ציורי הלב

ציורי הלב

פרשת תצווה היא המשך הפירוט של מלאכת המחשבת שנעשתה במשכן "לכבוד ולתפארת". היום לדאבוננו אין לנו בית מקדש, ואנו מתפללים בכל יום ויום שיבנה במהרה בימינו. אולם, עד אז ניתן לחיות בצורה הקרובה לצורת החיים שנחיה בה כאשר יבנה בית המקדש, וזאת על ידי שתהיה בנו "דעה", כדברי התלמוד:

"אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו דעה – כאילו נבנה בית המקדש בימיו" (מסכת ברכות דף לג ע"א)

בכדי להבין את דברי רבי אלעזר, עלינו בראשית כל, להבין מהו בית המקדש.

 

וטוב ויפה הדבר הזה עלינו

בית המקדש הוא המציאות האידיאלית בה האדם נפגש עם הטוב בכל הרבדים של אישיותו –  בשכל, בדמיון, בחושים וברגש. הנכנס לבית המקדש רואה מראה מפואר, מריח את ריח הקטורת, שומע את נגינת הלווים, ונפגש עם אנשי קודש, לומד מהן תורה ומקיים מצוות ה'.

על כך נאמר "טעמו וראו כי טוב ה'" (תהלים פרק לד,ט), טעם – מורגש, ראייה – מושכל (כמו, 'רואה אני את דבריך'). כלומר, בבית המקדש אנו חשים את הטוב ולא רק יודעים אותו. (בכדי לחוש במקצת את החוויה שבבית המקדש, ראו את דברי הרב קוק בנספח א' להלן). זהו המצב האידיאלי, בו הטוב והיפה נפגשים, מציאות בה הטוב הוא יפה והיפה הוא טוב.

וזאת בניגוד למצבנו עתה, בו הטוב והיפה הנם שתי מושגים שפעמים רבות סותרים וצוררים זה לזה,  זה יכול להיות אנשים, מאכלים, מעשים וכו', בכל הרבדים אנו יכולים להיפגש עם יפה שהוא רע, ולא יפה שהוא טוב. כל עוד זהו המצב עלינו לבכר את הטוב על פני היפה, אולם, עם זאת, עלינו לדעת, כי המציאות האידיאלית אליה אנו שואפים היא מציאות הרמונית בה הטוב והיפה דרים בכפיפה אחת, את המציאות הזאת מבטא בית המקדש.

במילים אחרות נאמר, כי בעולנו עתה, השכל (הבוחר בטוב) והרגש (הבוחר ביפה) לא חיים בהרמוניה, ישנם דברים רבים בהם השכל אומר לנו דבר אחד והרגש מושך אותנו לכיוון השני. בית המקדש מבטא את המציאות האידיאלית בה לא יהיה כל מאבק בין השכל לרגש.

 

ציורי הלב

כאמור בדברי רבי אלעזר, אנו יכולים גם כיום להתקרב למציאות אותה מבטא בית המקדש וזאת על ידי שנרכוש "דעה". מהי אותה דעה?

בספרים הקדושים מובא כי הדעת היא הספירה המקשרת בין המושכל (ספירות חכמה ובינה) לבין הרגשות שמולידות מידות (ספירות החסד, גבורה ותפארת) ולאחר מכן מעשים (ספירות הנצח, הוד ויסוד) ותוצאות (ספירת המלכות).

דעת היא מלשון חיבור והתקשרות "כנודע שדעת הוא לשון התקשרות כמו והאדם ידע את חווה אשתו" (תניא, ליקוטי אמרים, פרק מב).

בעוד החיבור שבין הרגשות למידות ולמעשים הוא חיבור טבעי וישיר, החיבור שבין השכל לבין הרגש (ומשם למידות ולמעשים) אינו חיבור ישיר, ישנו פער בין מה שאנו מבינים לבין מה שאנו מרגישים, בפער הזה נמצא כוח הדמיון.

לדוגמא הידיעה "המדעית" כי עישון מזיק לבריאות, אינה עוזרת למיליוני אנשים ברחבי העולם להפסיק לעשן, וזאת מאחר ועולם הפרסום שפועל על כוח הדמיון, דאג לכך שהעישון יצטייר בדמיוננו כדבר טוב. לא בכדי חברות משקיעות הון עתק בעולם הפרסום, ולא בכדי חוקק חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק. כוח הדמיון הוא הכוח המניע העיקרי באדם, וזו הסיבה שניתן על ידי פרסום למכור לנו מוצרים רבים שאינם נצרכים ואף מזיקים. (ראו נספח ב' על מחקר אחד מתוך עשרות מחקרים שממחיש את העניין).

