על הדבש ועל העוקץ – פרשת בא

 

אחת מן המצוות המופיעה בפרשתנו היא מצוות אכילת מרור בליל פסח (ליל הסדר), המסמלת את הסבל של אבותינו במצרים "וַיְמָרְר֨וּ אֶת־חַיֵּיהֶ֜ם בַּעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה" (שמות פרק א, יד), והשאלה הנשאלת היא מדוע לנו להזכיר את הסבל בלילה בו אנו חוגגים את חירותנו?

השפת אמת מביא למצווה זו הסבר מעניין שדרכו נרחיב בתובנה פסיכולוגית שתסייע לנו לערוך שינויים בחיינו.

לדברי השפת אמת, אכילת המרור בליל פסח מסמלת את הגאולה, וזאת מאחר והכבדת השעבוד הביאה את בני ישראל לבקש לצאת מהמצב ולהיגאל, וזו לשונו:

"… טעם אכילת מרור שמה שהי' מר להם היה קצת גאולה כמו שכתוב 'וימת מלך מצרים ויאנחו' ולכך בא הגאולה. וזה שכתוב 'מתחת סבלות מצרים' שמה שלא היינו יכולים לסובלם היה גאולה…". (שפת אמת ויקרא פסח)

 כלומר, כל עוד העבדות במצרים הייתה נסבלת בני ישראל לא ביקשו לשנות את המצב, רק כאשר  "וַיֵּאָנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָעֲבֹדָ֖ה" (שמות ב, כג) או אז התפללו לצאת לחירות ונענו "וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים" (שם), משכך יש לראות בשיא הסבל כתחילת החירות.

ויתרה מכך, לדברי הרב קוק, לא דומה גאולה או כל שינוי אחר הבאים בצורה טבעית לגאולה או שינוי הבאים בעקבות מצב בלתי נסבל, לדבריו, גאולה או שינוי בעקבות מצב בו "הגיעו מים עד נפש" באים בדחיפה גדולה יותר, כמו עשבייה שפורצת לאחר החורף שסגר עליה, וזאת לשונו:

"שני דרכים ישנם להתעלותו ורוממותו של כל כח חיים מעשי, שצריך לצאת אל הפועל בתוקף ורב חיל. הדרך האחד הוא ההרווחה, ונתינת החופש למרוצתו ושטף זרמו, למען ילך ויגדל ילך וירחיב את השפעתו במרוצתו ושטף פעולתו. והשני הגורם לו, אע"פ שהוא הפכו, הוא כח העוצר, הדוחק והמונע, הלוחץ בעד הכח המוכן לצאת להתפרץ ולהתרחב, שלא יצא, שיהיה כלוא ונסכר, שאז בבא עתו יוסיף הלחץ הקדום, שהיה ההיפך מחוקו ותכונתו, לו חופש ועצמה להגדיל מעופו ועז חיי התנשאות פעלו. מה שהחורף מכלא וסוגר את השפעת כח הצמיחה והגידול … מוסיף עז לבד הכח המקובץ המתאסף מהחסכון ומניעות התפזרות הכחות, עוד נוסף ע"ז מכח ההתפרצות שכנגד המועקה".

אם כן, המרור סייע הן בהתעוררות לצאת מהגלות והן בעוצמה של רצון זה.

 

"אין ברעה למטה מנגע ואין בטובה למעלה מענג" (ספר יצירה, פ"ב מ"ד)

מדוע דווקא מצבי קיצון מנערים אותנו? וכיצד אנו יכולים להתנער בטרם עת?

התשובה טמונה בהבנה שטבע האדם לברוח מסבל ולחפש עונג, כלל זה אנו רואים בצורה ברורה במצבים בהם הסבל ברור ומיידי, כגון כאב, אף אדם לא מכניס את ידו לאש ואם ידו נכנסה לאש הוא מוציא אותה מיד, מאחר והסבל כאן הוא ברור ומיידי.

אולם, המציאות מורכבת יותר, בדרך כלל, הסבל ברוב רובם של המקרים לא מיידי ולא ברור, זוהי הסיבה לכך שהרבה אנשים נמצאים במקום או חברה שלא טובים להם או עושים מעשים וקונים הרגלים שמזיקים להם כגון עישון, אכילה מופרזת וכדומה.

