חלקי ושלם – פרשת כי תשא

הפרשה פותחת בדבר ה' אל משה לפקוד את העם, ובתנאי שכל אחד מן הפקודים בין עשיר בין עני ייתן מחצית השקל לכפר על נפשו.

וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַיקֹוָ֖ק בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־ יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם: זֶ֣ה׀ יִתְּנ֗וּ כָּל־הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֤ים גֵּרָה֙ הַשֶּׁ֔קֶל מַחֲצִ֣ית הַשֶּׁ֔קֶל תְּרוּמָ֖ה לַֽיקֹוָֽק: כֹּ֗ל הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה יִתֵּ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְקֹוָֽק: הֶֽעָשִׁ֣יר לֹֽא־יַרְבֶּ֗ה וְהַדַּל֙ לֹ֣א יַמְעִ֔יט מִֽמַּחֲצִ֖ית הַשָּׁ֑קֶל לָתֵת֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת יְקֹוָ֔ק לְכַפֵּ֖ר עַל־ נַפְשֹׁתֵיכֶֽם: (שמות פרק ל, יא – טו)

ויש להתבונן, מדוע ישנה סכנת נגף בספירת בני ישראל וכיצד מחצית השקל פותרת בעיה זו?

בנוסף יש להבין, מדוע הכופר הינו מחצית השקל ולא שקל שלם, ומדוע חשוב שבין עשיר ובין עני יתנו את אותו הסכום?

עניין זה יביא אותנו להתבונן על היחס שבין הפרט לכלל …

מאוחדים ברוח פרודים בגוף

מובא בספרים הקדושים כי ברוחניות כל עם ישראל מאוחדים והחילוק בינינו הוא בגוף, וכפי שכתב בעל התניא "ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקים" (תניא, ליקוטי אמרים פרק לב)

דבר זה מסביר לנו מדוע בפסוקים רבים בתורה מופיע הזולת בשם "אח" כגון "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא, יט, יז) וכדומה, כי באמת ישנה אחדות ואיחוי בין כל ישראל ברמה הרוחנית, וברמה יותר גבוהה בין היחיד לבין העולם כולו, רק שאחדות זאת נסתרת מעיננו הגשמיות. על כן העולם הבא מכונה בספרי הקדושים "עלמא דייחודא" (עולם האחדות), והעולם הזה הגשמי מוכנה "עלמא דפירודא" (עולם הפירוד). מאחר ובעולם הרוחני חווים את האחדות ובעולם הזה הגשמי אנו חווים את הפירוד ונצרכת התפתחות רוחנית בכדי לחוש את אותה אחדות.

הטיב לתאר את החוויה הרוחנית והאחדותית עליה אנו מדברים, ד"ר אבן אלכסנדר בספרו "הוכחה לגן עדן" בו תיאר את מה שחווה בעולם הנשמות, וז"ל:

"באותו עולם לא היה אפשר להביט בשום דבר ולא לשמוע שום דבר, בלי להיות חלק ממנו, בלי להתחבר אליו באופן מסתורי כלשהוא. ושוב, מנקודת המבט הנוכחית שלי, הייתי אומר שבאותו עולם לא היה אפשר להסתכל על שום דבר בכלל, כי מילת היחס "על" מרמזת על הפרדה שלא היתה קיימת שם. הכל היה מובחן, ברור, ועם זאת הכול היה גם חלק מכל דבר אחר, כמו הדוגמאות העשירות השלובות בשטיח פרסי" …

ובאשר לשאלה בה פתחנו, הבעיה בספירה היא שיש בה הדגשה של הפירוד שכביכול כל אדם עומד לעצמו ונפרד מחברו, על כן, הצטוו בני ישראל, ליתן מחצית השקל לסמל כי כל אחד מאיתנו (בין עשיר ובין עני) חסר וזקוק לזולתו.

