חדרי נפשי – פרשת וארא

חדרי נפשי

משה מתחיל בביצוע השליחות לגאולת בני ישראל בפניה אל העם, העם שמח על הבשורה, אולם, לאחר שפרעה מכביד עליהם את העבודה העם נסוג לאחור ולא שומע אל משה "מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָֽׁה". (שמות ו, ט)

לאחר מכן כאשר הקב"ה מצווה את משה לפנות לפרעה ולצוות עליו שחרר את בנ"י, משה מתנגד לשליחות בטענה, שאם בני ישראל לא שמעו אליו, קל וחומר שפרעה לא ישמע.

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל לֹֽא־שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָֽיִם" (שם, יב)

הקב"ה כביכול מתעלם מדברי משה ומצווה אותו בשנית ללכת אל בני ישראל ואל פרעה "להוציא את בני ישראל מארץ מצרים".

וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה וְאֶֽל־אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת־בְּנֵֽי־ יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָֽיִם" (שם,יג).

להלן רצף הפסוקים:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָֽׁמְעוּ אֶל־מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָֽׁה: וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: בֹּא דַבֵּר אֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִֽישַׁלַּח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצֽוֹ :וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל לֹֽא־שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָֽיִם : וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה וְאֶֽל־אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת־בְּנֵֽי־ יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָֽיִם" (שמות ו, ט-יג(

ישנם מספר קושיות העולות מקריאת פסוקים אלו, האחת, טענתו של משה שאם בנ"י לא שמעו אלי כיצד ישמעני פרעה, אינה ברורה כלל, מאחר והתורה ציינה שהסיבה בגינה בנ"י לא שמעו למשה הינה "מקוצר רוח ועבודה קשה" ומאחר ופרעה לא סובל מקוצר רוח ועבודה קשה מה שייך לעשות קל וחומר בינו לבין בנ"י.

שנית, מדוע הקב"ה לא עונה לטענתו זו של משה? ושלישית, מה בדיוק הצטוו משה ואהרון "אל בני ישראל", לפי המשך הפסוק הם הצטוו לצוותם "להוציא את בני ישראל מארץ מצרים", אך זה תמוה מאחר וציווי זה צריך להיות מופנה כלפי פרעה בלבד מאחר והוא זה שמחזיק את בני ישראל בארץ מצרים.

ואכן לדברי התלמוד הירושלמי הציווי אל בני ישראל לא היה "להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" אלא "על פרשת שילוח עבדים".

"דא"ר שמואל בר רב יצחק וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל על מה ציום על פרשת שילוח עבדים". (תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ראש השנה פרק ג)

כלומר, משה ואהרון יצטוו לפנות במסרים שונים לבנ"י ופרעה.

אך כידוע, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ועל כן, נראה כי יש להעמיק בדברי התלמוד ירושלמי ולראות כיצד הוא מפרש את פשט הפסוק, לפיו, בני ישראל נצטוו גם הם "להוציא את בני ישראל מארץ מצרים".

"איך אומר דבר לאחרים, אם לא אומר דבר לנפש" (חדריו)

לענ"ד המפתח להבנת הפסוקים ותירוץ הקושיות העולות מהן, טמון בתובנה עמוקה וחשובה מאוד והיא – שמציאות חיינו החיצונית הינה תולדה ושיקוף של תפיסת עולמנו הפנימית את עצמנו ואת העולם.

ישנו משפט בתורות המזרח הממחיש זאת כך:

"זרע מחשבה- קצור מעשה, זרע מעשה – קצור הרגל, זרע הרגל – קצור אופי, זרע אופי – קצור גורל".

כלומר, "גורלנו" – כל מה שאנו פוגשים בחיינו, הינו, בסופו של דבר, תוצאה של "מחשבה", כלומר, 'תפיסת העולם' שלנו את העולם או את עצמינו.

אנו יודעים כי אנשים שונים חווים חוויות שונות ומקבלים יחס שונה, וזאת אפילו אם הם חיים בסביבה מאוד דומה, האם זה מראה גופם שיוצר את ההבדל או שמא קצב פעימות הלב? וודאי שלא, האופי יוצר את ההבדל והאופי נובע בסופו של דבר מתפיסת עולם.

בחזרה לפרשתנו – משה נשלח, עם מסר הגאולה, בראש ובראשונה לבני ישראל, ורק לאחר מכן לפרעה, כי כאמור לעיל, בכדי שפרעה (המציאות החיצונית) ישלח את בני ישראל, צריך קודם כל שבני ישראל ישנו את תפיסת עולמם מתפיסת עולם של עבדות לתפיסת עולם של חירות. שינוי התפיסה הוא בשני מישורים, האחד לגבי מושג העבודות- על בני ישראל לעבור מתפיסת עולם שעבדות זו מציאות חיים נורמאלית לתפיסה עולם שחירות היא היא מציאות החיים הנורמאלית, והמישור השני הוא לגבי עצמם, עליהם לעבור מתפיסת עולם כי הם ראויים להיות עבדים לתפיסה עולם כי הם ראויים להיות בני חורין.

