עוזר ולא מושיע – פרשת משפטים

אחת מן המצוות המופיעות בפרשתנו היא מצווה לעזור ליהודי שצריך את עזרתנו (גם אם הוא שונא שלנו) ככתוב:

"כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ"  (שמות פרק כג, ה).

אך כל זאת בתנאי אחד, שאותו אדם לו אנו מבקשים לעזור, לא יושב מהצד ומטיל את כל האחריות על כתפינו במצב כזה אנו פטורים מלעזור לו, וזאת למדו חז"ל מהמילה "עמו", ללמד שהמצווה היא לעזור רק כאשר זה "עמו":

"הלך וישב לו, ואמר: הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק פרוק – פטור. שנאמר עמו …" (בבא מציעא דף לב ע"א).

ר' נחמן הרחיב במצווה זו ולמד ממנה גם לעזרה במובן הרוחני, גם כאן אנו מצווים לעזור ולא להושיע … וזאת מהסיבה הפשוטה והיא שלא ניתן לעזור לאדם שלא עוזר לעצמו, וז"ל:

"וְזֶה בְּחִינַת כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹֹנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּאוֹ …'עִמּוֹ' דַּיְקָא, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, יָכוֹל, אֲפִלּוּ יֵשֵׁב לוֹ וְאָמַר הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה וְכוּ'? תַּלְמוּד לוֹמַר, 'עִמּוֹ', הַיְנוּ כִּי בְּוַדַּאי מִצְוָה גְּדוֹלָה לְהִטָּפֵל עִמּוֹ וְלַעֲזֹר לוֹ גַּם כֵּן לְהַעֲלוֹת וּלְחַדֵּשׁ נַפְשׁוֹ, אֲבָל כָּל זֶה עִמּוֹ, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ רוֹצֶה גַּם כֵּן לַעֲסֹק בָּזֶה לְרַחֵם עַל עַצְמוֹ לְהִשְׁתַּדֵּל בְּתַקָּנַת נַפְשׁוֹ לְסַלֵּק הַמַּשּאוֹי הַגְּדוֹלָה שֶׁעָלָיו רַק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּעַצְמוֹ וְהוּא מְצַפֶּה לְמִי שֶׁיַּעֲזֹר לוֹ לָזֶה אֲזַי מִצְוָה גְּדוֹלָה לַעֲזֹר לוֹ בְּכָל כֹּחוֹ לְהִטָּפֵל עִמּוֹ לְהַעֲלוֹתוֹ, כִּי יֵשׁ כֹּחַ לְחַדֵּשׁ נַפְשׁוֹ גַּם כֵּן אִם הוּא בְּעַצְמוֹ יֵשׁ לוֹ אֵיזֶה רָצוֹן אֲמִתִּי לָזֶה לַעֲסֹק בְּתִקּוּן נַפְשׁוֹ, אֲבָל אִם רוֹצֶה לְסַלֵּק עַצְמוֹ לְגַמְרֵי וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִשְׁתַּדֵּל בְּתִקּוּן נַפְשׁוֹ כְּלָל, רַק רוֹצֶה שֶׁהַצַּדִּיק בְּעַצְמוֹ יַעֲשֶֹה הַכֹּל עֲבוּרוֹ וְהוּא לֹא יַעֲשֶֹה כְּלָל וְלֹא יִשְׁתַּדֵּל בָּזֶה כְּלָל, אֲזַי בְּוַדַּאי אֵין הַצַּדִּיק צָרִיךְ לַעֲסֹק עִמּוֹ, כִּי אִי אֶפְשָׁר לַעֲזֹר לוֹ כְּשֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לַעֲסֹק בְּעַצְמוֹ בְּתִקּוּנוֹ כְּלָל כַּנַּ"ל". (ליקוטי הלכות אבידה ומציאה הלכה ג אות טו)

ובהמשך הדברים מובא שר' נחמן פעל כן הלכה למעשה:

