חלקי ושלם – פרשת כי תשא

מרגיש חצוי חווה שלם

הפרשה פותחת בדבר ה' אל משה לפקוד את העם, ובתנאי שכל אחד מן הפקודים בין עשיר בין עני ייתן מחצית השקל לכפר על נפשו.

וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַיקֹוָ֖ק בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־ יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם: זֶ֣ה׀ יִתְּנ֗וּ כָּל־הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֤ים גֵּרָה֙ הַשֶּׁ֔קֶל מַחֲצִ֣ית הַשֶּׁ֔קֶל תְּרוּמָ֖ה לַֽיקֹוָֽק: כֹּ֗ל הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה יִתֵּ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְקֹוָֽק: הֶֽעָשִׁ֣יר לֹֽא־יַרְבֶּ֗ה וְהַדַּל֙ לֹ֣א יַמְעִ֔יט מִֽמַּחֲצִ֖ית הַשָּׁ֑קֶל לָתֵת֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת יְקֹוָ֔ק לְכַפֵּ֖ר עַל־ נַפְשֹׁתֵיכֶֽם: (שמות פרק ל, יא – טו)

ויש להתבונן, מדוע ישנה סכנת נגף בספירת בני ישראל וכיצד מחצית השקל פותרת בעיה זו?

בנוסף יש להבין, מדוע הכופר הינו מחצית השקל ולא שקל שלם, ומדוע חשוב שבין עשיר ובין עני יתנו את אותו הסכום?

עניין זה יביא אותנו להתבונן על היחס שבין הפרט לכלל …

מאוחדים ברוח פרודים בגוף

מובא בספרים הקדושים כי ברוחניות כל עם ישראל מאוחדים והחילוק בינינו הוא בגוף, וכפי שכתב בעל התניא: "ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקים" (תניא, ליקוטי אמרים פרק לב).

דבר זה מסביר לנו מדוע בפסוקים רבים בתורה מופיע הזולת בשם "אח" כגון: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא, יט, יז) וכדומה, כי באמת ישנה אחדות ואיחוי בין כל ישראל ברה הרוחנית, וברמה יותר גבוהה בין היחיד לבין העולם כולו, רק שאחדות זאת נסתרת מעיננו הגשמיות. דבר זה מסביר מדוע העולם הבא נקרא "עלמא דייחודא" (עולם האחדות), והעולם הזה הגשמי נקרא "עלמא דפירודא" (עולם הפירוד). מאחר ובעולם הרוחני חווים את האחדות ובעולם הזה הגשמי אנו חווים את הפירוד ונצרכת התפתחות רוחנית בכדי לחוש את אותה אחדות.

הטיב לתאר את החוויה הרוחנית והאחדותית עליה אנו מדברים, ד"ר אבן אלכסנדר בספרו "הוכחה לגן עדן" בו תיאר את מה שחווה בעולם הנשמות, וז"ל:

"באותו עולם לא היה אפשר להביט בשום דבר ולא לשמוע שום דבר, בלי להיות חלק ממנו, בלי להתחבר אליו באופן מסתורי כלשהוא. ושוב, מנקודת המבט הנוכחית שלי, הייתי אומר שבאותו עולם לא היה אפשר להסתכל על שום דבר בכלל, כי מילת היחס "על" מרמזת על הפרדה שלא היתה קיימת שם. הכל היה מובחן, ברור, ועם זאת הכול היה גם חלק מכל דבר אחר, כמו הדוגמאות העשירות השלובות בשטיח פרסי …".

כאמור, ככל שאדם עולה במעלות הרוחניות כך הוא רואה וחווה יותר ויותר את האחדות ואת הקשר שיש בינו לבין הזולת ולבין העולם בכלל כיצד הכול קשור זה בזה ומשפיע זה על זה. שהבנה זו חודרת האדם מבין שאין דיכוטומיה בינו לבין הסביבה וממלא נפתרת שאלת אהבת עצמי מול אהבת הזולת, מאחר וכאשר מבינים וחווים את האחדות, האהבה העצמית כבר אינה 'לעומתית' (אהבת עצמי לעומת אהבת העולם), כבר אין שתי האהבות אלא אהבה אחת שכוללת את העצמי ואת העולם ביחד, וכדברי הרב קוק:

"המחשבה הסודית, של העלאת הניצוצות, מתאחדת היא עם התוכן של אחדות ההויה, המתגבר ועולה, עד שהוא קובע את האופי המוסרי של האדם על פיו, ונעשה הדבר מחוור, שכל מה שנוגע בדרך ישרה או אי ישרה לאדם הכל הוא עצם מעצמיותו, והכל עולה או יורד עמו. על פי המחשבה הגדולה של אחדות ההויה בטלה היא השאלה של אהבת עצמו, שאלה שמוה לראשית החטאת, ואלה ליסוד המוסר. לא יש כי אם אהבת הכל, שהיא באמת האהבה העצמית הנאורה והעליונה. והאהבה העצמית המזויפת, האוהבת את הניצוץ הקטן, המתראה לעינים הטרוטות, ושונאת את העצמיות המחוורת, הרי היא סמיות עינים, שאינה פחות כסל מאשר היא רשע". (אורות הקודש ח"ב פסקה לח)

הבנה זו משחררת אותו מהמתח שבין אהבת עצמנו לאהבת הסביבה, ויש בה תועלת פסיכולוגית רבה כפי שיבואר להלן.

פירוד – דין, אחדות – חסד

אלפרד אדלר מייסד הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, אשר טיפל ופגש אנשים רבים בחייו, אמר "אדם, שאינו מגלה עניין בבני-האדם הסובבים אותו – הוא הנתקל בקשיים הגדולים שבחיים …".

כעין זה כתב הרב קוק, לדבריו, "אין קץ לייסורים גשמיים ורוחניים" הבאים על אדם שחיי בצורה של פירוד ורואה רק את עצמו. הסיבה לכך היא, שהקב"ה, לדברי הזוהר, שורה רק במקום שלם ולא במקום פגום או חסר, והאדם כפי שבואר לעיל הוא חלק מהכלל, וכאשר האדם נפרד מן הכלל הוא חסר וחלקי, "נקודה דלה מצערה ואפסית" ועל כן, אינו "זוכה להארת האור האלוהי עליו", וכדברי הרב קוק, וז"ל:
"האדם צריך להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה. וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור האלהי, כי שם מלא חל על עולם מלא, ולית שכינתא שריא באתר חסיר, וכיון דבאתר חסיר או פגים לא שריא , איך תשרה באתר שהכל נטול וחסר, ואין שם כי אם נקודה דלה מצערה ואפסית, שהיא הפרטיות האנכית לבדה. והתביעה הזאת להיות תמיד נתון ביסוד הכללי, בצרורא דלעילא דביה חיי כולא, הוא יסוד נשמת הצדיקים, המתהלכים לפני האלהים, ומתענגים על ד' והם צריכים להתחזק לדעת את עצמות רצונם, ושלא לעזבו משום מניעה שבעולם, רק תמיד יגדלוהו יקדשוהו ויפארוהו, ויזכו לברכת ד', מיסוד בכל מכל כל". (אורות הקודש ח"ג היסוד הכללי פסקה קא)

ובתשובה לשאלות בראש המאמר, הבעיה שיש במפקד היא שהספירה את בני ישראל מעוררת דינים מאחר והיא מבטאת את הפירוד שבין אדם לאדם. על כן, ציוותה התורה שכל אדם ייתן מחצית השקל, מאחר והמחצית מבטאת שכל אחד לעצמו הוא חצוי הינו חלק מן הכלל, וכאמור ההבנה שאנו חלק היא ההבנה שמרוממת אותו ומשייכת אותנו לעולם כולו.

נגף – גפן

הדברים מתקשרים לנו לחג הפורים. אם נשים לב, נראה כי מצוות החג סובבות סביב האחדות בעם. מאחר והגזירה הייתה בעקבות הפירוד בעם כפי שאמר המן "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד", והישועה התחילה בציווי של אסתר למרדכי "לך כנוס את כל היהודים". על כן, אנו נותנים מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים להראות את האחווה וההתחשבות בכל אחד מעם ישראל. במרכזו של היום עומדת מצוות המשתה שנעשית על 'הגפן' (להלכה, אין חובה לשתות יין אך מובא בספרים שיש מעלה לשתות יין מאחר וכל ההתרחשויות במגילה נעשו במשתהות היין). 'הגפן' מסמלת את האחדות ואת עם ישראל כאמור בתהילים "גפן ממצרים תסיע" (פ, ט) וזאת מאחר והגפן בניגוד לפירות אחרים הינה "אשכול", הענבים – הפרטים מתחברים לכלל, והיין היוצא מן הענבים משמח אלוה' ואדם (מסכת ברכות לה ע"א) מאחר ויש בו סגולה להסיר את המחיצות בין איש לרעהו ובכך גורם הוא לאחדות ושלום ואין דבר משמח מכך, על כן, הגפן הנו תיקון הנגף, כי כאשר יש גפן – אחדות, פוסק הנגף.

חג פורים שמח.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.