אהוב את המלאכה – פרשת ויקהל פקודי

אהוב את המלאכה

המלאכה ממלאת חלק גדול מחיינו הן בזמן והן במאמץ, ויש להתבונן מהו היחס של היהדות למלאכה ומהו היחס שנכון וראוי שיהיה לנו כלפיה (בהנחה שהיחס של היהדות הוא גם היחס הנכון והראוי).

יחסם החיובי של חז"ל למלאכה ידוע הוא, מימרות רבות נאמרו בשבחה של המלאכה, כגון:

"אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" (משנה מסכת אבות פרק א, י); "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון" (משנה מסכת אבות פרק ב); "גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים. דאילו בנהנה מיגיע כפו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך ואילו בירא שמים כתיב אשרי איש ירא ד' ואילו וטוב לך לא כתיב". (מסכת ברכות דף ח ע"א) ועוד. 

אולם, יש להבין האם המלאכה לדעת חכמינו חביבה מצד עצמה או שמא חביבותה נובעת היא מאחר והיא מצילה את האדם מעוון, מגזל וכדומה, כפי שניתן על פניו ללמוד ממימרות מסוימות בחז"ל? בהמשך נראה מהי הנפקא מינה בין כך לכך.    

 

מלאכה ורוח הקודש

 

פרשות ויקהל פיקודי עוסקות בעיקר במלאכת הקמת המשכן, כאשר בסיום העבודה נאמר:

"וַיַּ֨רְא מֹשֶׁ֜ה אֶת־כָּל־הַמְּלָאכָ֗ה וְהִנֵּה֙ עָשׂ֣וּ אֹתָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק כֵּ֣ן עָשׂ֑וּ וַיְבָ֥רֶךְ אֹתָ֖ם מֹשֶֽׁה" (שמות פרק לט, מג)

על פסוק זה כותב המדרש:

"גדולה היא המלאכה, שלא שרתה השכינה בישראל אלא מתוך המלאכה, שנאמר וירא משה את כל המלאכה, ויברך אותם משה. וכבר היה הקדוש ברוך הוא יכול לעשות את המשכן, ומפני מה צוה את ישראל לעשותו, שהמלאכה חביבה. תדע שהוא כן, שהרי נאמר בה מה שלא נאמר ביראה. ביראה כתיב אשרי איש ירא את יי', ובמלאכה כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". (משנת רבי אליעזר פרשה יג)

 על-פי דברי המדרש כאמור, הקב"ה מחבב את המלאכה וחפץ שבני ישראל יעסקו בה, ועל כן, לא בנה הקב"ה את המשכן בכבודו ובעצמו אלא נתן לבני ישראל לבנותו ו"מתוך המלאכה" שרתה השכינה במשכן.

בהמשך דברי המדרש מובא  שגם השראת השכינה על משה רבנו בסנה, הייתה מתוך כך שהתעסק באותה עת במלאכה, וכידוע המלאכה בה התעסק משה באותה עת הייתה מלאכה פשוטה של רעיית צאן, וז"ל המדרש:

"גדולה היא המלאכה, שלא שרתה שכינה על משה רבינו אלא מתוך המלאכה, שנאמר ומשה היה רעה". (שם)

לא זו אף זו, לדברי המדרש (שם), הקב"ה כל כך מחבב את המלאכה שלא רצה לבטל את משה ממלאכתו, ועל כן, לא התגלה הקב"ה למשה בפתע פתאום, דבר שהיה מבטלו ממלאכתו,  אלא חיכה עד שמשה יפסיק את מלאכתו ויסור לסנה בעצמו, כאדם הרואה את חברו עסוק ומחכה עד שחברו יתפנה וייגש אליו[1]. 

ממדרשים אלו רואים בברור שהמלאכה חביבה היא מצד עצמה, עד כדי כך שיש בה בכדי לקרב את האדם לקדושה ולהשרות עליו רוח הקודש. וזה מסביר מדוע כל הנביאים עסקו במלאכה, כדברי המדרש במקום אחר:

"חביבה היא המלאכה שכל הנביאים נתעסקו בה ביעקב אבינו הוא אומר 'אשובה ארעה צאנך אשמור', במשה הוא אומר 'ומשה היה רעה', בדוד הוא אומר 'ויקחהו ממכלאות צאן', בעמוס הוא אומר 'כי בוקר אנכי ובולס שקמים.  ויקחני ה' מאחרי הצאן' … " (מדרש תנאים לדברים פרק ה)

בהמשך לכך ובהקשר לפסוקים בהם פותחת פרשת ויקהל, מלמד אותנו מדרש אבות דרבי נתן, כי כשם שהתורה ניתנה בברית, כך עשיית המלאכה ניתנה בברית, ללמדנו שהקב"ה חפץ במלאכה, וכי יש בעשייתה קרבה לקב"ה, וז"ל המדרש: 

"אהוב את המלאכה כיצד מלמד שיהא אדם אוהב את המלאכה ואל יהיה אדם שונא את המלאכה שכשם שהתורה נתנה בברית כך המלאכה נתנה בברית שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלהיך"  (אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יא)

המדרש לומד זאת מהפסוק בפרשתנו: 

"שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַיקֹוָ֑ק כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת" (שמות פרק לה, ב)

כלומר, לדברי המדרש יש לקרוא את הפסוק כציווי גם על המלאכה וגם על השבת.

