תקשורת מאפשרת ומקרבת – פרשת ויקרא

"לעולם לא שכנע אדם את חברו בדברים בלבד". (ד"ר ארתור שופנהאואר)

פעמים רבות שאנו מרוכזים רק 'במה' אנו רוצים לומר או לבקש, ולא נותנים את תשומת הלב לדרך בה בקשתנו או דברינו נאמרים. חשוב לדעת שגם הבקשה הצודקת ביותר והדברים החכמים והכנים ביותר, לא יתקבלו על הזולת אם הדרך שלנו לומר את הדברים שגויה.

במאמר זה נתבונן כיצד לומר את דברינו בצורה שיתקבלו על שומעיהם ויכנסו לליבם, וכמו בכל דבר ועניין הדרך 'הטובה' והמוסרית היא גם הדרך המוצלחת ביותר.

לדפוק בלדת

פרשת ויקרא פותחת בפסוק הבא:

"וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹֽר". (פרק א פסוק א)

חז"ל לומדים מפסוק זה דרך ארץ והיא לקרוא לאדם בטרם אנו מדברים עמו:

"ויקרא אל משה וידבר למה הקדים קריאה לדיבור? לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו". ( מסכת יומא דף ד עמוד ב)

ויש להתבונן, מה הרגישות הזאת לקרוא לאדם בטרם אנו פותחים בדברים? נראה לומר, כי הקריאה לזולת בטרם אנו פותחים בדברים, היא בקשת רשות לקבל את תשומת ליבו, כמו דפיקה בדלת, דרך ארץ היא שלא להתפרץ לליבו של האחר בטרם ביקשנו את רשותו והוא פתח לנו. אם לא נעשה כן, ונתפרץ בדברים נמצא את עצמנו נדחפים מחוץ לדלת ליבו של הזולת, וזאת גם אם הדברים כשלעצמם צודקים וכנים.

כבוד לדברים ולזולת

אם נתבונן נראה כי ההתפרצות בדברים ללא קריאה לזולת ובקשת תשומת ליבו לדברינו, יכולה לנבוע היא משתי סיבות שכל אחת לעצמה הינה סיבה מספקת לכך שלא יתקבלו דברינו.

הסיבה האחת, היא חוסר כבוד לעצמינו או לדברים שאנו חפצים לומר, במצב כזה אנו מתביישים לקבל את תשומת ליבו של הזולת, אנו לא חשים שאנו או דברינו ראויים ליחס של הזולת ועל כן, אנו אומרים את הדברים ללא נוכחות מצידנו. כפי שאנו לא נותנים כבוד לעצמנו או לדברינו כך הזולת לא יתן כבוד, הזולת ישקף לנו בצורה בולטת את מה שעובר עלינו בנפש פנימה. (הרחבה בעניין זה נמצאת במאמר "חדרי נפשי" על פרשת שמות).

הסיבה השנייה שמניעה אותנו מלקרוא לזולת בטרם אנו פותחים בדברים היא שאנו לא מכבדים את האדם לו מופנים דברינו, שהרי רצונו של אדם זהו כבודו, כאשר אנו לא מעוניינים לדעת את רצונו של הזולת זה מלמד שאנו לא מכבדים אותו, הזולת מרגיש זאת, ועל כן הוא ישמור על כבודו בכך שיראה לנו שהדרך ללבו לא נפתחת בקלות לכל דורש.

דברי חכמים בנחת נשמעים

אותה קריאה 'דפיקה בדלת' עליה אנו מדברים, המבטאת את הכבוד לדברינו ולזולתנו, אינה רק בטרם השיחה, אלא גם בשיחה עצמה הקריאה היא הצביון לכל השיחה כולה, לכל אורך השיחה אנו צריכים לכבד את עצמנו ואת רצונו של הזולת לקבל או לדחות את דברנו, ועל כן אמר שלמה המלך "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים" (קהלת פרק ט, יז). אדם שאומר את דבריו בנחת מראה כי הנו מכבד את דבריו ועל כן אינו נחפז לסיימם, וכמו כן, מכבד הוא את הזולת בכך שאינו כופה עליו את דבריו אלא רק מציע אותם לפניו.

במחשבה ראשונה נראה כי ככל שנהיה להוטים באמירת הדברים ונדבר בקול כך דברנו יתקבלו ועל כן כאשר אנו לחוצים שיתקבלו דברינו או שיענו לבקשתנו אנו מרימים את הקול ואומרים את הדברים בלשון ציווי, אולם, זו טעות, ההפך הוא הנכון ככל שאנו נינוחים ופתוחים לסירוב של הזולת לדברנו כך הסיכוי שדברנו יתקבלו גדל, ועל כן, לימדנו חז"ל שגם במצבי לחץ יש להקפיד לבקש את בקשתנו בנחת, וז"ל:

"שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה: עשרתם, ערבתם? הדליקו את הנר … אמר רבה בר רב הונא: אף על גב דאמור רבנן שלשה דברים צריך אדם לומר וכו', צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלינהו מיניה (תרגום: אמר רבה בר ר"ה, אע"ג שלימדו חכמים ששלושה דברים צריך לומר וכו' צריך לומר את הדברים בנחת בכדי שיקבלו את דבריו),. אמר רב אשי: אנא לא שמיע לי הא דרבה בר רב הונא, וקיימתי מסברא". (מסכת שבת דף לד ע"א).

וכעין זה כתב ר' נחמן, ואלו דבריו:

" ועי"ז נתקבלים כל התפילות והבקשות. כי עיקר מה שאין נתקבלין הבקשות. הוא מחמת שאין להדברים חן ואין נכנסין בלב של זה שמבקשין ממנו. כאלו אין בלבו מקום שיכנסו הדברים בלבו. מחמת שאין להמבקש חן שיכנסו הדברים בלבו של זה שמבקשין ממנו … כי ע"י החן נחקק ונרשם מקום בלב המתבקש לקבל הבקשה. כי ע"י החן נתקבלו דבריו".

"מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה" (משלי טו, ב).

כאשר דברינו נאמרים בטון של איום הם מעוררים אצל הזולת התגוננות מדברינו (את המערכת הלימבית) מאחר והוא מרגיש מאיום, ועל כן, גם אם הוא יענה לבקשתנו הוא יעשה זאת "כמי שכפהו שד", לעומת זאת, כשהדברים נאמרים בחן נעימות וכבוד לזולת כך הם משרים עלו נינוחות ופתיחות לשומעם ולקבלם.

אם כן, הבסיס לתקשורת מוצלחת עוברת דרך כבוד לנו ולזולת, כאשר הביטוי המעשי לכך הינו לומר את דברינו בנחת עם נכונות לכבד את רצונו של הזולת שלא לקבל את דברינו.

"אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בְּרִיָּה, אֲפִלּוּ שְׂכַר שִׂיחָה נָאָה". (מסכת בבא קמא לח ע"א).

לסיכום ולמעשה – בקשה טובה היא בקשה העונה על התנאים הבאים:

הבקשה חזקה עם חן.
המבקש נוכח בעוצמה.
הבקשה היא בכף זכות למתבקש.
הבקשה מכבדת את שני הצדדים.
הבקשה אותנטית כנה וללא מניפולציה.
לבקשה לא מתלווים התנצלויות והקדמות.

בהצלחה!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.