 וּכְמוֹ שֶׁאָמַר אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְאֶחָד, אַתָּה בִּלְעָדַי אֵינְךָ יָכוֹל לַעֲשֹוֹת כְּלָל, (דְּהַיְנוּ לְתַקֵּן נַפְשׁוֹ בְּעַצְמוֹ) אֲבָל גַּם אֲנִי בִּלְעָדֶיךָ אֵינִי יָכוֹל לַעֲשֹוֹת דָּבָר, הַיְנוּ שֶׁאִם אַתָּה לֹא תַּעֲשֶֹה כְּלָל בְּוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר לִי לַעֲשֹוֹת עֲבוּרְךָ הַכֹּל, כִּי הָאָדָם הוּא בַּעַל בְּחִירָה וְאִי אֶפְשָׁר לְהַעֲלוֹתוֹ כִּי אִם כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיזֶה הִתְעוֹרְרוּת מֵעַצְמוֹ וְזֶהוּ, יָכוֹל, אֲפִלּוּ יֵשֵׁב לוֹ וְכוּ'? תַּלְמוּד לוֹמַר, עִמּוֹ וְכוּ' כַּנַּ"ל. (שם)

אם כן, אנו צריכים ומצווים לעזור אך לא להושיע, אם ננסה "להושיע" נמצא עצמנו עובדים קשה מאוד והתוצאות יהיו קטנות מאוד, מאחר וכאשר אנו נכנסים לעמדת "המושיע" הצד השני מרים ידיים ונכנס לעמדה של אדם שצריך "ישועה", ככל שאנו נכנס יותר לעמדת "המושיע" הצד השני יכנס יותר ויותר לעמדת המסכן שלא יכול לעשות כלום בכוחות עצמו, זהו כלל ביחסים, נכנה אותו כלל "שימור האנרגיה" לפיו, כאשר צד אחד פועל ולוקח אחריות הצד השני נרגע, ולכן כאשר אנו לוקחים אחריות גדולה מידי לענייניו של הזולת הוא מפסיק לדאוג לענייניו ומטיל אותם על כתפנו, עלינו לשים לב טוב טוב שאנו לא נופלים, מרצון טוב, למקום זה כי זהו מקום שלא יהיה טוב לא לנו ולא לצד השני.

לנו זה לא יהיה טוב, כי אנו נמצא עצמינו עובדים קשה מאוד והתוצאות יהיו ירודות מאוד מאחר והאדם לא עוזר לעצמו. ולצד השני זה לא יהיה טוב, כי זה יקבע את מצבו בתור אדם שצריך ישועה ולא יכול לעזור לעצמו.

למה הדבר דומה? לאדם שצריך להעביר גלגל ממקום למקום, האדם העוזר דומה לאדם שמגלגל את הגלגל, האדם המושיע דומה לאדם שמרוב רצונו הטוב להביא את הגלגל לקו הסיום כמה שיותר מהר, מרים את הגלגל… וזוהי טעות חמורה של חוסר סבלנות, כעת כל הנטל על גבו של המושיע, ועל כן, הוא לא יזרז את התהליך אלא להפך.

 

מידת הגבורה

על כן, לגבורה אנו נצרכים בכדי להגביל ולווסת את השפע שאנו חפצים להשפיע, כי שפע רב מצידנו ממעט את ההשתדלות וההתפתחות של האחר, את מידת הגבורה הזאת אנו לומדים מהקב"ה בכבודו ובעצמו.

אנו משבחים את הקב"ה בתפילה במידת הגבורה "אתה גיבור לעולם ה'" ונשאלת השאלה, מה כוונתנו שהקב"ה הוא גיבור? הרי אמרו חז"ל במסכת אבות (פרק ד, א) "איזהו גיבור הכובש את יצרו" וכי לקב"ה יש יצר אותו הוא כובש? הרי יצרים שייכים רק לבשר ודם.

התשובה היא שלקב"ה יש יצר אחד והוא היצר להטיב ללא גבול, כי "מדרך הטוב להיטיב לזולתו" (חפץ חיים – שם עולם חלק א פרק ג).

