ייסורים ממרקים – פרשת אחרי מות קדושים

אחת ממצוות יום הכיפורים היא לקחת שני שעירים שעיר אחד מוקרב כקרבן ומכונה "שעיר לה' " ושיער שני הנושא עליו את עוונות בני ישראל ונשלח למדבר המכונה שעיר המשתלח או שעיר לעזאזל.

"וְהִקְרִ֤יב אַהֲרֹן֙ אֶת־הַשָּׂעִ֔יר אֲשֶׁ֨ר עָלָ֥ה עָלָ֛יו הַגּוֹרָ֖ל לַיקֹוָ֑ק וְעָשָׂ֖הוּ חַטָּֽאת … וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־שְׁתֵּ֣י ידו יָדָ֗יו עַ֨ל רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִיר֘ הַחַי֒ וְהִתְוַדָּ֣ה עָלָ֗יו אֶת־כָּל־עֲוֹנֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־כָּל־פִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל־ חַטֹּאתָ֑ם וְנָתַ֤ן אֹתָם֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִ֔יר וְשִׁלַּ֛ח בְּיַד־אִ֥ישׁ עִתִּ֖י הַמִּדְבָּֽרָה: וְנָשָׂ֨א הַשָּׂעִ֥יר עָלָ֛יו אֶת־כָּל־עֲוֹנֹתָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ גְּזֵרָ֑ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת־הַשָּׂעִ֖יר בַּמִּדְבָּֽר" (פרשת אחרי מות טז, ט, כא-כב).

כדרכנו ננסה ללמוד ממצות השעירים תובנות והדרכות מעשיות לחיינו אנו.

אל תהי רשע בפני עצמך (אבות ב, יג)

עבודת יום הכיפורים בכלל ומצוות השעירים בפרט מטהרות אותנו הן מן ההיבט הלא מודע והן מן ההיבט המודע, כאשר אנו רואים את השעיר הנושא עליו את עוונותינו נשלח אל "ארץ גזירה" אנו חשים הקלה, חשים אנו כיצד עוונותינו מתנתקים מאיתנו והולכים "לאיבוד", דבר זה מאפשר לנו לפתוח דף חדש בחיינו.

כאשר אנו מזהים את מעשינו הרעים עם אישיותנו, זה חוסם אותנו מלהתפתח, לשאוף גבוה ולהרשות לעצמו להיות אנשים טובים ורוחניים יותר, שהרי אם אנו כאלה "רעים" מי אנחנו שנעיז לשאוף לגדולות? ובנוסף לכך זה מכניס הרבה עצבות וחוסר תקווה לחיינו.

לשם כך, נתן לנו הקב"ה מתנה גדולה, והיא האפשרות לפתוח דף חדש בחיינו, אפשרות זאת נקראת "תשובה".

"אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום דבר מרשעו שנאמר רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו" (רמב"ם הלכות תשובה פרק א, ג)

אולם, בכדי שהתשובה תעשה את פעולתה בתודעתנו ונראה ממנה פרות גם להבא, אנו צריכים לדעת כי החטאים הנם חיצוניים לאישיותנו בעוד שהטוב הוא פנימיותנו ועצמיותנו. ובעשיית תשובה אנו מבקשים לשוב לעצמנו למי שאנו באמת.

ללא ידיעה והבנה זו, אנו עלולים לחשוב כי התשובה היא חיצונית לנו, היא "טובה" שנעשית עמנו ואנו נשארנו אותם "אנשים רעים" (הגישה הנוצרית למושג התשובה). מי שחושב כן, מהר מאוד יחזור לסורו, כי מי שחושב שהוא רע יתנהג בהתאם לתודעתו במקודם או במאוחר.

על כן, כתב הרב קוק כי הלימוד (שהרבו להדגישו בספרי החסידות) שהאדם מורכב משתי נפשות, נפש אלוהית השואפת למוסר וטוב, ונפש בהמית הדואגת להישרדות היום יומית (ועיוורת למוסר), הנו:

"אחד מהיסודות היותר נכבדים להארת הדרך של ההבנה האנושית במהות הנפש, והשביל היותר סלול לדרך החיים המוסריים השלמים". (אוה"ק ח"ג, שתי הנפשות אות ה, עמ' רלה)

וזאת מאחר ועל-ידי לימוד זה:

"מרגיל האדם בזה את עצמו להביט על מגרעותיו כעל דבר העומד מחוץ לעצמותו העיקרית, ובזה שופט הוא את עצמו בצדק". (שם).