אם כן, ההבדלים בין מצבי קיצון למצבים "נסבלים" הנם התכיפות והבהירות, ונסביר זאת:

 

תכיפות:

הכנסת היד לאש מביאה לידי כאב מידי כאמור, אך לעומת זאת, עישון ואכילה מופרזת ו/או מזיקה, אינה מביאה לכאב מיידי, להפך, האדם המעשן או האוכל, נהנה כעת, והסבל יבוא רק לאחר זמן רב.

במקרים כאלו, יש לאדם נטייה להעדיף את ההנאה שלפניו כאן ועכשיו וזאת גם אם האדם צופה את הסבל שיבוא בעקבותיה, ואין צריך לומר, שנטייה זו מעדיפה הנאה מיידית על פני הנאה לאחר זמן גם אם היא תהיה גדולה יותר.

מקורה של נטייה זו בנפש הבהמית שלנו, הפועלת על פי הכלל "קרוב אל העין קרוב אלא הלב".

חז"ל משלו על כך את המשל הבא:

"משל לזקן שהיה יושב על הדרך והיו לפניו שתי דרכים, אחת, תחלתה קוצים וסופה מישור ואחת תחלתה מישור וסופה קוצים, והיה יושב בראש שתיהן ומזהיר העוברים ואומר להם אף על פי שאתם רואים תחלתה של זו קוצים לכו בה שסופה מישור וכל מי שהיה חכם שומע לו והיה מהלך בה ומתיגע קמעא הלך בשלום ובא בשלום, אבל אותן שלא היו שומעין לו היו הולכים ונכשלין בסוף…" (מדרש תנחומא פרשת ראה)

 

בהירות:

גם כאשר הסבל הוא מיידי יתכן והאדם לא ישים לב עד כמה הוא סובל, למה הדבר דומה? לאדם שנכנס למקום מסריח ושוהה בו שעה שעתיים שלוש, באיזשהו שלב האדם לא ישים לב לריח המסריח, רק שיצא האדם החוצה ינשום אוויר צח או אז, הוא יבין כמה מסריח המקום בו שהה.

כך זה גם ברובד הנפש, האדם מתרגל לדבר מסוים, גם אם הוא רע מאוד, וההכרה של האדם, עד כמה זה רע – מטשטשת.

הסיבה לכך היא מאחר ונפש האדם לא יכול לסבול דיסהרמוניה, היא חפצה בהשוואה בין רבדי האישיות, ועל כן, כאשר האדם עושה מעשים או חיי מציאות הנוגדת את הערכים שלו או את מה שהוא חושב כנכון, הנפש תטה לאחת מן השתיים, או להפסיק את המעשים או להפסיק לחשוב שזה רע. מה שבטוח הוא שהמצב בו האדם עושה מעשה שנוגד באופן מובהק את רצונו ומחשבתו לא יוכל להימשך זמן רב.

לפיכך, בעוד החטא הוא מעשים רעים וטשטוש ההכרה, התשובה היא הגברת ההכרה שנטשטשה בעקבות החטא ושינוי המעשים הרעים.

הרחיב בכך הרב קוק, ודבריו יובילו אותנו לתובנה ותרגיל שיאפשרו לנו לערוך שינוי לטובה בטרם "יגעו מים עד נפש",  וזו לשונו:

"כל חטא נובע מפגם ביכולת בנפש האדם. נחלשה הנפש, ואינה יכולה לעמוד נגד נטית הרע שבה. חסרון-יכולת זה בצאתו אל הפועל מחליש הוא את כח הרצון של הטוב, וחלישות הרצון מחוללת חלישות הידיעה והכרת הטוב מתטשטשת. התשובה באה אחר בינה. כשמגבירים את הכרת הטוב, הבאה בשלימותה גם עם הכרת הרע. הרע מבחין את הטוב, כשעומק הרע נעשה ידוע ברעתו, מבהיק יותר עומק הטוב בטובו. וכל מה שידיעת הטוב מתבררת, והפגם שגרם החטא להחשיך את הידיעה, הולך לו ע"י השבת הרצון ונטית הנפש אל הטוב, מתעוררת ע"י ההכרה ג"כ הנטיה לבסס את רצונו הטוב ולהציל גם אותו מפגמו של החטא, והנפש אשר נחלשה מקבלת את טובה כזה להעמיד את נפילתה ולתקן את יכלתה שתהיה במלואה בתור יכולת לטוב, וע"י זה נעשית הבחירה חפשית באמת, ושקול הטוב נשקל הוא באין מפריע, וממילא כח-המושך הרוחני, שיש בכל נפש להמשך אל הטוב, פועל הוא להגביר את הכרעת הטוב ולהעמיד את סדרי החיים של היחיד והצבור כולם על המרכז של הטוב הגמור, שמלתו האחרונה היא אור ד'". (אורות התשובה, פרק ט פסקה  ט)

