יצירת יחסים טובים – פרשת ויגש

ולא יכל יוסף להתאפק

יוסף מתנכר אל אחיו ומסתיר מהם את זהותו האמתית

וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשׁ֗וֹת: (בראשית פרק מב, ז)

אולם, לאחר השיחה עם יהודה, בפתח פרשתנו, יוסף מוריד את 'המסכה' ו'המחיצות' וחושף את עצמו:

וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּאמֶר֘ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה … וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק… וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף … (בראשית פרקים מד –מה).

כפי שרואים מהפסוקים, יוסף לא תכנן לחשוף את עצמו באותה עת, הוא פשוט לא יכל "להתאפק" מלחשוף את עצמו לאחר הדברים של יהודה. המדרש מדמה את מעשיו של יהודה לחורש ולדורך ענבים.

"הנה ימים באים נאום ה' ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע, חורש זה יהודה, בקוצר זה יוסף שנאמר והנה אנחנו מאלמים אלומים, ודורך ענבים זה יהודה שנא' כי דרכתי לי יהודה קשת, במושך הזרע זה יוסף שמשך זרעו של אביו והורידו למצרים …" (מדרש רבה, בראשית צג')

השם משמואל (בשם אביו) הסביר שהדימוי לחורש הוא בעקבות ההצלחה של יהודה לרכך את ליבו של יוסף, והדימוי לדורך ענבים הוא עקב ההצלחה של יהודה לחשוף את פנימיותו של יוסף, וזאת לשונו:

"מה דרכו של חורש לרפויי ארעא (לרכך את הארץ) כך היתה מדתו של יהודה לרכך את לב האבן … דריכת ענבים להוציא מהם את היין היא התגלות הפנימיות דיין מיפקד פקיד בענבים והוא בהעלם (היין כנוס בענבים בהעלם) והדורכו הוא מוציא את ההעלם שבו לידי גילוי". (שם משמואל בראשית פרשת ויגש שנה תרפא )

ויש לנו להעמיק בפרשה זו ולהבין כיצד הצליח יהודה לרכך את ליבו של יוסף ולחשוף את פנימיותו, כדי שנוכל גם אנו ללכת בדרכו וליצור יחסים טובים כנים ונעימים עם הזולת.

כאמור במדרש לעיל, יש כאן שתי עבודות האחת 'חשיפת הפנימיות' והשנית 'ריכוך הלב', אנו נדון בכל אחת מהם בנפרד. נדגיש כי כל דרך עומדת בפני עצמה וכל אדם יכול לבחור את הדרך הנכונה עבורו בכל סיטואציה.

"ויגש אליו יהודה. במדרש כתיב תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבר על אופניו … רומז כי דברי יהודה עם יוסף יש בם כמה רמזים הן לשלום הן למחלוקת ויש בם סודות נפלאים" (עבודת ישראל בראשית פרשת ויגש).

חשיפת הפנימיות

הפרשה פותחת במילים "ויגש אליו יהודה" והדבר תמוה ביותר, מאחר ויהודה כבר עומד ומדבר לפני יוסף כנלמד מרצף הפסוקים ועל כן, לא ברור לאן הוא בדיוק ניגש (סוף פרשת מקץ ותחילת פרשתנו):

וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֗ה מַה־נֹּאמַר֙ לַֽאדֹנִ֔י מַה־נְּדַבֵּ֖ר וּמַה־נִּצְטַדָּ֑ק הָאֱלֹהִ֗ים מָצָא֙ אֶת־עֲוֹ֣ן עֲבָדֶ֔יךָ הִנֶּנּ֤וּ עֲבָדִים֙ לַֽאדֹנִ֔י גַּם־אֲנַ֕חְנוּ גַּ֪ם אֲשֶׁר־נִמְצָ֥א הַגָּבִ֖יעַ בְּיָדֽוֹ: וַיֹּ֕אמֶר חָלִ֣ילָה לִּ֔י מֵעֲשׂ֖וֹת זֹ֑את הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א הַגָּבִ֜יעַ בְּיָד֗וֹ ה֚וּא יִהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֕ם עֲל֥וּ לְשָׁל֖וֹם אֶל־אֲבִיכֶֽם: וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּאמֶר֘ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה: (בראשית … טז-יח).

השם משמואל מתרץ ומסביר כי עת עתה, יהודה היה קרוב פיזית ליוסף ועכשיו הוא התקרב באופן רוחני, לפנימיות של יוסף למי שהוא באמת. וזו לשונו:

"ויגש אליו… וידוע דלשון 'אליו' מורה על יחוד הדיבור… ויש לפרש אליו לעצם הנדבר ולפנימיותו, וכן כאן ויגש אליו, היינו הגשה לפנימיותו של יוסף". (שם משמואל בראשית פרשת ויגש)

השאלה היא, כיצד עושים זאת? כיצד מתקרבים לפנימיותו של האדם שלפנינו? התשובה היא, על ידי כך שאנו רואים את הטוב שבו,  וכפי שיבואר להלן.