כלומר, הלימוד שהאדם מורכב משתי נפשות, נפש אלוהית השואפת לערכים, משמעות, מוסר ורוחניות, ונפש בהמית העיוורת למוסר ודואגת רק להישרדות היום יומית כמו כל בעל חיים על פני האדמה, מרגילה את האדם לראות את עוונותינו כנובעים מנפשו הבהמית וכחיצוניים לעצמיותו (שהיא הנפש האלוהית) ובכך דן האדם את עצמו בצורה נכונה וטובה.

חביבין עליך ייסורין?

עוד מוסיף הרב קוק וכותב, כי הבנה זו שהננו מורכבים משתי נפשות, יכולה לסייע לנו להתקדם מוסרית ו"למצוא קורת רוח" הן בזמנים של טובה והן בעיתות צרה ל"ע.

וזאת על ידי כך, שבשעת שלווה וטובה נקשר את רעיוננו בנפשנו האלוהית לטפחה ולהרחיבה לטובה, ננצל את הזמנים הטובים כתנופה לעלייה, ובשעת ייסורין וצרה ל"ע נכוון למירוק וזיכוך נפשנו הבהמית. וז"ל:

"הלימוד שהאדם הוא יציר מורכב ברוחניותו, משתי נפשות, נפש טובה אלהית, ונפש רעה בהמית, הוא אחד מהיסודות היותר נכבדים להארת הדרך של ההבנה האנושית במהות הנפש, והשביל היותר סלול לדרך החיים המוסריים השלמים. האדם יוכל למצא קורת רוח תמידי על ידי זה, בין בשעת שלותו, בין בשעת יסוריו, כשהטובה מתרחבת, הרי הוא מקשר את רעיונו בהנפש האלהית, להרחיבה להרימה ולחזקה. וכשהמצוקה מתגברת הוא משים פנים אל הנפש הרעה הבהמית, לצחצח את זוהמתה, לשמח במה שהיא מתיסרת ועל ידי זה מטהרת, מרגיל האדם בזה את עצמו להביט על מגרעותיו כעל דבר העומד מחוץ לעצמותו העיקרית, ובזה שופט הוא את עצמו בצדק. והשאיפה להפוך את הטבע של הנפש הבהמית לעילוי לטובה וזיכוך היא חטיבה של עבודה חשובה, שהאדם מרגיש תמיד בכל עומק הוייתו את נחיצותה, ובזה ימצא את עצמו תמיד עובד עבודה מועילה, צריכה לו ולעולם, בכל עבודות הקודש, שכולן עולות לזיכוך כל הנדרש לזכך". (שם)

ונסביר, כידוע ייסורין מסוגלים לרכך ולעדן את לב האדם, להפוך אותו לאדם טוב ורגיש יותר, בעל ענווה שמתחשב בסובבים אותו ויודע להפריד בין עיקר לטפל. או בקיצור לאדם שנשמתו מאירה בקרבו, כדברי הזוהר:

"רב מתיבתא נחית וגלי ממה דשמע לעילא מלה חדא גלי ולא יתיר, אעא דלא סליק נהוריה יבטשון ביה ואנהיר, גופא דלא סלקא ביה נהורא דנשמתא יבטשון ביה ויסלק נהירו דנשמתא ויתאחדון דא בדא לאנהרא …" (זוהר כרך ג, שלח לך דף קנו ע"ב)

(תרגום חופשי: ראש הישיבה, עלה לשמים ושירד גילה מה ששמע שם, דבר אחד ולא יותר, והוא, שפתילה שלא נאחז בה האור יבטשו אותה ואז יאחז בה האור, וכן הוא באדם שלא נאחז בו אור הנשמה, יבטשו אותו (ייסורין גופניים) ויאחז בו האור, וע"י כך תתאחד נשמתו בגופו).