אם כן, לדברי הרב התשובה מתחילה בהגברת "ההכרה" וההכרה מחוללת את הרצון והרצון את היכולת, וכפי שכתב בצורה מתומצת יותר במקום אחר, וזו לשונו:

"הידיעה הברורה מחוללת את הרצון… כל מה שמתברר יותר שהטוב הוא טוב באמת, כן הרצון מתגבר. גבורת הרצון מחוללת את היכולת. (אורות הקודש, ח"ג, עמ' פז).

כך שהכוח והמוטיבציה לערוך שינוי מתחיל ראשית כל בהכרה, וככל שהיא תהיה בהירה, לאמור, ככל שנבין כמה הרע הוא רע וכמה הטוב הוא טוב (ככל שמבינים כמה הרע הוא רע ממילא מתברר כמה הטוב הוא טוב ולהפך), ככה הרצון ואז אנו נרגיש משוחררים וחופשיים לבחור את הדרך הטובה עבורנו, כי שיש רצון יש יכולת.

על כן, הלכה למעשה כשאנו רוצים לערוך שינוי ולהפסיק הרגל / מעשה / מציאות רעה בטרם "יגיעו מים עד נפש" עלינו לעשות שני דברים, האחד – לברר כמה המציאות הזאת רעה, וזאת אנו עושים ע"י שאנו מפרטים את כל המחירים שאנו משלמים ועתידים לשלם בעקבותיה. שנית – עלינו לעשות וויזואליזציה לדברים הרעים שעתידים להתרחש אם לא נערוך שינוי, ולדברים הטובים שעתידים להתרחש אם כן נעשה שינוי, וזאת בכדי לקרב את הדברים אל ליבנו, כפי שאמרנו הכלל לפיו פועלת נפשנו הבהמית הוא "קרוב אל העין קרוב אל הלב". להלן תרגיל ליישום הנלמד הלכה למעשה:

 

  1. מהי ההתנהגות אותה הנך חפצ/ה לשנות?
  2. מהם הרווחים שלך מאותה ההתנהגות?
  3. מהם המחירים שאת/ה משלמ/ת על התנהגות זאת? (פרט/י את המחירים בכל התחומים בחייך, כסף, יחסים, בריאות, ממימוש עצמי, דימוי עצמי ועוד? ענה/ע על שאלה זו בהרחבה למרות הכאב שכרוך בכך, זכור/י שיא הכאב הוא תחילת השינוי לטובה כאמור בתחילת המאמר).
  4. כיצד יראו חייך אם תמשיכ/י באותה התנהגות (פרט/י כיצד יראו חייך בעוד שנה חמש שנים עשר שנים)?
  5. מה יתאפשר לך אם תשנה/י את ההתנהגות הזו (לפרט כנ"ל)?
  6. כיצד תוכל/י להפיק את אותם הרווחים שמשמרים את ההתנהגות הרעה בדרך החדשה בה אתה הולכ/ת?

" הרע מבחין את הטוב, כשעומק הרע נעשה ידוע ברעתו, מבהיק יותר עומק הטוב בטובו. וכל מה שידיעת הטוב מתבררת … נעשית הבחירה חופשית באמת, ושקול הטוב נשקל הוא באין מפריע, וממילא כח-המושך הרוחני, שיש בכל נפש להמשך אל הטוב, פועל הוא להגביר את הכרעת הטוב ולהעמיד את סדרי החיים של היחיד והצבור כולם על המרכז של הטוב הגמור…'". (אורות התשובה, פרק ט פסקה  ט)

מחשבה אחת על “על הדבש ועל העוקץ – פרשת בא

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.