כי כאמור המציאות החיצונית נגזרת מתפיסת העולם הפנימית, מי שחושב שהוא ראוי להיות משועבד יהיה משועבד, ימצא מי 'שיתנדב' למלא את התפקיד של המשעבד. ואגב מה ההבדל בין המשעבד למשועבד, אם לא תפיסת עולם? שזה חש שהינו ראוי לשלוט וזה חש שאינו ראוי כי אם להשתעבד? כאמור המציאות החיצונית היא המשך ישיר של המציאות הפנימית של האדם. ועל כן, בראש ובראשונה הקב"ה שולח את משה לבני ישראל.

ולאחר שבני ישראל לא שומעים לדברי משה "מקוצר רוח ועבודה קשה", שואל משה ובצדק "ואיך ישמעני פרעה", שהרי אם בני ישראל ממשיכים לחיות כעבדים, אך טבעי הוא שפרעה ימשיך שעבדם, זהו הקל וחומר של משה.

הקב"ה מסכים עם משה ועל כן, מצווה אותו בשנית לפנות "אל בני ישראל ואל פרעה", כלומר, קודם כל לבני ישראל ורק לאחר מכן לפרעה (בהמשך נפרש את דברי התלמוד הירושלמי שהובאו לעיל):

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל לֹֽא־שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָֽיִם: וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה וְאֶֽל־אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת־בְּנֵֽי־ יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָֽיִם" (שמות ו, ט-יג(

כי כאמור, אם בני ישראל לא ישמעו גם פרעה לא ישמע, ואם בני ישראל ישמעו פרעה בסופו של דבר ישמע, מאחר ולא ניתן לשעבד אדם שהינו בן חורין לאורך זמן.

ויפים לענייננו דברי הרב קוק, וזו לשונו:

"איך אומר דברים לאחרים, אם לא אומר דבר לנפשי. איך אשא דע על העולם הרוחני והחמרי, אם אלה האוצרות הכמוסים בקרבי לא אבקש להם מפתח. "שאו שערים ראשיכם" אומר אל חדרי נפשי, אל לבי ואל כליותי) "הרב קוק, חדריו / מתוך חדרי הפנימיים(

כלומר, לדברי הרב לא ניתן לשכנע אחרים לפני ששכנענו את עצמנו, כאשר נשכנע את עצמנו אחרים ישתכנעו גם אם נהיה ערלי שפתים, אך אם לא שכנענו את עצמנו, הצד השני לא ישתכנע גם עם נדבר גובהה גבוהה.

ועל כן, בטרם אנו נגשים ודורשים שינוי כלפי חוץ עלינו בראש ובראשונה לדרוש שינוי פנימי והוא זה שיגרור את השינוי החיצוני בצורה טבעית ופשוטה.

בכדי להמחיש את העיקרון, נביא מספר דוגמאות מחיינו. יצא לי להכיר ולכוון מספר אנשים שחשו כי האנשים סביבם לא בכבדים אותם כראוי, או אפילו מזלזלים בהם. לציין, שזו תופעה שעוברת על כולנו לפחות במקומות ובתקופות מסוימות בחיינו. בפועל שמעמיקים בסיטואציה בה לא כיבדו אותנו ניתן לראות בברור שזה התחיל בכך שאנו לא כיבדנו את עצמינו, בתוכנו פנימה לא הרגשנו שהננו ראויים לכבוד, והיחס של החברה היה רק שיקוף ליחס שלנו כלפי עצמינו. וכפי שרמוז בדברי המרגלים "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּֽחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם" (במדבר פרק יג, לג) כלומר, אם אנו רואים עצמינו כחגבים כך גם הסביבה תראה אותנו. הפלא בכך הוא שהיחס של הזולת כלפינו לא תלוי בגורם אובייקטיבי כלשהוא, יתכן והאדם שלא מכבד את עצמו ראוי לכבוד יותר מהאדם שמכבד את עצמו, אולם, בפועל מה שקובע זה היחס שלו כלפי עצמו.

