁל קֵרוּב מַעֲשִׂי יִתְגַּבְּרוּ, וְכָל פִּנּוֹת הַדַּעַת וְהַמּוּסָר יַשְׁפִּיעוּ עַל רֶגֶשׁ נַעֲרָץ זֶה אֶת אוֹרֵיהֶם. בְּמָקוֹם אֶחָד בִּמְלֹא הַתֵּבֵל כְּדַאי לָהּ לָאֱנוֹשִׁיּוּת לִרְאוֹת אֶת עַצְמָהּ בְּתֻמַּת יַלְדוּתָהּ, בְּחֹסֶן גְּבוּרַת הַנּעַר וּבְזִיו עֵדֶן שֶׁל עֲלִיַּת הַנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית, הַחֲתוּמָה בְּחוֹתַם עַם-פְּלָאוֹת זֶה הָעַתִּיק, יִשְׂרָאֵל הַשָּׁב. אֵין קֵץ לְענֶג הַשִּׁירָה אֲשֶׁר תִּתְחוֹלֵל בְּכָל הָעוֹלָם הַנֵּעוֹר לְרַגְלֵי הַמַּחֲזֶה הַנִּשְׂגָּב הַזֶּה, שֶׁל הִתְחַדְּשׁוּת הָעַתִּיקוּת הַמְּקוֹרִית שֶׁל מְקוֹר הַשִּׁירָה הָאֱלֹהִית אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל בִּמְרוֹם עֻזּוֹ. רַק סָכָל וְאֵין לֵב, אֲשֶׁר לֹא יוּכַל קוֹלוֹ לִהְיוֹת נִשְׁמָע בְּעֵת תְּחִיַּת הָאוֹרָה, יוּכַל לַחְפּץ לִתֵּן כָּחָל וְשָׂרָק שֶׁל הַתַּרְבּוּת הַחֲדָשָׁה הַלְּקוּיָה בְּחָסֵר וְיַתֵר, בְּאֵיבָה וְתַחֲרוּת וּבְכָל חֹלִי וְקֶצֶף, עַל גַּלֵּי יַם הַחַיִּים הַבְּרִיאִים וְעַתִּיקִים הַלָּלוּ, הַמִּתְנַשְּׂאִים בִּגְאוֹנָם לִמְרוֹמֵי שָׁמַיִם. הַכּל יִשְׂמַח דַּוְקָא בַּמַּחֲזֶה הַנָּאוֹר הַטִּבְעִי כְּמוֹ  שֶׁהוּא עִם כָּל תְּמִימוּת עַתִּיקוּתוֹ, שֶׁהוּא מַנְהִיר דַּוְקָא אָז אֶת כָּל שְׁלַל צִבְעֵי אוֹרוֹתָיו וּמְפַזְּרָם בְּיִשְׂרָאֵל וְעַל אָדָם רַב". (אורות, אורות התחיה פסקה ה)

 

 

 

מחשבה אחת על “הילד שבי

  1. מירו דיין

    דברך-מעוררים בי סקרנות לסוגיה עמוקה שמלווה אותי בשנים האחרונות.ראוי וכדאי לקרא את הדברים מספר פעמים כדי להבינם לעומק

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.