אך אם הקב"ה היה מטיב כפי רצונו וכוחו היינו מקבלים טובה אין סופית, ובעצם לא היינו מקבלים כלום כי לא היינו נבראים כלל, היינו נשארים כלולים באין סוף ברוך הוא. לכן, בשביל לאפשר את קיומנו הקב"ה כבש את יצרו הטוב הזה ובכך אפשר את קיומנו.

המקובלים מכנים זאת "סוד הצמצום" לפיו הקב"ה צמצמם עצמו (את האין סוף) ויצר חלל פנוי בכדי לאפשר את בריאת העולם בתוך החלל.

אולם, כיצד יתכן לומר שיש חלל פנוי מנוכחות ה' והרי פסוקים מפורשים מלמדים כי הקב"ה נוכח בכל זמן ובכל מקום, כגון: "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג)  "את השמים ואת הארץ אני מלא" (ירמיהו כג, כד) ועוד.

על כך, עונה ר' חיים מוולוז'ין, כי הצמצום הוא לא מצדו של הקב"ה אלא מצידנו, כלומר, הקב"ה נוכח גם אחרי בריאת העולם, אך בצורה סמויה, וזאת לשונו:

"כי באור מלת צמצום כאן אינו לשון סילוק והעתק ממקום למקום להתכנס ולהתחבר עצמו אל עצמו כביכול להמציא מקום פנוי חס וחלילה אלא כענין שאמרו (בבראשית רבה סוף פרק מ"ה) וצמצמה פניה ולא ראתה המלך. (נפש החיים שער ג פרק ז)

כלומר, הקב"ה נוכח בכל עת ובכל זמן, אך בצורה מוסתרת, וההסתרה היא שמאפשרת לנו קיום.

למה הדבר דומה? לרב שרוצה ללמד את כל תורתו לתלמידו, אם הרב לא יווסת את רצונו הטוב הזה, התלמיד לא ידע ללמוד לבד ולהסיק מסקנות, כל שאלה שנשאל אותו הוא יפנה לרב, לתלמיד הזה לא יהיה קיום מצד עצמו רק מצד רבו. לעומת זאת, אם הרב יסלק עצמו מכל וכל (הקיצוניות השנייה) גם אז התלמיד לא יצליח לגדול ולהיות תלמיד חכם, גם יתכן מאוד שהוא יבוא לידי טעויות חמורות. על כן, הדרך הנכונה היא להיות נוכח אך בצורה מווסתת ומוסתרת, כך שנאפשר לתלמיד להתמודד לבד, לעשות גם טעויות, אך להשגיח עליו ולכוונו בקצב שלו לאמת.

דוגמא נוספת בחינוך ילדים, אם נרעיף טובה בלי גבול ונשגיח יותר מידי הילד לא ידע להסתדר לבד, מצד שני, אם נפקיר את הילד הוא יצא עבריין. הדרך הנכונה היא לכוון אותו לכיוונים חיוביים אך לא לעשות במקומו ובעצם לאפשר לו גם לטעות, להיות לצידו אך לא במקומו.

והוא הדין בעזרה לעני, לדברי חכמינו מצוות הצדקה היותר גדולה היא אינה לפרנס את העני אלא לעזור לעני להתפרנס בכוחות עצמו, כלומר לעזור לו לחזור לשוק העבודה או לרכוש מקצוע. על כן, אדם שנותן הלוואה לעני בכדי לאפשר לו לעמוד על רגליו מקיים מצווה גדולה יותר מאדם שנותן צדקה לעני, אע"פ שנותן ההלוואה מקבל את כספו בחזרה בעוד נותן הצדקה לא יקבל את כספו בחזרה, וזאת כי אנו מסתכלים על התוצאה, התוצאה הטובה ביותר בין לנותן בין לעני ובין לחברה היא שהעני יעמוד על רגליו. 

"שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך". (רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י)

כך אנו צריכים להתנהג בכל מערכות היחסים, אנו צריכים לעזור לזולת לעמוד על רגליו ולא להיכנס לנעליו, להיות לצידו ולא במקומו.

 

 

 

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.