הכלל שאמרנו לא מסתכם בכך, אפשר לומר שכמעט וכל התוצאות בחיינו תלויות בתפיסת עולמנו הפנימית. אדם שרוצה להתחתן אך בפועל זה לא קורה, יתכן מאוד שעמוק בפנים יש לו תפיסת עולם או דמיונות שליליים באשר לחתונה, כגון: שאף אחת לא תרצה בו / שהוא לא יודע לחיות במסגרת שיתופית / שהוא בטוח יתגרש לאחר זמן / "שחופשי זה לגמרי לבד" וכו', בצד המודע והגלוי הוא רוצה להתחתן אך אותה תפיסה עולם פנימית שאינה מודעת שולחת אותות אזהרה ומכשילה אותו מלהתחתן, ומאחר ואינו מודע לסיבה האמתית הוא נותן שלל של תירוצים לכישלונו בתחום זה. אם כן, הפתרון אינו תלוי בעוד פגישה, שינוי התנהגות / לבוש / מראה, אלא במבט פנימה לראות מהי החסימה הפנימית וכאשר היא תוסר, תוסר במקביל "החסימה החיצונית" המדומה.

דוגמא נוספת באשר לפרנסה, אדם שלא משתכר כראוי יבדוק בעצמו מהי תפיסת עולמו הפנימית לגבי כסף, יתכן מאוד ויגלה שבתפיסת עולמו הפנימית כסף מצטייר כדבר רע, שמביא לידי גאווה / הרס המשפחה וכדומה, כמו כן, יתכן ותפיסת העולם שמכשילה אותו היא תפיסה לגבי עצמו, כגון אני לא מוצלח / לא ראוי / לא מבין וכו' וכו', אותה תפיסת עולם שלילית לגבי כסף חוסמת אותו מלהרוויח, היא כביכול "מצילה אותו" מהסכנות שבדבר.

לסיכום, המניעות בחיינו אינן מחוץ לנו אלא בתוכנו פנימה, וכאשר נשנה את תפיסת עולנו תשתנה המציאות שסביבנו בהתאם. בהקשר לכך הייתי מדמה את האדם למרכז המחוג, כאשר שינוי קטן פנימה במרכז, גורר באופן ישיר שינוי גדול בהיקף.

"פעל אדם ישלם לו וכאורח איש ימצאנו" (איוב לד, לג)

אך השאלה היא כיצד לשנות את תפיסת העולם? כאן ישנם שתי דרכים, הדרך האחת היא לעבוד על המחשבה לשנותה ולחלחל את השינוי למעשה כפי הפתגם מתורות המזרח שהבאנו לעיל, והדרך השנייה, היא להתחיל מלמטה במעשים והם ישפיעו על תפיסת העולם שתוליד מעשים חדשים, בבחינת "אחר המעשים נמשכים הלבבות".

לענ"ד זוהי כוונת התלמוד הירושלמי, כי משה הצטוו "אל בני ישראל" על "פרשת שילוח עבדים", אפשרות אחת היא לומר, כי משה הצטווה ללמד את בני ישראל את פרשת שילוח עבדים, ובכך לשנות את תפיסת עולמם, מתפיסה הרואה בעבדות מציאות

נורמאלית לתפיסת העולם של התורה, הרואה בעבדות מציאות חיים לא נורמאלית שצריכה להגיע לסיומה. האפשרות השנייה, היא שמשה הצטוו להורות לבני ישראל לשחרר את עבדיהם ובכך על ידי מעשה קיצוני כזה, שלא היה מקובל במצרים, תשתנה תפיסת עולמם של בני ישראל.

הדרך השנייה, של שינוי האופי ע"י מעשים, היא הדרך אותה הטווה הרמב"ם בספרו שמונה פרקים. לדבריו, שינוי מתבצע על ידי כך שננהג במידה ההופכית למידה אותה אנו חפצים לתקן, לדוגמא אדם קמצן ינהג בפזרנות ולהפך, אדם כעסן ינהג בסבלנות קיצונית ולהפך וכן הלאה. ואחר המעשים ימשכו הלבבות וכאשר יחול שינוי בלב השינויים החיצוני יהיה תוצאה טבעית.

לפיכך אנו למדים שגם מעשינו מחוללים את גורלנו מאחר והם משפיעים על תפיסת עולמנו, דוגמא לכך מספר אחד המאמנים המפורסמים בעולם, שבצעירותו היה עני מאוד והמאמן שלו הנחה אותו ליתן צדקה של 10% מכל הכנסותיו, סכום מופרך מאוד למצבו הכללי אז, לדבריו, מטרת מעשה הצדקה נועדה להשפיע על "תפיסת עולמו" מתפיסה של "אין לי", לתפיסת עולם של "יש לי" מחוסר לשפע מאחר ותפיסת עולם של חוסר מושכת חוסר – עוני, תפיסת עולם של שפע תמשוך שפע – עשירות, וכך היה.

אין צריך לומר שסיפור זה מזכיר לנו את מצוות מעשר עליה נאמר "עשר כדי שתתעשר".