כמובן שלא תמיד הדמיון מנצח, פעמים רבות אנו פועלים על-פי השכל בניגוד לדמיון, אך פעולה כזו דורשת מאיתנו מלחמה פנימית, ומלחמה כזאת לוקחת מאיתנו אנרגיה רבה.

המצב האידיאלי אליו אנו צריכים לשאוף, הנו לעבוד עם כל כוחות הנפש בהרמוניה, לא להסתפק "בידיעה" בלבד אלא לחלחל את הידיעה לעולם הדמיון ומשם לרגשות והמעשים.

אדם העושה כן, נקרא בעל "דעה", אדם כזה חיי חיים הרמוניים, אצלו הטוב לא רק מושכל אלא גם מורגש וממילא דרכו בטוחה יותר ונעימה יותר.

הרחיב בכך הרב קוק, ואלו דבריו:

"גדר הדעה האמיתית הוא להשתכל איך לכונן את כל מעשיו וציורי רגשותיו על-פי השכל והשלימות האמיתי שהוא רצון השם יתברך. והנה הדברים שמבלבלים את פחותי הדעה הוא מפני שחפצים הם לדון כל דבר רק ע"פ משפט השכל, והם אינם יודעים שהשכל אינו כי אם כח אחד מכחות המציאות שמצוי בנפש האדם. אבל עם השכל כבר יש לו מדות רבות וציורים והרגשות שצריך שכפי מה שכלם יחד משיגים יתפעלו ללכת בדרך טובה ושלמה …  והנה ביהמ"ק נקרא נויו של עולם, הנוי הוא שלימות הציור, להורות שכדי שישתלם העולם בכח המדמה שהוא אב לכל הפעולות וממנו יצר כל המעשים. ע"כ בהיות ביהמ"ק בעולם, באה שלימות גדולה לכח הציור האנושי וממנו מתישרים המעשים והתכונות. ויושר המעשים שבא מצד שלימות הציור כתבנו שהוא נערך בערך כפול, מצד עצם הציור והמדמה כפן כח קיבולו של האדם, ומצד ההכנות ע"ז בפועל שנעשו מיד השם ית' יען כי המדמה גם הוא נברא בחכמתו ית' לכונת השלימות. על כן מי שיש בו דעה, ויודע להביא גם ציוריו ודמיוניו בחוג השכל והשלימות ולהשכיל ערכם, הוא כאילו נבנה ביהמ"ק בימיו, שבחכמתו מביא לעצמו ולזולתו קצת מתכלית תכונת ביהמ"ק במציאות" (עין איה, ברכות א, צו)

הרב קוק מתרכז בדבריו, בעבודת ה', אך העקרונות הם אותם עקרונות לכל דבר ועניין.

על כן, לאחר שאנו מבינים מה נכון וטוב, עלינו לדאוג לכך שגם הדימויים והרגשות הבאים בעקבות הדמיון, יסכימו לכך. עלינו לדאוג שהטוב לא יהיה מושכל בלבד אלא גם מורגש, בבחינת "טעמו וראו כי טוב ה'", לחבר את מוחנו לליבנו.

"דעת נקרא חיבור מוחא וליבא היינו שאינו רוצה אלא מה שמבין בשכלו שטוב ושראוי לעשותו ולא מחשב רק מה שרוצה. והוא מי שלבו ברשותו מה שאין כן ברשעים הן ברשות לבן (בראשית רבה לד, י) היינו אף על גב שיודע שזה לא טוב לבו מתאוה לזה ואי אפשר להטות מתאוות לבו וזה נקרא שאין לו דעת". (ר' צדוק הכהן מלובלין – רסיסי לילה אות לב)

 

דמיון טוב הכל טוב

הדרך לשנות את הדמיון לטובה היא לקשר תמונות הווה ועתיד חיוביות למה שאנו רוצים להשיג, ותמונות הווה ועתיד שליליות למה שאנו רוצים להימנע ממנו. לשם כך לא צריך להיות "בעל דמיון מפותח", מספיק לראות את המציאות ולהעצים את החיובי או השלילי בהתאם.