 

גוף ונשמה – פירוד מול אחדות

מאחר וגופנו שייך לעולם הזה – עולם הפירוד, ונשמתנו שייכת לעולם העליון – עולם האחדות, כל אדם ואדם חש בתוכו מאבק בין פירוד לאחדות.

הגוף מושך את האדם לדאוג רק לעצמו ולהסתגר בארבע אמותיו, בעוד הנשמה רוצה ליתן וליצור אינטראקציה עם החברה.

כל אדם יכול להרגיש את המאבק הזה שבין הגוף לנשמה, כאשר הוא מתלבט האם לקנות בכספו דבר מה אשר יספיק רק לעצמו או לקנות דבר מה שיוכל לכבד בו את חברו, הגוף מושך לפרטיות והנשמה לנתינה.

ואגב, היכן השמחה תהיה גדולה יותר? מחקרים הראו בצורה חד משמעית, כי אנשים שקנו דבר מה לחבר היו מאושרים יותר מאשר אנשים שקנו באותו סכום דבר מה לעצמם, הדאגה הפרטית לעומת הנתינה, יכול להביא לתענוג רגעי ותו לא (מה עוד שפעמים שתענוג זה הופך לאחר מכן לנגע – היפוך אותיות) ולכן אדם בודד לעולם לא יהיה שמח גם אם ניתן לו את כל משאת נפשו ואת כל ההון שבעולם, כי כאמור השמחה תלויה בקשר לכלל ככל שהקשר טוב יותר כך האדם שמח יותר ולהפך.

 

פירוד – דין, אחדות – חסד

יפים לענייננו דבריו של אלפרד אדלר מייסד הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, אשר טיפל ופגש אנשים רבים בחייו, לפיהם  "אדם, שאינו מגלה עניין בבני-האדם הסובבים אותו – הוא הנתקל בקשיים הגדולים שבחיים …".

כעין זה ויותר כתב הרב קוק וזו לשונו:


"האדם צריך להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות,  ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה.  אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה. וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור האלהי, כי שם מלא חל על עולם מלא, ולית שכינתא שריא באתר חסיר, וכיון דבאתר חסיר או פגים לא שריא , איך תשרה באתר שהכל נטול וחסר, ואין שם כי אם נקודה דלה מצערה ואפסית, שהיא הפרטיות האנכית לבדה. והתביעה הזאת להיות תמיד נתון ביסוד הכללי, בצרורא דלעילא דביה חיי כולא, הוא יסוד נשמת הצדיקים, המתהלכים לפני האלהים, ומתענגים על ד' והם צריכים להתחזק לדעת את עצמות רצונם, ושלא לעזבו משום מניעה שבעולם, רק תמיד יגדלוהו יקדשוהו ויפארוהו, ויזכו לברכת ד', מיסוד בכל מכל כל". (אורות הקודש ח"ג היסוד הכללי פסקה קא)

כאמור בדברי הרב הנטייה היתרה להסתגר בארבע אמותינו מורידה את האדם "לעומק הקטנות ואין קץ לייסורים גשמיים ורוחניים המסובבים מזה", ומוסיף הרב וכותב שככל "שהתפיסה הכללית" היא יותר חזקה אצל האדם כך "תגדל שמחתו וככה יזכה יותר להארת האור האלהי", וזאת מאחר וכפי שכתבנו השמחה היא מצד הנשמה, והנשמה שייכת לעולם האחדות ולא לעולם הפירוד.

נדגיש כי, אדם יכול להיות בחברה כל היום כולו אך עדיין לא לצאת ממסגרותיו הפרטיות, קרבה פיזית לאנשים אינה חיבור, חיבור הוא בפן הנפשי האם אני פתוח לאחר האם אני שומע אותו האם אני שם לב למה הוא זקוק? לשם כך, עלינו לעצור לשנייה ממרוץ החיים שלנו, מהמסגרת שלנו ולשים לב לזולת בצורה נקייה, ככל שנעשה כן, החיבור אם הזולת יתחזק ושמחתנו תגדל.  

