אפקטיבי ורגוע – פרשת וישלח

יעקב אבינו מפחד לקראת המפגש עם עשיו אחיו "וירא יעקב מאוד וייצר לו" (בראשית לב, ח) ובעקבות כך "התקין עצמו לשלשה דברים לדורון, לתפלה ולמלחמה" (רש"י, שם)

הפחד של יעקב מעלה תמיהה גדולה, מאחר והקב"ה כבר הבטיחו כי הוא יהיה עמו, וישמור עליו.

"וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־ דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ:" (בראשית פרק כח פסוק טו).

למרות ההבטחה יעקב מפחד "אף על פי שהבטיחו הקדוש ברוך הוא ירא מאוד …" (שכל טוב פרשת וישלח פרק לב סימן ח).

המדרש במקום אחר, מגדיל את התמיהה בכך שהוא מציין "שהנבחרים" ביותר יעקב ומשה (יעקב הנבחר שבאבות, ומשה הנבחר שבנביאים) פחדו למרות שניתנה להם הבטחה מאת הקב"ה כי הוא יהיה עמהם, וזו לשון המדרש:

"ויירא יעקב מאד ויצר לו, ר' פנחס בשם ר' ראובן שני בני אדם הבטיחן הקדוש ברוך הוא ונתייראו, הבחור שבאבות והבחור שבנביאים, הבחור שבאבות זה יעקב, שנאמר (תהלים קלה) כי יעקב בחר לו יה, ואמר לו הקדוש ברוך הוא והנה אנכי עמך, ובסוף נתיירא שנאמר ויירא יעקב, הבחור שבנביאים זה משה, שנאמר (תהלים קו) לולי משה בחירו, ואמר לו הקדוש ברוך הוא כי אהיה עמך, ולבסוף נתיירא (במדבר כא) ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו, אינו אומר אל תירא אותו אלא למי שנתיירא … "(בראשית רבה פרשת וישלח פרשה עו).

כמובן שדברי המדרש קשים ביותר, אם "הנבחרים" ביותר פחדו וזאת למרות שקבלו הבטחה מפורשת מאת הקב"ה כי ישמור עליהם, מה נאמר אנו? "אם בארזים נפלה שלהבת – מה יעשו איזובי קיר" (מועד קטן דף כה:).

היחס הנכון בין ביטחון להשתדלות

השפת אמת, על פרשתנו, מסביר את המדרש הזה בצורה שונה מההבנה הראשונית שמעלה קריאתו, ודבריו חשובים ביותר, מאחר והם נוגעים בסוגיית הביטחון בקב"ה מחד וההשתדלות מצידנו מאידך, סוגיה שכאשר לא מעמיקים בה ומבינים אותה נכון, הביטחון בקב"ה גורר עמו בטלנות ובעקבות כך קטנות.

לדברי השפת אמת, המדרש אינו מדבר בגנותם של יעקב ומשה, אלא להפך, הוא מדבר על מעלתם. לדבריו, יעקב ומשה בטחו בקב"ה ובהבטחותיו להם בביטחון שלם וגמור. הגדולה שלהם, הייתה בכך שלמרות הביטחון המוחלט בקב"ה, הם המשיכו להתנהל בחיים כרגיל כמו כל אדם שנמצא בסכנת חיים, הם לא נתנו להבטחה להביא אותם לידי שאננות ואי עשייה. ויתרה מכך, לדברי השפת אמת, מאחר והקב"ה חפץ שהאדם יפעל ויעשה כל מה שצריך לשם הצלתו, על כן, הקב"ה אינו מבטיח שמירה אלא רק ל"מובחרים" ביותר, אותם אנשים שיכולים לקבל הבטחה על שמירה, ועם זאת, להמשיך לפעול ולעשות את כל מה שנדרש למען הצלתם או הצלחתם, כמו כל אדם אחר, וזאת לשונו:

"במדרש הבחור שבאבות ושבנביאים הבטיחן הקדוש ברוך הוא ונתייראו כו'. שמעתי מפי מו"ז (מורי וזקני) ז"ל להפליא בשבח ענין זה שעל ידי שהבין יעקב אבינו כי על פי דרכו הוא בסכנה והגם שבודאי היה בטוח בהבטחת הקדוש ברוך הוא. אבל לא נעשה בו שינוי ע"י הבטחה והוא עשה את שלו להתפלל בעת צרה עכ"ד ז"ל. ונראה שאין מבטיחין משמים רק לאיש אשר אלה לו שלזה נקרא בחיר ה' כמ"ש יעקב בחר לו. ואם היה נחסר זו התפלה ע"י ההבטחה. לא היה מבטיחין לו. וזה גם כן נכלל ברמז המדרש אין אומרים אל תירא אלא למי שמתיירא. פירוש שיהיה נשאר בהיראה".