"כל המידות בטלו, מידה כנגד מידה לא בטלה" (בראשית רבה פרשה ט)

כאשר אנו מבינים שהמעשים שלנו משפיעים עלינו (ככל שהמעשה הוא יותר קיצוני או נעשה יותר פעמים כך הוא יותר משפיע) אנו יכולים מדוע ההנהגה של "מידה כנגד מידה" לא בטלה, מאחר והיא מנגנון בטבע המציאות, כאשר אתה עושה מעשים מסוימים אתה רוכש קניין בנפש כלומר אופי, והאופי גוזר גורל, וכפי שראינו מעשים של חסד מושכים שפע ומעשים של קמצנות מושכים עוני "מידה כנגד מידה" וכן על זו הדרך.

דברים נפלאים כותב הרב קוק בעניין על הפסוק "כי פעל אדם ישלם לו וכארח איש ימצִאנו" (איוב לד, לג), לדבריו, הפסוק מלמד אותנו את "שהשכר והעונש", כלומר, הדברים הטובים והרעים שפוגשים אותנו בחיינו, נובעים הם מהפעולות שלנו, "פעל אדם ישלם לו" כלומר הפעולה של האדם היא זו שמשלמת לו את השכר או העונש, וזאת מאחר וכפי שראינו הפעולות משפיעות על האופי, והאופי גוזר את גורלנו, וזו לשונו:

"כי פעל אדם ישלם לו וכארח איש ימצִאנו", וכבר האריכו בזוהר הקדוש בביאור פסוק זה. ותוכן כוונתו לפי דעתי, כי ענין מדותיו של הקב"ה שהן מדה כנגד מדה שיסד בעולמו, יסד כח כזה בנפש האדם שתהיה סגולה נפלאה בנפשו להמשיך אליו כל המצבים והמקרים הראויים לו לפי מעשיו. והסגולה הקנויה לו בנפשו ע"פ מעשיו ודרכיו, היא בעצמה מסבבת את כל גלגולי סיבות לבא אל תכלית מצבו הראוי לו, וכאשר תתחלף תכונת נפשו ממילא ישתנו עניניו, כי אותה הסיבה שגרמה להם נשתנתה ונתחלפה. וזהו פי' "כי פעל אדם ישלם לו", שזהו כלל גדול שישלם השי"ת כל פועל טוב לטובים ורע לרעים, אבל באיזה אופן יהיו התשלומין, שהפועל בעצמו משלם, משום ש"כארח איש ימצִאנו", פי' ימציא לו צורת מציאותו בנפשו כפי ארחו, ואותה המציאות הקנוי' כפי ארחו היא בעצמה מסבבת על כל הפעולות, שמהן יבא מצבו וענינו כפי מה שראוי לו על פי פעלו. והנה מאחר שלצורך הדברים הנעשים מחוץ להאדם והם נוגעים אל האדם, הסיבה שהקב"ה מגלגל אותם עליו היא התכונה שבנפשו, א"כ זאת התכונה היא ג"כ צריכה סיבות איך תהי' קנויה ומושרשת בנפש, כדי שע"י השרשתה תמשיך עליה אותן הפעולות הצריכות לפי הראוי לו לפי פועל אותו האדם". (מדבר שור, דרוש יד(

כמובן שפעמים רבות שהאופי של האדם מתגבש בילדות מכוח החינוך והחוויות שחווה אז, אך לעולם לא מאוחר לשנות, והשינוי כפי שראינו יוכל להתחיל מהמחשבה ויכול הוא להתחיל ממעשים שונים, ככל שהמעשה היה איכותי (קיצוני) או כמותי (פעמים רבות) הוא יותר יחלחל.

תרגיל התפתחות אישית:

זיהוי מקור אי ההצלחה:

  1. היכן בחייך אין לך תוצאות?
  2. קח/י סיטואציה אחת בה היה ניסיון מצדך להשיג תוצאה ונכשלת/ה.
  3. כנס/י לסיטואציה ותחוש/י אותה .
  4. התבונן/י פנימה ובדוק/י איזה לשון הרע עלה לך באותו הרגע על מי שמצליח במקום הזה?
  5. אפשרות שנייה, התבונן/י פנימה ובדוק/י איזו תמונת עתיד שלילית/ הקשר /דימוי עלו באשר להשגת המטרה?
  6. היכן בחייך ניתן לראות עוד השלכות ללשון הרע / לתמונת העתיד השלילית / להקשר / לדימוי הנ"ל.

תפיסת עולם חדשה:

  1. מהי תפיסת העולם הנכונה לדעתך?
  2. מה ההוכחות לכך? ומי יכול לשמש כדוגמא לתפיסת העולם הנכונה?
  3. מה תעשה/י עוד השבוע שיסמל את תפיסת העולם החדשה?

בהצלחה!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.