עמוק וצלול

המדרש ממשיל את הצלחתו של יהודה לחשוף את יוסף, לשאיבת מים מבאר עמוקה שמימיה צוננים ויפים, וזאת לשון המדרש:

"ויגש אליו יהודה וגו', כתיב (משלי כ) מים עמוקים עצה בלב איש וגו', (משל) לבאר עמוקה מלאה צונן והיו מימיה צוננין ויפין ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה בא אחד וקשר חבל בחבל ונימה בנימה משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה התחילו הכל דולין הימנה ושותין, כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו". (בראשית רבה, פרשת ויגש, צג)

כלומר יש כאן עבודה שמצריכה העמקה והגעה למים צלולים ויפים, וכן נלמד מהפסוק בו פותח המדרש:

"מַ֣יִם עֲ֭מֻקִּים עֵצָ֣ה בְלֶב־אִ֑ישׁ וְאִ֖ישׁ תְּבוּנָ֣ה יִדְלֶֽנָּה" (משלי כ, ה)

הסברם של דברים הוא, שהאדם הנו טוב ביסודו, יש בו 'נשמה טהורה' כפי שאנו מברכים בכל בוקר "נשמה שנתת בי טהורה היא". אולם, על ידי מעשים מידות ומחשבות רעות אנו מרבים קליפות שמסתירות את אותו טוב. איש תבונות מעמיק ומסתכל על הטוב שמסתתר מאחורי כל אותן קליפות אותו טוב שפעמים לא מצליח לבוא לידי ביטוי. כלומר, הוא מסתכל על המניע החיובי שמאחורי המעשים או הדיבורים של הזולת, אף על פי שהם לעצמם רעים. לדברי השפת אמת המדרש הנ"ל מלמד אותנו כי ככל שנעמיק בזולת נראה את הטוב שבו (הנמשל למים עמוקים ויפים), וזו לשונו:

"במדרש מים עמוקים עצה בלב איש משל לבאר עמוק ומימיה יפים וצוננים כו'. להודיע כי כל מה שהמים עמוק ביותר הם יפים ביותר … וכתיב רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. פי' שנמצא בכל איש נקודה טובה. והיא עצה בלב איש שהטמין בו הבורא ית'… ". (שפת אמת בראשית פרשת ויגש שנת תרמ"ב)

אם כן, חשיפת הפנימיות היא על ידי ראיית הטוב שבזולת / ראיית המניע החיובי שמאחורי מעשיו. מרגע זה אנו מתחילים לראות את אותו אדם בעין טובה, ולכך ישנם שתי השלכות: ראשית, העין הטובה שלנו פועלת על הזולת ומחברת אותו יותר ויותר לטוב שבו וכפי שביאר ר' נחמן מברסלב, וזאת לשונו:

"דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, עי"ז מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה…" (ליקוטי מוהר"ן תורה רפב)

בנוסף לכך, כאשר אנו רואים את הטוב שבזולת אנו מתחילים באופן טבעי לאהוב אותו ו"כַּ֭מַּיִם הַפָּנִ֣ים לַפָּנִ֑ים כֵּ֤ן לֵֽב־הָ֝אָדָ֗ם לָאָדָֽם". (משלי כז, יט), הוא מחזיר לנו אהבה, ומכאן כל מערכת היחסים מקבלת תפנית חיובית.

ללא אבק של חנופה

לציין, כי כאשר אנו רואים את הטוב שבזולת אנו מתחילים לאוהבו מצד הטוב שבו אהבה כנה שלא תלויה בדבר אלא רק בחוק הבריאה שטבע האדם לאהוב להעריך ולכבד כל דבר טוב, ולכן אין כאן כל חנופה שהיא אהבה שקרית התלויה בדבר "העמדת פנים" שלא לשמה. וכפי שביאר הרב קוק:

"כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד ואחד, מתאהב האדם על הבריות בחבה פנימית, ואיננו צריך להזדקק לשום אבק של חנופה. כי ההתענינות בצד הטוב, שהוא פוגש תמיד, מכסה ממנו באמת את כל הצדדים הרעים, וכסה קלון ערום". (אורות הקודש, ח"ג, עמוד שכד).

אם כן, דבר ראשון אותו אנו לומדים הוא שבכדי ליצור יחסים טובים ונעימים ללא מחיצות צריכים להעמיק ולראות את הטוב מאחורי מעשיו של האדם העומד מולנו, לראות מי שהוא באמת את הפנימיות שלו וכאשר אנו עושים זאת אנו מרוממים אותו ומתחילים לאהוב אותו, ו"כמים הפנים לפנים" הוא מחזיר לנו את אותו יחס אוהב.