 

בזיעת אפיך תאכל לחם

אולם, תשאל השאלה, כיצד מתיישבים דברנו לעיל, עם מקורות אחרים מהם ניתן ללמוד כי המלאכה פחיתות היא לנו ונובעת היא מחטאנו, כדברי ר' שמעון בן אלעזר: 

"ר"ש בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ, וארי סבל, ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני – אינו דין שאתפרנס שלא בצער! אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, שנאמר: עונותיכם הטו וכו'". (תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פב עמוד ב).

ובכלל, האם המלאכה אינה תוצאה של חטא אדם ראשון? כפי פשט הפסוקים:

"וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֘ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה: בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב" (בראשית פרק ג, יז- יט)

תשובה לדבר נמצאת בדברי השפת אמת, לפיהם יש לחלק בין המלאכה מצד עצמה שהיא טובה וחביבה כפי שראינו, לבין "העול", ה"עיצבון" והזעה שמתלווים אליה, בעקבות החטא, וזאת לשונו: 

"המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ ולא אמרו מעבירין ממנו מלכות ודרך ארץ שהרי אמרו חז"ל יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, רק עול דרך ארץ אמרו …". (שפת אמת פרשת חיי שרה)

השפת אמת כאמור, מעלה קושיה ומתרצה, הקושיה היא, כיצד מצד אחד מדריכים אותנו חז"ל לעסוק גם בתורה וגם בדרך ארץ "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" ("דרך ארץ" בחז"ל היא ביטוי לכל דבר שדרך הארץ לעשותו, זה יכול להיות עבודה, יחסי אישות ועוד, על כן, יש לשים לב להקשר בו נאמר הביטוי, במשנה הנ"ל הכוונה היא למלאכה)  ומצד שני, מעודדים אותנו לקבל על עצמנו "עול תורה" בכדי להסיר מעלינו "עול דרך ארץ"? והתירוץ הוא שעול תורה יסיר מאיתנו "עול" דרך ארץ, ולא את הדרך ארץ בעצמה.

וזאת כוונת דברי ר' שמעון בן אלעזר שהובאו לעיל, וכמדויק בדבריו, שהחיסרון אינו במלאכה עצמה אלא בצער הכרוך בה "אינו דין שאתפרנס שלא בצער", כלומר חטא אדם הראשון הוליד את הצער ולא את המלאכה[2].

שהרי גם קודם החטא נצטווה האדם לעשות מלאכה כדברי הפסוק: "וַיִּקַּ֛ח יְקֹוָ֥ק אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ" (בראשית פרק ב, טו), הקללה היא בכך שאותה המלאכה שנעשתה לפני החטא בקלות והנאה, נעשית עכשיו בזיעת אפיים.

וכמציאות האדם קודם החטא כך גם לעתיד לבוא לא תבוטל המלאכה אלא רק העיצבון שבה, וכפי שתיאר זאת הרב קוק, וז"ל:

"העולם עומד לעלות ממעל למצב עבודת האדמה, בצורתה האמללה, שתאר קללה יש לה. הזריעה וכל עמלה, הזריה, והניכוש שקדם לקצירה, כל אלה תוצאות של נפילה הן, מעקבות החטא, בזעת אפך תאכל לחם. יעלה רוח האדם למעלה, ותענה הארץ לעומתו ברכה עליונה, ירעש כלבנון פריו, וגלוסקאות וכלי מילת מארץ יצמחו, ועבודת האדם גם המעשית תקח לה תואר עליון יותר … ולא חובה כי אם עדן תשאר עבודת האדמה, ובגן עדן יטייל האדם, ושמה יהיה לעבדה ולשמרה…"(אורות הקודש, ח"ב עמוד תקסג)

 

אשר ברא אלוהים לעשות

לדברי הרב קוק, הסיבה לכך שהמלאכה חביבה לפני הקב"ה היא משום שבעזרתה אנו שותפים לקב"ה בתיקון העולם. כידוע, בטרם כל יציר נברא, העולם היה תהו ובבהו, וע"פ דברי חז"ל אותו תהו ובבהו עדיין לא הסתיים לגמרי, כל הבאת חיים[3] לעולם וכן כל תנועה המקדמת ומיישבת את העולם יש בה בכדי להוציא את העולם עוד ועוד מהתהו ובבהו שבו לתיקון השלם, מדברים אלו אנו למדים שככל שהמלאכה יותר תורמת לאנושות כך היא גדולה וחביבה יותר. וזאת לשונו של הרב קוק:

"דָּבָר פָּשׁוּט הוּא שֶׁהַצַּדִּיק עוֹשֶׂה כָּל מַעֲשָׂיו בִּקְדֻשָּׁה, וְכָל פְּעֻלּוֹתָיו הַגַּשְׁמִיּוֹת עוֹלוֹת הֵן לְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְזאת הִיא אַהֲבַת הַמְּלָאכָה, שֶׁכָּל-כָּךְ שָׂגְבָה מַעֲלָתָהּ מִצַּד עַצְמָהּ וְשֶׁנִּתְּנָה בִּבְרִית כְּמוֹ שֶׁתּוֹרָה נִתְּנָה בִּבְרִית. וּמֵעַתָּה אֵין סָפֵק שֶׁתִּקּוּן עוֹלָם מָלֵא וְהִתְרַחֲבוּת אוֹר הַקּדֶשׁ נִמְצָא בֶּאֱמֶת בְּכָל מְלָאכָה. כָּל תְּנוּעָה שֶׁמַּצֶּלֶת אֵיזֶה חֵלֶק מִן הַהֲוָיָה מִן שְׁלִיטַת הַתּהוּ, – דָּבָר גָּדוֹל וּכְלָלִי יֵשׁ כָּאן". (אורות התחיה, טז)

כמובן, שתיקון עולם נעשה גם ובעיקר בתיקון העולם הפנימי:

"הַנַּעֲלָה מִכּל הִיא הַהַצָּלָה הַכְּלָלִית שֶׁל הַכְשָׁרַת הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל הַמְּצִיאוּת, לְהוֹצִיאָם מִידֵי גָּלְמוּתָם וּלְתַקְּנָם בְּתוֹר כֵּלִים שְׁלֵמִים הָעוֹשִׂים אֶת תַּפְקִידָם יָפֶה". (שם)

אך עם זאת, הדברים אינם סותרים ו"גדולי הדעת" מבינים שצריך גם את התיקון הרוחני וגם את התיקון הגשמי, הכל עולה למקום אחד שהוא לתקן את העולם הזה[4]:

"אֲבָל הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁל גְּדוֹלֵי הַדַּעַת מִתְאַחֶדֶת גַּם עִם הַנְּטִיָּה הַהֲמוֹנִית וְקַל וָחֹמֶר עִם נְטִיַּת אַהֲבַת הַמְּלָאכָה וְהָעֲבוֹדָה הַמַּמָּשִׁית, שֶׁהִיא כְּבָר נְטִיָּה שֶׁל שְׁאָר רוּחַ, וְרוּחַ אֱלֹהִים חוֹפֵף עָלֶיהָ". (שם)

ומוסיף הרב וכותב, שככל שנפנים את חשיבות המלאכה, ואת צד הקדושה שיש בה, ושהיא חביבה מצד עצמה, כך היא תצא מקללתה, כי אינה דומה חברה בה בני האדם עוסקים במלאכה מתוך הישרדות, ושכל רצונם רק להרוויח כסף ולהיפטר ממנה לחברה הרואה במלאכה שליחות ועבודת ה', בחברה כזאת (המחבבת את המלאכה מצד עצמה) תעשה המלאכה מתוך שמחה, נחת, ושיתופי פעולה בריאים ולא מתוך הישרדות הגוררת, חוסר סבלנות, שנאה ומלחמה:

"וּכְשֶׁיֶּשְׁנָם צַדִּיקִים בַּדּוֹר, שֶׁאוֹר ד' מוֹפִיעַ עֲלֵיהֶם תָּמִיד, הֵם מְאַחֲדִים נִשְׁמָתָם עִם נִשְׁמַת הַכְּלָל כֻּלּוֹ, וְהָגוּת לֵב הַפְּנִימִי שֶׁל הֲמוֹנֵי בְּנֵי-אָדָם עוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה מִתְאַחֶדֶת עִם הָגוּת לְבָבָם. וְצַד הַמְּאֵרָה שֶׁיֵּשׁ בַּמְּלָאכָה שֶׁהִיא בָּאָה מִצַּד קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ, וּמִצַּד שִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת הַיּוֹנֶקֶת הַרְבֵּה מִמִּלְחֶמֶת הַחַיִּים בְּצוּרָתָהּ הָאֲרוּרָה בָּעוֹלָם הַיָּרוּד, הֲרֵי הִיא הוֹלֶכֶת וּמִתְפַּכַּחַת, וְיוֹצְאָה הִיא מִכְּלַל אָרוּר וּבָאָה לִכְלַל בָּרוּךְ".