אולם, כל זאת בתנאי שהאדם מקבל את הייסורין בהכנעה, בהבנה כי גם זו לטובה. על כן, מסופר בתלמוד שחכמים היו שואלים את החולה "חביבין עליך ייסורין"? (מסכת ברכות דף ה, ע"ב), כלומר, האם אתה מקבל את הייסורין בהבנה ומבין שגם בהם טמונה טובה ? כמובן, שאיננו חפצים בזיכוך בדרך של ייסורין, כפי שהתפלל רבא:

"יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא אחטא עוד, ומה שחטאתי לפניך מרק ברחמיך הרבים אבל לא על ידי יסורין וחלאים רעים". (מסכת ברכות דף יז ע"א)

אולם, כאשר הם באים ל"ע צריך לדעת כיצד להתייחס אליהם, והרב קוק בדבריו לעיל, מלמד אותנו לקבל את הייסורין באהבה, הוא מציע לנו שלא לראות בייסורין כאויב אלא ככוח מסייע, שבא לעזור לנו לזכך את נפשנו הבהמית ולהתקרב לנפשנו האלוהית, כלומר היסורין לדברי הרב הם לא נגדנו אלא רק נגד הצד הבהמי שבנו.

זהו היחס של הצדיקים הגדולים כלפי הייסורין כדברי התלמוד:

"תנו רבנן: עלובין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין – עליהן הכתוב אומר ואהביו כצאת השמש בגברתו". (מסכת שבת דף פח ע"ב)

"שמחים ביסורים, בידעם שהיסורים הם הם שלוחי אל עליון החונן ומרחם, הטוב ומטיב, המנהיג בחסדו כל דור, ומעלה ומצחצח את יצוריו מכל סיג וקדרות, להאירם באור חיי האמת המוחלטים. עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (עין איה שבת ב, פרק תשיעי, פסקה פג).

בהבנה זו יש בכדי להקל עלינו רבות, שהרי הכאב הנפשי, הדכדוך, הכעס והטרוניה הבאים בעקבות קשיים וייסורין למיניהן מנפחים ומגבירים את הקושי בצורה ניכרת, כדברי התלמוד:

"והאמר רב: אנחה שוברת חצי גופו של אדם, שנאמר ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים וגו', ורבי יוחנן אמר: אף כל גופו של אדם, שנאמר והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת אל שמועה כי באה ונמס כל לב וגו'! " (מסכת ברכות דף נח ע"ב).

וכאשר אנו יודעים לקבל אותם ואף לראות את הצד הטוב שבהן, אבן גדולה נגולה מלבנו, ויפים לעניינו דברי הרב קוק במקום אחר, בהם הוא מלמד אותנו שלא להיאבק במציאות אלא לדעת לקבלה וז"ל:

"… היסורין בכללם עיקר מציאותם הוא באדם הפנימי, הלב השמח הרואה את העולם כאשר הוא ולבו מלא אורה ובטחון גם יסוריו אינם יסורין, כי הוא מתענג ושמח בהם. ולעומת זה, מי שהרגיל עצמו שלא למצוא קורת רוח במציאות כמו שהיא, כל ימיו יסורין מוכנים לו. כי לא יתכן לאדם להיות יושב בשלוה ושמחה בעולם זולת כשילמד רוחו להלוך עם החיים ותנאי המציאות …"

שעירי יום הכיפורים

ובחזרה לשעירי יום הכיפורים. שני השעירים מבטאים את שתי הנפשות שבנו, האחד "סוערת" לרוחניות, משמעות ומוסר, והשנייה "סוערת" לחומריות ותאוות.

"שתי נטיות מתרוצצות הננו פוגשים בנפש האדם, לשתי מגמות מחולפות. נטיה למלא את כל שאיפת הרע, את כל התאות היותר שפלות, בין מצד החומר בין מצד הרוח, שהן עוד מתרחבות ומסבכות בעוזן את האדם, כקנאה ושנאה וכיוצא בהן, – ולעומתה לא נוכל להתעלם מלראות את שאיפת הטוב, המתגלה לפעמים ברוחו של אדם, שכל העולם כולו כדאי הוא לה, להשכילו ולהיטיבו, ולמלאות אותו חסד אהבה ואורה …". (אורות, אורות ישראל · פרק א פסקה ו) 

ומעבודת יום הכיפורים שתפקידה לטהר ולרומם אותנו, אנו למדים שבכדי להיטהר עלינו  לרומם את נפשנו האלוהית כשעיר לה' (כנגד הנפש האלוהית) העולה כקרבן – לשון קירוב. ולכוון את הייסורים כלפי הנפש הבהמית שבנו, השעיר המשתלח שנשלח לעזאזל.

ובכך נזכה להמשיך ולהתרומם הן בזמנים טובים והן בזמנים פחות טובים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.