כלומר, האידאל הגדול הוא שהאדם יבטח בקב"ה, ביטחון גמור, ועם זאת, יפעל בעולם כאילו לא קיבל הבטחה כלל.

על פניו יש כאן סתירה, אולם באופן מעמיק אין סתירה, אלו שני מישורים שאנו צריכים להופיע אותם בעולם על הצד הטוב ביותר, הביטחון הוא במישור הנפשי וההשתדלות היא במישור המעשי. כלומר, בפן הנפשי עלינו להיות רגועים, לסמוך על הקב"ה שמשגיח על עולמו והכל פועל לטובה, ובמישור המעשי עלינו לפעול בעולם ולעשות את הדברים על הצד הטוב ביותר.

וכאשר נעשה כן, נזכה לטוב שיש בכל בחינה, ונהפוך לאנשים אפקטיביים וחרוצים ועם זאת, רגועים ושלווים.

כעין זה, כתב הרב קוק לגבי סוגיית האמונה התמימה מחד והחקירה השכלית מאידך, גם כאן, באופן שטחי ישנה סתירה, כי האמונה מביאה לחלישות החקירה והחקירה מביאה לחלישות האמונה. לדברי הרב קוק, עלינו לקחת את הטוב שבכל בחינה ולהביאו לידי ביטוי, לשם כך, עלינו לדעת שבאופן מעמיק אין סתירה אלא השלמה, וזאת לשונו של הרב:

אֲבָל תַּכְלִית דֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה הִיא, שֶׁכָּל כּחַ לֹא יְמַעֵט אֶת חֲבֵרוֹ, וְלֹא יִתְמַעֵט עַל יָדוֹ, כִּי-אִם יִתְגַּלֶּה בְּכָל מְלֹא עֻזּוֹ, כְּאִלּוּ הָיָה הוּא הַשּׁוֹלֵט לְבַדּוֹ. כּחַ הָאֱמוּנָה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה שָׁלֵם כָּל-כָּךְ כְּאִלּוּ אֵין לוֹ שׁוּם אֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁל מֶחְקָר, וּלְעֻמַּת זֶה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה כּחַ הַחָכְמָה כָּל-כָּךְ מְעֻלֶּה וּמְזרָז כְּמוֹ לֹא הָיָה כְּלָל כּחַ שֶׁל אֱמוּנָה בַּנֶּפֶשׁ. "אָדָם וּבְהֵמָה – עֲרוּמִים בְּדַעַת וּמְשִׂימִים עַצְמָם כִּבְהֵמָה". (אורות ישראל ח, א).

זהו כלל גדול לחיינו, ללמוד להיות "גם וגם", לקחת את הטוב שבכל מידה או שיטה, ואע"פ שממבט ראשון הדברים סותרים, עלינו להבין שהסתירה נובעת מקטנות הדעת, ועלינו להגדיל את דעתנו ולאחד סתירות, כך שניקח את הטוב מכל דבר ועניין. וככל שהניגוד גדול כך האיחוד שלו בנפש יביא אותנו לגדולות. כמו, זכר ונקבה שהנם שונים ובזכות כך גם משלימים והחיבור בינהם מביא לתולדות חדשות בעולם. וכמו בכל ניגוד גם בזכר ונקבה בקטנותם (קטנות הדעת) בולט השוני ושוררת השנאה, ובגדלותם (בגדלות הדעת) בולטת ההשלמה ושוררת האהבה.