 הרב קוק כתב את דבריו על היחס של החברה כמכלול למלאכה וכמובן שהדברים נכונים גם לפרט, אינו דומה אדם הרואה במלאכה ערך עצמי, לאדם הרואה בה כאמצעי הכרחי ולא רצוי להשגת פרנסה בלבד.

זוהי הנפקא מינה הראשונה שיש בשינוי היחס למלאכה, שינוי היחס משפיע עלינו בעשיית המלאכה.

שנית, אנו למדים כי כל הגישות להם אנו נחשפים בימינו, המעודדות עשיית כסף ללא עשיית מלאכה וללא קידום העולם, וכן כל הפיתויים להרוויח כסף רב בזמן קצר בכדי שנוכל בשארית חיינו לשבת בחיבוק ידיים, לא נכונות ולא בריאות. אין כל דבר רע שאדם יתעשר, אך זאת בנוסף למלאכה. המלאכה לא נועדה רק לצורך הפרנסה, יש לה חשיבות מצד עצמה כפי שראינו לעיל, ולכן גם אדם עשיר צריך לעשות מלאכה, ולהיות שותף בקידום העולם.

"הבריחה" לא צריכה להיות מהמלאכה אלא רק מהקשיים המתלווים לה, ואחת מן הדרכים לעקוף את הקושי, הוא לעסוק במה שאנו מוכשרים לו, וכדברי הרב קוק:

"עיקר היגיעה הרוחנית, ומניעת הנחת רוח הפנימי, בא לאדם ממה שהוא מתרחק ממה שהוא מוכשר לו מסגולות נפשו". (שמונה קבצים, קובץ ב, קכג).

אולם, גם אם לא נוכל להתפרנס מהתחום לו אנו מוכשרים, עלינו לעסוק בו, וזאת מאחר והמלאכה לא נועדה לצורך פרנסה בלבד, אלא היא נועדה קודם כל לקידום ושיכלול העולם, וזאת אנו נעשה בצורה הטובה ביותר כאשר נעסוק בתחום לו אנו מוכשרים עם מעט ועם הרבה. 

"האדם צריך להכיר מנטייותיו הפנימיות את התוכן שהוא צריך להוציא מן הכח אל הפועל, וישמח תמיד בחלקו, ויחזיק בו בכל תוקף… וזה נוהג בין בעבודות מעשיות, בין בהשגת תורה וחכמה, בין ברגשי הנפש ותכונות המידות…". (שמונה קבצים, קובץ ב, ריג).

 

 

 

[1] כעין זה מובא במדרש אחר, על אלישע בן שפט, לדברי המדרש, גם על אלישע שרתה רוח הקודש  מתוך שעסק במלאכה, וגם כאן כאשר ראה אליהו הנביא, שבא למושחו לנביא תחתיו, שהינו עוסק במלאכה, לא רצה לבטלו ממנה, וז"ל המדרש: "חביבה היא המלאכה שלא שרת רוח הקדש על אלישע בן שפט אלא מתוך המלאכה שנאמר  וילך וימצא את אלישע בן שפט והוא חורש ומה אליהו אומר לו לך שוב כי מה עשיתי לך, שלא לבטלך " (מדרש תנאים לדברים פרק ה).

[2] בכך מתיישבים דבריו אלו, עם דברי רבו ר' מאיר שאמר דברים דומים, אולם, עם מסקנה שונה לחלוטין, ואלו דבריו: "וכן היה ר' מאיר אומר ראית מימיך ארי סבל צבי קייץ שועל כורם או אחד מן החיות עושה מלאכה הרי אינן עושין מלאכה והרי הן מתפרנסין בלא מלאכה ובני אדם אינן מתפרנסין אלא מן המלאכה לא מפני שהן קלים מן החיות אלא שהמלאכה חביבה".

[3] כדברי הנביא ישעיהו "לֹא־תֹ֥הוּ בְרָאָ֖הּ לָשֶׁ֣בֶת יְצָרָ֑הּ" (ישעיהו פרק מה, יח) ממנו למדו חז"ל כי עלינו להתחתן ולהביא ילדים לעולם (מסכת פסחים דף פח ע"ב).

[4] כעין דברים אלו כתב הרב במקום אחר וזו לשונו: "כמו כן, צריך להרחיב ולחדש כראוי בכל חדושי העולם, בדברים טבעיים ובמלאכות כי 'כל פעל ה' למענהו'. וצריך להיות אוהב את הבריות ורוצה בקיומם ובשכלולם, ודעה זאת מביאה לאהבת השי"ת".  (אורות התורה, פרק ט פסקה ה); וראו גם את דברי הגר"א בספר קול התור פרק חמישי תיקון חמישי משבעת תיקוני צפנת פענח להכשרת הגאולה, עמוד 106 בהוצאת מפיצי קול התור.

 

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.