פעמים שבפרספקטיבה קצרת טווח אנו רואים רק את השלילי שיש בדבר חיובי, ועל ידי כך שנסתכל על המציאות בפרספקטיבה רחבה יותר נראה תמונה אחרת, לדוגמא אכילה מאוזנת, יכול אדם לצייר לעצמו רק את הסבל של הוויתור על מאכל טעים (פרספקטיבה צרה) ואז להמשיך ולאכול ללא חשבון. ויכול אותו אדם לצייר לעצמו את החיוניות, הקלילות, והמראה שיבוא בעקבות הקפדה על אכילה נכונה למשך זמן, ואת העייפות והשומן שיבואו בעקבות אכילה מופרזת למשך זמן (פרספקטיבה רחבה).

וכן לגבי עישון, עולם הפרסום מקשר בין תמונות של עישון ולבין תמונות של אדם בריאה, גברי, ושמח, בעוד המציאות היא שעישון מביא את האדם לשיעול, שיניים צהובות, וזקנה מהירה, אם את התמונות האלו יראה האדם לנגד עיניו יקל עליו להפסיק ולעשן.

ולהבדיל באשר לעבודת ה', גם כאן לא מספיק לדעת מה נכון, עלינו לשים לב מה הם הדימויים שלנו והרגשות הבאים בעקבותיהם, ולדאוג לבוא למצב בו אנו חשים את הטוב ולא רק יודעים אותו, או אז, נהיה בבחינת בית המקדש כדברי הרב לעיל.

"… על כן מי שיש בו דעה, ויודע להביא גם ציוריו ודמיוניו בחוג השכל והשלימות ולהשכיל ערכם, הוא כאילו נבנה ביהמ"ק בימיו, שבחכמתו מביא לעצמו ולזולתו קצת מתכלית תכונת ביהמ"ק במציאות" (עין איה, ברכות א, צו)

 

 

נספח א'

"הִנֵּה הַחִזָּיוֹן מִתְיַצֵּב לְפָנֵינוּ וְהִנְנוּ מִתְמַלְּאִים רוּחַ שִׁירָה רוֹמֵמָה בִּתְעוּפַת נְשָׁרִים, לְעֻמַּת הָאוֹרָה שֶׁל הַיָּמִים הַמְאֻשָּׁרִים הַמְחַכִּים לְאֻמָּתֵנוּ עַל אַדְמָתֵנוּ הַבְּרוּכָה. הִנֵּה הַמִּקְדָּשׁ עַל מְכוֹנוֹ לְגָאוֹן וּלְכָבוֹד לְכָל הַגּוֹיִים וְהַמַּמְלָכוֹת, וְהִנֵּה אָנוּ נוֹשְׂאִים בְּרִנָּה אֲלֻמּוֹת אֶרֶץ חֶמְדָּתֵנוּ, בָּאִים בְּרוּחַ מְלֵא חֹפֶשׁ אֲמִתִּי וּבִטְחָה טְהוֹרָה אֶל הַגּרֶן וְהַיֶּקֶב הַמְּלֵאִים בָּר וְיַיִן וְלִבֵּנוּ שָׂמֵחַ עַל טוּב אֶרֶץ חֶמְדָּה, וְהִנֵּה לְפָנֵינוּ מוֹפִיעִים כּהֲנִים אַנְשֵׁי קדֶשׁ מְשָׁרְתֵי מִקְדַּשׁ ד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לִבָּם מְלֵא אַהֲבָה וְחֶסֶד, רוּחַ הַקּדֶשׁ שָׁפוּךְ עַל פְּנֵיהֶם, וְזוֹכְרִים אָנוּ אֶת כָּל רוֹמְמוּת רִגְשֵׁי הַקּדֶשׁ אֲשֶׁר מָלֵאנוּ בְּעֵת רָאִינוּ אֶת פְּנֵיהֶם בַּעֲלוֹתֵנוּ לָרֶגֶל, בִּרְאוֹתֵנוּ אוֹתָם בְּעָמְדָּם לְשָׁרֵת בַּקּדֶשׁ בְּתוֹךְ מִקְדָּשֵׁנוּ גְּאוֹן עֻזֵּנוּ וּמַחְמַד עֵינֵינוּ. כַּמָּה נֶהְדָּרִים וּנְעִימִים הֵם לָנוּ, וְעַתָּה הִנֵּה גָּרְנֵנוּ הַמָּלֵא בִּרְכַּת ד' מֵאֶרֶץ חֶמְדָּה זאת אֲשֶׁר הָנְחַלְנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ, וְחֶלְקֵי הָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ, אַנְשֵׁי הָרוּחַ, אִתָּנוּ הֵם. מְאֻשָּׁרִים אָנוּ לִתֵּן לָהֶם אֶת תְּרוּמָתָם בְּשִׂמְחָה, מוֹצְאִים אֲנַחְנוּ בְּקִרְבֵּנוּ רֶגֶשׁ מְרוֹמָם וְעוֹלִים יַחַד עִם הַתְּרוּמָה אֶל אוֹתוֹ הַגּבַהּ הָרוּחָנִי שֶׁשָּׁם אַנְשֵׁי קדֶשׁ הַלָּלוּ מִתְעַלִּים, וְנַפְשֵׁנוּ רְווּיָה מִמֶּגֶד שָׁמַיִם. וְהִנֵּה הַלְּוִיִּים, אֵלֶּה הַטּוֹבִים וְהָעֲנֻגִּים אֲשֶׁר לָקְחוּ לְבָבֵנוּ בְּנעַם זִמְרָתָם בַּקּדֶשׁ בְּהִתְקַדֵּשׁ חַג, כַּאֲשֶׁר עָלִינוּ לִרְאוֹת בְּהַדְרַת כְּבוֹד מִקְדַּשׁ אֵל בִּירוּשָׁלַיִם לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי הָאָדוֹן ד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. פְּנֵיהֶם הַצּוֹהֲלִים וַעֲדִינִים מַזְכִּירִים לָנוּ אֶת זִמְרָתָם קדֶשׁ, וַאֲנַחְנוּ מִתְעַדְּנִים בְּנַחֲלֵי עֲדָנִים רוּחָנִיִּים וְנוֹתְנִים לָהֶם בְּלֵב מְלֵא שִׂמְחָה וְאשֶׁר אֶת חֶלְקָם אֶת הַמַּעֲשֵׂר. עוֹד נִתְרָאֶה בְּהַר ד' בַּמּוֹעֵד הַקָּרוֹב, וּמַה יִּרְהַב לְבָבֵנוּ לִרְאוֹת אֵלֶּה כּהֲנֵי ד' וּלְוִיָּו בַּעֲבוֹדַת קָדְשָׁם וּבְשִׁירַת עֻזָּם. אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁד' אֱלֹהָיו". (אורות התחיה, ה)