האהבה העצמית הנאורה

בכדי להתמודד עם הנטייה היתרה לדאגה עצמית עלינו להשתחרר מהתפיסה המוטעית כאילו יש מתח בין אהבה עצמית לאהבת הזולת, כאילו האחד בא על חשבון השני, ממש לא, להפך הדברים הולכים ביחד, כאשר מצב הרוח של הסובבים אותנו מרומם זה מרומם גם אותנו ולהפך, לא תתכן אפשרות שלנו יהיה טוב ולכל הסובבים אותנו יהיה רע, כי שרע לסביבתנו רע לנו הן מכוח ההשפעה הנפשית של מצב הרוח והן מאחר ואנשים שרע להם נוטים לכל רע (אלימות, בטלנות, הרס וכו'), ולהפך, כאשר טוב לסביבתנו טוב לנו הן מכוח ההשפעה הנפשית על מצב הרוח והן מאחר ואנשים שטוב להם נוטים לכל טוב.

לצד מי הייתם רוצים לעבוד לצד אדם מאושר או לצד אדם דיכאוני? וודאי שהייתם רוצים לעבוד לצד אדם מאושר, מאחר והאושר שלו ישפיע גם עליכם לטובה כמו שהדיכאון של האחר ישפיע לרעה.

כלומר, עלינו להפנים שטובתנו האישית דורשת את טובת הסביבה, שאנו דואגים לסביבה אנו דואגים גם לעצמנו כי שלסביבתנו טוב גם לנו טוב. שמבינים זאת, האהבה העצמית כוללת גם את הסביבה, וזוהי אהבת עצמית טובה שהרב קוק מכנה אותה "האהבה העצמית הנאורה" ואלו דבריו:

" על פי המחשבה הגדולה של אחדות ההויה בטלה היא השאלה של אהבת עצמו, שאלה שמוה לראשית החטאת, ואלה ליסוד המוסר. לא יש (כלומר – אין) כי אם אהבת הכל, שהיא באמת האהבה העצמית הנאורה והעליונה. והאהבה העצמית המזויפת, האוהבת את הניצוץ הקטן, המתראה לעינים הטרוטות, ושונאת את העצמיות המחוורת, הרי היא סמיות עינים, שאינה פחות כסל מאשר היא רשע". (אורות הקודש ח"ב פסקה לח)

כאמור בדברי הרב, האהבה העצמית האגואיסטית נובעת "מסמיות עינים" להבין כי ישנו קשר הדוק בין הסביבה לבניינו.

 

נגף או גפן

נסיים את דברינו בהתייחסות לחג הפורים הקרב ובה.

אם נשים לב, נראה כי מצוות חג הפורים סובבות סביב האחדות בעם, על כן אנו מצווים בחג זה על משלוח מנות איש לרעהו, מתנות לאביונים וגם קריאת המגילה מצווה להשתתף בקריאתה עם הציבור (מסכת מגילה דף ג ע"א), הסיבה לכך היא מאחר וגזירת המן נבעה בעקבות הפירוד בעם כדבריו "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד", והישועה נבעה מכוח האחדות ביוזמתה ובציוויה של אסתר למרדכי "לך כנוס את כל היהודים".

אולם המצווה העיקרית בחג הפורים היא משתה היין, וכיצד מצווה זו משתייכת לאחדות העם?

התשובה היא שהגפן לעומת שאר הפירות הינה "אשכול", הענבים – הפרטים מתחברים לכלל, וביין היוצא מן הגפן ישנה סגולה להסיר את המחיצות בין איש לרעהו (נכנס יין יצא סוד (מסכת עירובין דף סה ע"א)) ובכך גורם הוא לאחדות, שלום ושמחה הבאה בעקבותיהם. על כן, הגפן היא תיקון הנגף  כי כאשר יש גפן – אחדות, פוסק הנגף המגיע מכוח הפירוד.

חג פורים שמח.

 

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.