סוגיית הידיעה ובחירה

השפת אמת, רומז בדבריו שזהו המפתח להבנת הסתירה המפורסמת בין "הידיעה לבחירה". כלומר, בין האמונה כי הקב"ה יודע כל מה שהאדם עתיד לעשות מחד, וכי יש לאדם בחירה חופשית לעשות כרצונו מאידך. וכמובן שהדברים סותרים, שהרי אם יש לאדם בחירה חופשית אז הקב"ה לא יודע מה הוא הולך לעשות ולבחור. ואם הקב"ה יודע מה הוא האדם יבחר, אזי אין לאדם בחירה חופשית לבחור אחרת מידיעתו של הקב"ה.

ובאמת, המוסלמים סוברים שישנה ידיעה ואין בחירה כאמירתם המפורסמת- "מכתוב" (הכל כתוב). והעולם המערבי סבור שישנה בחירה ואין ידיעה, גם הפילוסופים היוונים שהאמינו בכוח עליון הם האמינו שהעולם נאצל מהאלוהים אך מאז האלוהים כבר אינו יודע מה מתרחש בעולם.

אך אצלנו ביהדות מאמינים גם בידיעה וגם בבחירה וכדברי ר' עקיבא בפרקי אבות:

"הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות ג, טו).

כיצד זה יתכן? התשובה היא שזה לא יתכן בשכל, לדברי הרמב"ם, לקב"ה ישנה ידיעה שלא סותרת את הבחירה ואנו לא מבינים זאת.

אך שימו לב, שהדברים מובאים במסכת אבות שהינה מסכת מוסר ולא מסכת פילוסופיה, מה שמלמד שיישוב הסתירה אינו בתחום הפילוסופי אלא הפסיכולוגי. כלומר, אם אנו רוצים נפש בריאה עלינו מצד אחד להאמין שהכל ידוע ומושגח ואין "מקרה" בעולם, ומצד שני, עלינו לחיות בצורה שהדברים תלויים בנו בבחינת "אם אין אני לי, מי לי" (אבות א, יד).

אם נתעקש "להכריע" בסוגיה, נבוא או לידי החלטה שהכול ידוע, וזה יביא אותנו לביטחון אך גם למיעוט בהשתדלות ועשייה, או להחלטה שלא הכל ידוע, וזה יביא אותנו להרבות בהשתדלות ועשייה אך גם לחרדה על עתידנו.

לכן הדרך הנכונה היא "גם וגם" גם להאמין שהכול ידוע, וגם להאמין שיש לנו בחירה חופשית.

קטונתי מכל החסדים

להמחיש את הדברים, מסופר על ר' שלמה קרליבך שבאו תלמידיו ושאלוהו, מאחר והרב לימוד שלכל דבר בעולם ישנו מקום, מהו המקום שיש לכפירה בקב"ה?

ענה ר' שלמה לתלמידיו, כאשר מגיע אליכם יהודי ומבקש עזרה, אל תאמרו לו – ה' יעזור, ועל תעשו חצי השתדלות, אלא תעזרו לו כאילו הקב"ה אינו קיים ואין אחר מבלעדכם.

ולפי דברינו הדברים נכונים לכל פעולה, אין ליתן לאמונה בקב"ה למעט את השתדלותנו לפעול לטובה. ועל כן, הדריכו חז"ל שלא לסמוך על הנס, כי יתכן והקב"ה לא יעשה נס ואם הקב"ה כן יעשה נס הוא ינכה לאותו האדם מזכויותיו.

"לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס – שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס – מנכין לו מזכיותיו. אמר רבי חנין: מאי קראה – קטנתי מכל החסדים ומכל האמת". (מסכת שבת דף לב עמוד א)

הסביר הרב קוק, כי אין הכוונה שהקב"ה ינכה לו מזכויותיו בצורה חיצונית, כביכול יש לאדם חשבון זכויות בשמים ומנכים משם זכויות, לא היא, אלא פירוש הדברים הוא שאדם הסומך על הנס וממעט בעקבות כך בהשתדלות הופך לאדם קטן, בכך הוא חי חיים של "קבלה", ולא חיים של "השפעה", ולכן זכויותיו קטנות מאחר והוא אדם קטן, זהו פירוש הפסוק ממנו לומדת הגמרא את הכלל הזה "קטונתי מכל החסדים" כלומר ככל שאני "מקבל" כך אני קטן, וככל שאני "משפיע" ופועל כך אני גדל וז"ל, של הרב:

"אלא שבהיותו פועל הוא מתגדל ג"כ מצד פרטיותו, ובהיותו נפעל הוא מתקטן, חי חיים של קבלה, לא של השפעה. וראוי לאדם לאהוב חיי השפעה, שהם חיי פעולה, שהוא חפץ ד' היותר עליון, הרוצה בשלמות היותר עליונה של בריותיו". (עין איה שבת א, דף לב. פסקה קצה)

אם כן, עלינו תמיד לפקוח עין שאנו לוקחים את הטוב מכל דבר ועניין, גם מניגודים, ובאשר לביטחון וההשתדלות, עלינו מצד אחד לבטוח בקב"ה ביטחון גמור, ומצד שני לפעול בצורה רצינית ואחראית כאילו הכל בידנו, ובכך נהנה מכל העולמות, מהעולם הגשמי בו מי שלא פועל מתנוון, ומהעולם הרוחני בו מי שלא בוטח חרד. ובעצם נהפוך להיות אנשים אפקטיביים וחרוצים, ועם זאת רגועים ושלווים. זהו המקום בו הקב"ה רוצה שנהיה.

ולשם המחשה נסיים במשל על אב ושלושה בנים, הבן האחד לא סומך על אביו כלל, עזב את הבית לא מבקש מאביו עזרה ולא סומך עליו כי יתמוך בו בעת הצורך, הבן הזה עובד קשה להסתדר בכוחות עצמו ומשום כך אין לו זמן ופניות נפשית לבקר את אביו. מאידך בן אחר, סומך על אביו עד מאוד, או יותר נכון "מאוד מאוד" למרות גילו הבוגר, עדיין לא עזב את בית אביו ואינו מתפרנס למחייתו, הוא סומך על האביו ותו לא. וישנו בן שלישי, שיצא מהבית ועובד למחייתו ועם זאת סומך על אביו ומבקרו לעיתים תכופות שואל לשלומו, ומראה לו את הצלחתו מחד ואת ביטחונו בו מאידך, בן זה שמח בעשייתו ושמח באביו, ודי למבין.

שאלה להתפתחות אישית:

אם היית/ה מאמין/ה שהקב"ה חפץ בעשייה שלך, רוצה לראותך כמו הבן השלישי, איזה דבר ממנו את/ה נמנע/ת כעת, הייתה עושה?

בהצלחה!

3 מחשבות על “אפקטיבי ורגוע – פרשת וישלח

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    ב"ה
    חזק וברוך הרב
    מי כמוני מבין מזדהה לחלוטין עם כל מילה ומילה של הרב
    מי ייתן וכולנו נגיע לדרגת ביטחון הראויה לנו כפי שכותב הרב דסלר זצ"ל בשער הביטחון
    זו עבודה יום יומית ללא הרף שהרי היצר עומד מנגד מנסה ומצליח ליצור בילבול
    אבל בהחלט ניתן וצריך להגיע להבנה שההשתדלות רצויה אצלו יתברך והביטחון בה' יתברך כשמגיע לדרגה גבוהה הוא מלווה ברוגע פנימי מאין כמוהו
    חזק וברוך כבוד הרב
    דותן

  2. יפה מאוד.
    זה מחדד את העניין שבסוף תמיד מגיעים למקום של גם וגם אמיתי/טוטאלי באחדותו
    ושם היא נק האמונה שלא נתפסת בשכל.
    המקום שמכיל הפכים הוא המקום שבו לא קימיים הפכים כלל כי הכל ממנו מתהווה.
    אבל אנחנו מתקשים להכיל את זה בשכלנו כי המח הוא במדרגה נמוכה יותר מהכתר
    ולכן אולי אנחנו פשוט צריכים לחיות את זה ולהפנים את זה לאט לאט באופן שהמח לא משיג אבל הלב משיג.

  3. ,ציפי

    יישר כוח לרב יוגב , בסתירה יש הבנה, כי בעצם ככה בחיים יש גם וגם והעבודה היא איזונים ובלמים, עבודת המידות זה גם מידתיות של כל דבר , ואולי מה שצריך לבקש ולהתפלל שתהיה סיעתה דשמיה לקבל את המימון הנכון . שיעור מאלף 👍

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.