 

נספח ב'

מחקר אחד מבין עשרות מחקרים, שממחיש היטב את כוחו של הדמיון, נעשה בארץ, החוקרים לקחו שני משקאות האחד קוקה קולה והשני קולה סופר-סל, מזגו את המשקאות לכוסות כך שלא היה ידוע לנחקרים איזה משקה מזוג באיזה כוס ונתנו להם לשתות. לאחר ששתו הנחקרים משתי הכוסות הם נשאלו איזה מבין הכוסות הייתה טעימה יותר עבורם ורבים העדיפו את הקולה של סופר סל. לאחר מכן הוצע לנחקרים לקחת בקבוק אחד הביתה כמתנה על השתתפות במחקר, כאן הודיעו להם החוקרים, מהו המשקה שהיה טעים יותר עבורם. המעניין הוא שגם הנחקרים שהעדיפו קולה סופר סל, בחרו לקבל במתנה קוקה קולה, מדוע? ובכלל כיצד הצליח משקה בצבע שחור מלא בסוכר ומרכיבים מזיקים להיות המשקה הנמכר ביותר? התשובה היא – כוח הדמיון, קוקה קולה משקיעה מיליוני דולרים בפרסומות בכל שנה בכדי להחדיר לדמיון שקולה היא טעם החיים, ועל כן, העדיפו הנחקרים לקחת אותה למרות שאינה טעימה או בריאה או כל דבר אחר מקולה סופר סל .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מחשבה אחת על “ציורי הלב

  1. עטרה בן גרא

    הרב יוגב היקר.
    אני מתענגת על כל השיעורים ההכרתיים שאתה מכין וכותב עבורינו.
    תודה רבה והשם יתברך ימלא אותך בחכמה, בינה ודעת בחייך להרבות בהבנות וחיזוק האדם להגיע לתכליתו ולהיתקרב להשם יתברך.
    בברכה, עטרה בן גרא
    פורים שמח

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.