ריכוך הלב

כאמור לעיל הדרך השנית אותה אנו למדים מיהודה היא ריכוך לב הזולת. הדרך לכך היא על ידי ענווה גדולה מצדנו. כאשר מתבוננים בפסוקים רואים כי יהודה דיבר בהכנעה ובענווה גדולה כלפי יוסף, בכל משפט יהודה מדגיש כי יוסף הוא האדון והוא (יהודה) העבד:

(יח) וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּאמֶר֘ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה: (יט) אֲדֹנִ֣י שָׁאַ֔ל אֶת־עֲבָדָ֖יו לֵאמֹ֑ר הֲיֵשׁ־לָכֶ֥ם אָ֖ב אוֹ־אָֽח: (כ) וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י יֶשׁ־לָ֙נוּ֙ אָ֣ב זָקֵ֔ן וְיֶ֥לֶד זְקֻנִ֖ים קָטָ֑ן וְאָחִ֨יו מֵ֜ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ: (כא) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ הוֹרִדֻ֖הוּ אֵלָ֑י וְאָשִׂ֥ימָה עֵינִ֖י עָלָֽיו: (כב) וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י לֹא־יוּכַ֥ל הַנַּ֖עַר לַעֲזֹ֣ב אֶת־אָבִ֑יו וְעָזַ֥ב אֶת־אָבִ֖יו וָמֵֽת: (כג) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ אִם־לֹ֥א יֵרֵ֛ד אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן אִתְּכֶ֑ם לֹ֥א תֹסִפ֖וּן לִרְא֥וֹת פָּנָֽי: (כד) וַיְהִי֙ כִּ֣י עָלִ֔ינוּ אֶֽל־עַבְדְּךָ֖ אָבִ֑י וַנַּ֨גֶּד־ל֔וֹ אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲדֹנִֽי: (כז) וַיֹּ֛אמֶר עַבְדְּךָ֥ אָבִ֖י אֵלֵ֑ינוּ אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם כִּ֥י שְׁנַ֖יִם יָֽלְדָה־לִּ֥י אִשְׁתִּֽי: (בראשית פרק מד)

וכך ממשיכה השיחה ביניהם. מובא בשם הבעל שם טוב, כי הענווה גוררת ענווה, ככל שאנו מתנהגים בענווה ובפשטות כך גם הזולת. וכאשר אנו מגיעים לשיא הפשטות, כמו כן הזולת, ובמצב כזה נוצר קשר חזק מאוד, מאחר וזהו קשר ללא כל מחיצות, וזאת לשונו:

"אמר הבעש"ט ז"ל על פסוק כמים הפנים לפנים וגו' (משלי כ"ז, י"ט), דרך משל כשאדם עומד אצל נהר אזי נראה צל של האדם במים, וכשמקטין האדם את עצמו נעשה הצל גם כן קטן, וכשהאדם מקטין הקטנה אחר הקטנה עד שמגיע הפנים שלו אצל המים כן פנים של הצל בא נגד הפנים של האדם, כן הנמשל, לב אדם שמקטין את עצמו נגד חבירו, ואז חבירו מקטין גם כן את עצמו, עד שלב האדם מקטין את עצמו עד שלא יוכל להקטין יותר, כן חבירו עושה גם כן ונעשו על ידי זה רעים דלא מתפרשין" (מקור מים חיים שמות פרשת תשא הערה ח)

אם כן, שאנו פועלים במידת הענווה גם הצד השני מתנהג כן. אולם, כידוע מדת הענווה אינה מידה שקל לרכוש, כיצד בכל זאת נוכל לאמץ אותה ביחסים עם הזולת? הדרך הפשוטה לכך היא פשוט ליתן לזולת להצטיין יותר מאתנו. למעשה, זה אומר, לפרגן לזולת, להתלהב ממעשיו ולמעט בשבח עצמנו.

"אם רצונך באיובים, הצטיין יותר מידידיך; אם רצונך בידידים, הנח להם להרגיש כי הם מצטיינים יותר ממך" (פרנסואה דה לה רושפוקו)

מרחב בטוח לחשיפה

כאמור, אנו לומדים מיהודה שתי דרכים ליצירת יחסים טובים ופתוחים עם הזולת, וכל דרך עומדת בפני עצמה. המכנה המשותף לשתי הדרכים הללו הוא נתינת מרחב מוגן לזולת בכדי לחשוף את עצמו בפנינו.

שהרי החשש להיפגע הוא שמונע מהאדם להוריד את ה'מסכות' ולהיחשף. וכאשר רואים את האדם בעין טובה הוא מפסיק לחשוש ומגלה את עצמו את פנימיותו הטובה.

"עבודה גדולה ומאירה היא … להביט על הכל בעין יפה, בחמלה של חסד שאין לה גבול, להדמות לעין העליונה, עינא עלאה, עינא דכולה חיורא (עין עליונה שרואה רק את הלבן כלומר את הטוב) … "

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.